גיליון יולי 2026 - מגזין באופן טבעי

פתח דבר

גיליון יולי מציין יום הולדת למגזין. חמש-עשרה שנות כתיבה רצופות, 180 גיליונות  – התמדה שמקורה ברצון העמוק שלי, להעביר הלאה או כשמו של הסרט המופלא pay it forward.

 

לאורך 15 שנות כתיבה ללא ספק ההתבוננות שלי על החיים, על האדם, על יחסי הגומלין שבין אדם עם עצמו אל מול החיים, הם בין הדברים הבולטים שבשלו בי לאורך הדרך. דברים שרואים מכאן הם לא הדברים שרואים משם – והתודה לכל המשוררים, זה בהחלט משפט שאני חשה בו ברבדי הזמן שחלף הן בעבודה עם מטופלים ובוודאי מול עצמי.

היות ואני מציינת יום הולדת למגזין ולכתיבה, החלטתי להמשיך את גיליון יוני (תעצרו, תקראו – תקראו שוב – הוא גיליון מאוד משמעותי) ולהעמיק את התובנות. אחרי ככלות הכל – כולנו רוצים, מאחלים ומייחלים לחיים בריאים ומכאן, אני בוחרת ביום הולדתו של המגזין, להעניק מתנות, מתנות חיים לאלו מכם שירצו להרים את הכפפות והשורות המונחות בין השורות ועל פניהן גם.

בגיליון יוני של המגזין, עסקתי במהות החולי, הריפוי, בביולוגיה של האמונה וסיימתי בהבדלים שבין החלמה והבראה כשארבעת הנושאים הללו, מובילים אותי לתהייה, מה מאפשר לנו בני-האדם לנוע ממצב של פגיעה וחולי למצב של בריאות.

מה הוא החוט המקשר, חוט השני שיכול לתפור ולאחות את השברים ולאפשר מתוך האיחוי, הבשלה לקראת מהות חדשה ומתחדשת ?

וכאן נקודת הארה משמעותית וחשובה שוודאי אחזור עליה שוב במרוצת המילים הנכתבות בגיליון זה: הבראה, החלמה וריפוי לא מחזירים אותנו לאדם שהיינו טרם פרוץ החולי, אלא מבשילים אותנו למקום חדש, שונה ואחר...

קחו את זה הכי רחוק שאתם יכולים לחשיבה על החיים, חרף הגעגוע הטמון בחלק מאיתנו לחזור לאחור, להתרפק על הנוסטלגיה ולצבוע את העבר בצבעי געגוע ורודים, אנחנו אף פעם לא חוזרים למה שהיה שם קודם, אלא נעים קדימה על שבילי החיים.

אתם ודאי יודעים כמוני שאין ביכולתנו להשיב דברים לקדמותם, עוד לא נולד האדם שהצליח לחזור חזרה לבטן אימו ואולי דווקא מתוך הדוגמה הכל כך פשוטה ורהוטה הזו, נוכל לגזור את התובנה שהחיים תמיד נעים קדימה no matter what ואנחנו מוזמנים להתקדם ולהבשיל את האדם שאנחנו הופכים להיות.

כששואלים אדם מה יותיר אחריו אחרי לכתו מן העולם, יתכן שדווקא דרך התמודדותנו עם מהמורות החיים, תהליך הבשלתנו ויכולתנו להוריש הלאה את מורשתנו, הם טביעות כפות הרגליים שנותיר אחרינו -  שווה מחשבה.

אם יש מתנת חיים אחת שאני מבקשת להעניק דרך כל הגיליונות שנכתבו עד כה ויכתבו בהמשך היא התובנה שהחיים, אינם מבקשים מאיתנו לחזור למה שהיינו, אלא להבשיל אל מי שאנחנו יכולים להיות.

הזמן שלוקח לפצע להחלים, להתאושש מאובדן, מחלה, פרידה או משבר  -הריפוי, הוא הרבה מעבר לתהליך החלמה. ריפוי, הוא רק הדלת דרכה נכנסת התובנה הגדולה יותר כשהמהות האמיתית, טמונה בשאלה מי ומה אנחנו הופכים להיות בדרך החוצה והלאה.

הסיפור שלנו הוא לא מה קרה לנו בחיים, אלא מה עשינו ומה אנחנו עושים עם מה שקרה וקורה לנו.

גיליון יום הולדת נושא מתנות חיים

מאחלת ומייחלת להמשיך להעביר את בשורת החיים מתוך התכווננות מתמדת.

שלכם באהבה,

תמר.

---

סלוטוגנזה - Salutogenesis

לכל אחד מאיתנו צרור מפתחות חיוניים, מפתח לפתיחת דלת הבית, מפתח לרכב – התבוננו בצרור המפתחות שלכם, הוא מעיד על הדברים שאנחנו מייחסים להם חשיבות רבה ולכן מאגדים אותם לצרור אחד.  

אלא שהחיים אינם רק אסופת המפתחות הפיזיים המאפשרים לנו בטחון ונוחות. צרור המפתחות בו עוסקת כתבה זו מכיל את המפתחות המשמעותיים לבריאות פיזיולוגית ונפשית – שהרי גוף ונפש אינם שתי ישויות נפרדות, אלא מערכת אחת שלימה.

אחת הגישות המשפיעות בעולם הרפואה המונעת, בריאות הציבור והפסיכולוגיה החיובית היא גישת הסלוטוגנזה. גישה שמתמקדת במה שמחולל ומייצר בריאות ולא רק במניעת מחלות.

המפתחות המשמעותיים ביותר לבריאת בריאות פיזיולוגית ונפשים, מקיימים ביניהם קשר הדוק, לא בכדי אני כותבת את המושג גופנפש במילה אחת. המערכת הגדולה והמשמעותית ביותר שאנו נושאים איתנו היא מערכת הגופנפש — חיבור בלתי נפרד בין גוף, מוח, רגש ותודעה.

בחלק הפיזיולוגי שמהווה חומרי הבניין של הגוף נמצא בראש ובראשונה:

ש י נ ה:

שינה איכותית ועקבית. שינה היא מערכת הניקוי והשיקום של הגוף והמוח. חוסר שינה, פוגע במערכת החיסון, באיזון ההורמונאלי, באופן ישיר בחוסן הנפשי והוויסות הרגשי ורק על-מנת לוודא שאנחנו מבינים את הדברים לעומקם, נסו להיזכר עד כמה קשה לתפקד אחרי לילה ללא שינה טובה ויעילה, על היכולת להתמודד עם סיטואציות חיים לאחר לילה ללא שינה/שינה לא טובה – מקורות הכוח שלנו מתפוגגים אני רוצה לומר מיידית כשאנחנו לא ישנים, אני בוחרת לקחת את המשפט הזה במרכאות, כי כשאדון אדרנלין וקורטיזול מתעוררים אגב קריאת כיוון למצוקה שהגופנפש מזהה, כל הקלפים נטרפים שוב והתפקוד קופץ לשיאו גם כשאנחנו מותשים – דוגמאות למכביר אפשר לדגום לאורך השנים בהם גידלנו את הילדים, או להבדיל אלף אלפי הבדלות, אצל כל הלוחמים לאורך שלוש השנים האחרונות ואנחנו עדיין סופרים את מנין הזמן.   

לפעמים נדמה לנו שאנחנו מתפקדים למרות העייפות, אך כדאי שנדע שאנחנו מתפקדים בזכות מערכת החירום של הגוף ואישית, אין לי עניין לבדוק עד כמה רחוק מערכת החירום יכולה לעמוד לצידנו ברגעי האמת.

תזונה מזינה ומודעת:

מזון ואוכל אינם עניין של קלוריות - אני עדיין לא חיה בשלום עם המושג קלוריות. מזון הוא מידע קריטי לתאי הגוף ותפקודיו. תזונה עשירה במזון מלא, סיבים, נוגדי חמצון ושומנים בריאים (כמו למשל בתזונה הים-תיכונית) תומכת במיקרוביום של המעי.

המיקרוביום מתקשר עם מערכת העצבים והמוח דרך ציר המעי–מוח ושמעורב במנגנונים הקשורים למצב הרוח, סטרס וויסות רגשי.

דיברנו רבות על המוח השני שקיים בעובי הפלורה של המעיים בואך מועדון המיקרוביום האנושי שהמחקרים מראים לנו מפורשות את השוני בתפקוד שבין מיקרוביום משגשג לזה שלא מצליח לשגשג. באותה נשימה אני מציעה לבדוק את התזונה הרגשית מנטאלית בה אנחנו מזינים את הנפש שלנו – בהחלט שווה בדיקה.

תנועה:

תנועה ופעילות גופנית לא נמצאים עבורינו בשביל לשמור על כושר, המפתחות המשמעותיים בתנועה, מאפשרים לנו לשמור על זרימת דם תקינה, שמירה על רמות גלוקוז מאוזנות בדם, שחרור אנדורפינים ודופאמין שמנקים מתוכנו מתח ולחץ נפשי ומרוממים את מצב הרוח. פעילות גופנית מאפשרת לנו חלון הזדמנות לשחרור תקיעות מחשבתית ולא רק, התנועה סוחפת איתה כל מה שלא היה בזרם ונתקע – קחו את התובנה המוצעת הכי רחוק שאתם יכולים ובעיקר,.... השתמשו בה ותחוו בעצמכם את התבונה.

מחקרים כיום מראים שתנועה משפיעה לא רק על השרירים, אלא גם על המוח, מערכת החיסון, רגישות לאינסולין ומצב הרוח – גם על האיברים ומערכות היחסים שביניהם.

חוסן ומשמעות:

מחקרי סלוטוגנזה מראים שאנשים שחווים את העולם כְּמוּבן, בר-ניהול ובעל משמעות מפגינים בריאות פיזית ונפשית גבוהה בהרבה.

מערכות יחסים וקשר חברתי:

אנחנו, בני-האדם יצורים חברתיים. קשרים קרובים, תחושת שייכות ואהבה, מתפקדים כנוגדי חמצון עוצמתיים מטאפורית למערכת העצבים כך שבדידות בכל דרגה, מייצרת סטרס כרוני בגוף – נקודה ששווה לבדוק.

מערכת ניהול סטרס:

סטרס הוא "מוצר" בלתי נמנע, סטרס הוא אחד מהמפתחות ההישרדותיים הראשוניים אם לא הראשון שבהם. לעומת זאת, סטרס כרוני, חיים במצב של fight & flight תמידי, שוחק את הגוף שלנו.

נשימות, מדיטציה, שהייה בטבע או כפי שדיברנו על אמבטיית יער, עיסוק בתחביבים עוזרים לנו להעביר את הגוף ממצב של סטרס למצב של מנוחה ועיכול – שם, באדיבות מערכת העצבים הפרא סימפתטית, מתרחשים תהליכי ריפוי ושיקום.

בשורה התחתונה, בריאות אינה מצב סטטי קבוע מראש, אלא דינמיקה. הגורם מחולל הבריאות הגדול ביותר הוא שמירה על איזון כפי שנקרא ברפואית הומיאוסטזיס – יכולת הגוף והנפש להגיב לשינויים ולחזור למרכז שלהם מתוך חמלה, קשב וגמישות.

אם כבר לקחנו את מטאפורת צרור המפתחות לחיים טובים, בוא נתבונן על החֶבֶק שמאגד אליו את המפתחות המשמעותיים לחיים שלנו: הם המפתחות , הכלים לחיים, הרי שהטבעת שמחזיקה אותם היא אנחנו, האדם עצמו ובמילים קצת יותר מקצועיות, זה מרכז המודע, ה-"אני" שמנהל את קונצרט החיים שאנחנו.

התובנה שהחבק נמצא בידיים שלנו, מעבירה אותנו מעמדה פאסיבית של "חוסר אונים" לעמדה אקטיבית של השתתפות פעילה ביצירת הבריאות והחיים שלנו. הבחירה באיזה מפתח מאסופת המפתחות בצרור ומתי, היא למעשה מעשה האומנות של יצירת בריאות.

ולדוגמה, גמישות פסיכולוגית מאפשרת לנו לבחור במפתחות אחרים לפתרון סיטואציות בחיים, עצם השימוש בגמישות מחשבתית, פותחת חלון הזדמנויות נוספות.

כדי לדעת איזה מפתח לשלוף ברגע המתאים, החבק – אנחנו, צריכים להיות קשובים, קשובים לאיזה מפתח יהיה הנכון לשימוש בנקודת זמן ספציפית, לפעמים זו מנוחה, לפעמים המפתח הוא שיחה עם חבר קרוב – מה שעונה על קשר חברתי ולפעמים תנועה היא המפתח. הבריאות, נמצאת ביכולת שלנו לדפדף בצרור המפתחות ולהתאים את המפתח הנכון לכל סיטואציה ומצב בחיים.

תשאלו ודאי, איך יודעים איזה מפתח לשלוף ברגעי האמת?, הגופנפש שולח לנו אותות כל הזמן, לפעמים זו עייפות, אחרות זה כיווץ שרירים, דפיקות לב או דכדוך.

העניין הוא שככל שה-"חֶבֶק" רדום, אנחנו פועלים על אוטומט ולא שמים ליבנו לאותות עד מצב שהדלת ננעלת בפנינו, תמיד עדיף לזהות עומסים בשלב מוקדם, לפני שהם מצטברים לנקודת משבר.

חֶבֶק עירני מזהה סימנים מוקדם ומרגיש עומס למשל בבטן, הבנה מוקדמת מאותתת לנו לשלוף את מפתח הנשימות, האטה, מדיטציה, פעילות בתחביבים, תנועה מתונה וכל מה שמעיר בנו את אותם נוגדי חמצון עוצמתיים בואך רווחה פיזית ורגשית גם יחד.

וגם מילה על חמלה, חמלה עצמית היא סוג של חומר סיכה שמאפשר לנו לשלוף מפתחות ולהחליף ביניהם. ככל שהחבק נוקשה וביקורתי, נמצא את עצמינו מלקים את עצמינו, מבקרים את עצמינו ונחווה אשמה, מה שמטבע הדברים יגביר את רמות הסטרס ויעודד פניה לנתיב החולי.

חבק גמיש ובעל חמלה יאפשר לנו לתקן, לבחור בחירות שונות בפעם הבאה או מחר. ואני מבקשת לחדד, חמלה אינה ויתור על אחריות, היא הדרך לקחת אחריות מבלי להפוך את עצמינו לאויב.... תחשבו על זה, תחשבו על זה מתוך חמלה.

כשאתם מסתכלים על צרור המפתחות האישי שלכם בתקופה זו של חייכם, איזה מפתח מרגיש לך הכי נגיש לשליפה מהירה, איזה מפתח הפך מעט  "חלוד" או חבוי מאחור ומחכה שתשתמשו בו והשאלה החשובה מכל היא, מי הוא החבק שמחזיק את כולם יחד?... איזה מפתח מחכה שתבחרו בו כעת?

---

מה החולי מגלה לנו על החיים?

היתכן?, החולי מעניק לנו מתנות? – המשפט הזה אולי נשמע לכם פרדוקסלי והזוי, אלא שהוא נוגע באחת האמיתות העמוקות ביותר של החוויה האנושית.

בעולם הטיפול והפילוסופיה, מדברים לעיתים קרובות על רווח משני Secondary gain של מחלה, או ברמה הרוחנית והקיומית יותר, על צמיחה פוסט טראומטית ועל החולי, כמורה דרך.

כשהגוף או הנפש "קורסים", החוקים הרגילם של החיים נעצרים ובתוך העצירה הזו, החולי, באדיבותו הנוקשה והכואבת, מעניק לנו מתנות שבתקופות של בריאות וריצה על מסלול אוטומטי, קשה לנו לראות ולקבל.

·       לגיטימציה לעצור ולהרפות

בעידן בו אנחנו חיים, ערך האדם נמדד לעיתים קרובות לפי היכולת היצרנית שלו כלומר – "אני עושה, משמע אני קיים" חולי, שובר את הלולאה הזו.

החולי, מעניק אישור רשמי, נטול אשמה (או אולי אשמה קלה יותר) פשוט להיות. לשכב, לא לעשות כלום, לבטל פגישות, לישון שנת צהרים. הוא מכריח את החבק שהגדרנו בכתבה הקודמת, לשלוף את מפתח המנוחה, פשוט כי אין ברירה אחרת.

·        קילוף מסכות (פילינג לנפש)

ככל שאנחנו בריאים וחזקים, קל לנו להחזיק תמיד של "הכל בסדר", "אני חזק", "אני מסתדר לבד". החולי, מפגיש אותנו עם הפגיעות והתלות שלנו באחרים.

זו היא מתנת האותנטיות והענווה. החולי מאלץ אותנו לבקש עזרה ולהסכים שיראו אותנו בחולשתנו, תוך גילוי שעדיין אוהבים ומקבלים אותנו. המפתח הזה פותח שער לקירבה ואינטימיות עמוקה יותר עם הסובבים אותנו.

·       העולם שבין העיקר והטפל

כיול מחדש של סדרי העדיפויות מול איום בריאותי, כאב כרוני, משבר נפשי, מעלה וטורף קלפי חיים שיתכן והשתמשנו בהם טרום החולי כמו למשל: משחקי כוח, דאגות קטנות, ויכוחים קטנוניים, רדיפה אחרי כבוד או הישגים חומריים – אלו, מאבדים מהנפח שלהם ביום בו החולי פורץ ביתר שאת לתוך חיינו.

מתנת הפרופורציה המזוקקת מבהירה פתאום מה באמת חשוב בחיים: הבריאות, האנשים הקרובים אלינו, השקט הנפשי, רגעי החסד הקטנים. כלומר החולי מנקה את רעשי הרקע של החיים ומותיר את האמת בהתגלמותה.

·        הקשבת עומק (סנכרון בין החבק למפתחות)

לפעמים, החולי הוא דרכו של הגוף לצעוק את מה שהנפש לא העיזה לומר. כאב גב, מיגרנה או תשישות כרונית, הם לעיתים קרובות סוג של "שביתה" של הגוף מול סגנון חיים שלא מתאים לאותו אדם.

המתנה המוצעת היא מודעות גופנית ונפשית חסרת פשרות. החולי מאלץ את האדם ללמוד את השפה של הגוף שלו, להבין מה מזיק לו ומה מטיב עימו ולהפוך לשותף שלם ומלא, קשוב וחומל יותר של עצמו.

לעיתים, דווקא בתוך החולי, אנשים מגלים חבל הצלה שלא ידעו שקיים – הקשבה מחודשת לעצמם.

המתנות לא ממעיטות מהסבל, הפחד או הקושי הכרוכים בחולי. הן לא אומרות שהחולי טוב, אלא שבתוך הקושי, טמון פוטנציאל אלכימי, להפוך את הכאב לחומר בניין של חכמת חיים עמוקה ונגישה יותר.

סוג כתבה שכזו מחייבת סיפור מן העבר:

באחת מהסדנאות שלקחתי במהלך חיי בתחום התפתחות אישית, אחת המשתתפות בסדנא היתה אחרי טיפולי כימותרפיה.

באחד השלבים בסדנא בו יכולנו לשתף מהחוויות שלנו במהלך הסדנא, קמה אותה משתתפת וביקשה לומר תודה למחלת הסרטן שפקדה אותה. (חשוב שנזכור שלא כל אדם מרגיש כך, לא כל אדם צריך להרגיש כך – זו היתה דרכה האישית לתת משמעות לתהליך שהיא חוותה).

לדבריה, היא גרה כל כך רחוק מעצמה, כל כך רחוק מהמאוויים הפנימיים שלה, שנוצר פער בלתי ניתן לגישור של האישה שהיא בתוך תוכה לבין האישה שהיא הפכה לחיות.

רק באדיבות הסרטן, כשאיום חיים אמיתי עמד קרוב ומאיים כל כך הצלחתי לראות את הפערים שנפערו בחיי ומה שאני מסכמת כאן הוא בזעיר אנפין אל מול כל הפערים שנפערו בחיי כך אמרה.

אני עוצרת לרגע – קחו אוויר,

אחת ההרצאות שלי נקראת "רווחים ומרווחים" מאפשרת הצצה נדירה לדרך בה אנחנו רואים את עצמינו, חווים את עצמינו אל מול מי שאנחנו באמת.

המרווח בין התפיסה העצמית לבין מי שאנחנו באמת, משאיר מרווח שכשאנחנו לא עושים איתו משהו באמת לטובתנו, הוא הופך למרווח פוטנציאלי למגורים של חולי – קחו את זה כהמלצה למחשבה עמוקה ובואו לחוות את ההרצאה.

ולסיכום, אני שואלת האם יצא לכם לפגוש את "באדיבות החולי" בחייכם, בחיי אנשים קרובים אליכם? איך המתנות האלו מתאגדות לחבק שמנהל את מפתחות התנהלותו?

---

איזו מנגינה פורטת על מיתרי הלב שלכם?

 

הייתי ילדונת כששמעתי ושמתי לב לראשונה את אבי ע"ה שואל על הניגון של אחד האנשים שחלפו בביתנו...

 

חלפו שנים מאז הניגון האיר בי את תשומת הלב והמחשבות בעקבותיו ומאז, השתנו התהיות בדבר ההרכב המוסיקלי של האנשים להם שייכתי ניגונים ומנגינות.

פעם זה היה הדיבור, המקצב, פעם האיר את תשומת ליבי הקול שבקע מהגרונות, פעם זו היתה המוסיקה שהתנגנה בין המשפטים, הטונים המתחלפים ובאחרות היה זה ההד שהמשיך להתגלגל ולהתבטא שוב ושוב ולמרות השוני שבין ניגון ואדם.

עדיין, אני מנסה למצוא את "נוסחת הפלא" שתבהיר לי עצמי וגם לכם הקוראים את מושג הניגון הפנימי של אדם.

יש אנשים שנכנסים לחדר ומשרים שלווה, יש שמאירים את החדר, יש שמעוררים סערה וכולם מחכים שאותו אדם יצא ועד אז הם במתכונת מגננה, יש אנשים שנכנסים לחדר וכולם ממתינים שיתחילו לדבר, יש אנשים מרגיעים, סקרנים, פרובוקטיביים, מצחיקים – כל אדם בשר הוא, מביא איתו את הניגון שלו, הניגון שהוא אל העולם.

זה לא הקול או הטון הווקאלי, זה לא המקצב, אלו לא בהכרח המילים הנבחרות, זו בהחלט הנוכחות שעטופה במרקם הייחודי שבבחירת המילים, מקצב הדיבור, הטון והאינטונציה, המבט בעיניים, שפת הגוף והרגש שמתפשט מהם והלאה.

יש אנשים שמעדיפים לשתות ולהזין את חייהם מתוך מחצית הכוס המלאה, יש אנשים שמחפשים את דרכם, מיטלטלים בין ניגונים שונים בחייהם, ויש אנשים שמאפשרים לעצמם להיטמע בין הצלילים ואחרים, גוזרים על עצמם שלא להתנגן ומתמסרים לשתיקה כניגון חייהם.

זה הזמן שלכם לומר לי, מה לי ולניגונים? אני לא בטוח או בטוחה שאני מבחינה כלל בין תווים או מקצבים, מה יועילו לי הניגונים שטרחת להעלות על הכתב ולהשמיע?

העיסוק שלי באסכולות וכלים שונים לבריאות ואיכות חיים באופן טבעי, משתלבים כאבן בוחן משמעותית בתרגום האישי של אדם אל מול הניגון המתנגן בו.   

אנשים עם קצב מהיר, לא בקלות יוכלו להצטרף למקצב איטי. לעומתם אנשים שניגון נשמת חייהם מתנגן לאיטו, לא יוכלו לעמוד בקצב מהיר – נסו בעצמכם להקשיב לסגנון מוסיקלי שאינו אהוב עליכם ותבדקו כמה זמן תוכלו (אם בכלל) לשאת אותו, כך בדיוק לי חשוב להבין, מה הוא הניגון הפנימי שמביא איתו כל   אדם ובפרט בליווי טיפולי.

הניגון האישי משול לשפת תרגום בין נפשו של אדם לגופו, בין אדם לאדם, בין סימפטום למשמעות, בין מחלה לחיים, הניגון,...הוא עוד שפה, עוד כלי להבין את האדם באשר הוא.

ובכל זאת תקשו ותבקשו להבין, מה אעשה אני בניגון של עצמי? – כאן אני מציעה לקחת נשימה עמוקה, כיוון שלא כולנו חיים את הניגון המתפעם בנו פנימה.

החיים על פי ניגון שאינו תואם את המהות הפנימית שלנו, יוצר בנו חיכוך פנימי ובמילים קצת יותר פשוטות, כמה אנשים אתם מכירים שבוחרים עיסוק או מקצוע לחיים שמישהו אחר כיוון עבורם?, כמה אנשים אתם מכירים שבוחרים מסלול לימודים שהוריו ייעדו עבורו, שהם יהיו אלו המרוצים ממסלול הלימודים בו בחר או הונחה לבחור?

כמה אנשים אתם מכירים שמגיעים ליום עבודה מותשים מעצם המחשבה שמחכה להם עוד יום עבודה שלם במקום ועיסוק שלא תואם את המבנה הפנימי והמהות האישית שלהם?

ובדרכה של המוסיקה אשאל שוב, כמה אנשים אוכלים, חיים, ישנים ואוהבים לפי תווים שמעולם לא נכתבו בשבילם?

לפעמים, אנחנו מסתגלים לניגון שאימצנו לעצמו, עד שאנחנו שכוחים לשאול האם הניגון הוא בכלל הניגון שלנו...

האם מישהו אי-פעם חישב את עוצמת החיכוך הפנימית הנוצרת מהמקום בו אנחנו חיים את הניגון שלא שייך לנו?, שלא מתאים לנו?, לאן אנחנו יכולים להגיע על פי כל מדד שרק תירצו, לו נחיה את הניגון המדוייק לנו? ובעצם – למה לא?

ויתכן, שלכל אחד מאיתנו ישנם כמה ניגונים שמשתלבים להרמוניה שכל אדם נושא בחובו – במידה ואכן הניגונים מדוייקים לו.

הניגון הפנימי שאנחנו, הוא אולי המקום שבו אנחנו מפסיקים לנסות להיות יצירה שמישהו אחר כתב עבורנו ומתחילים להקשיב למנגינה שנכתבת בתוכנו. אולי שם מתחיל שלום ושלמות פנימית, אולי זה המצע והבסיס ממנו מתאפשרת צמיחה....

בלדה על סוס עם כתם על המצח /מילים: יורם טהר-לב, לחן: מתי כספי

האם ראית את הסוס הנהדר הזה?

רוץ אל היריד מהר וקנה לי סוס כזה

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב

כך אמר לו הפריץ, למושקה הסייס

ונתן לו מאה רובל שייצא מיד

הולך לו מושקה ליריד ואוי איזה מזל

ליד פונדק עומד לו גוי עם סוס לבן כנ"ל

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב

והגוי, בחור צעיר, ניצב לו והוזה

ומתחת לשפמו הוא שר ניגון כזה

אי, אי, אי...

נא למדני את השיר, עשה נא לי טובה

כך אומר לו מושקה, והגוי בפיו תשובה

תשלם לי קודם

כמו שמקובל

מחירו של הניגון הוא חמישים רובל

מושקה את צרורו מוציא ומשלם מיד

ואחרי דקה שרים שניהם כאיש אחד

אי, אי, אי...

השירה חלפה עברה ומושקה אז נזכר

הי, בכמה יעלה לי זה הסוס הנהדר?

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב

מאה רובל סח הגוי ומושקה אז משיב

חמישים שילמתי כבר, אתן עוד חמישים

לא לא ולא צוחק הגוי פה יש מסחר הגון

תמורת החמישים קיבלת כבר את הניגון

זה לא הולך ביחד

ושיר אינו חינם

הצניע מושקה את צרורו והסתלק משם

טייל בין דוכני השוק לרגע לא עמד

ולעצמו זימר הוא את השיר אשר למד

אי, אי, אי...

ממש מעבר ליריד א הו איזה מזל!

עומד לו גוי אחר בכלל עם סוס לבן כנ"ל

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב?

והגוי משמיע שיר הקשיבו ושמעו

מן ניגון שהוא המשך של הניגון ההוא

אי, אי, אי...

נא למדני את השיר, עשה נא לי טובה

כך אומר לו מושקה, והגוי בפיו תשובה

תשלם לי קודם

כמו שמקובל

מחירו של הניגון הוא חמישים רובל

מושקה את צרורו מוציא ומשלם מיד

ואחרי עוד רגע הם שרים כאיש אחד

וכשגמרו לשיר שוב הוא נזכר

הי, כמה יעלה לי זה הסוס הנהדר

מאה רובל, סח הגוי ומושקה אי אי אי

חמישים שילמתי ואוסיף את מגפי

לא ולא הסוס לחוד מאה רובל עולה

חמישים שילמת לי על הניגון הזה

חוזר לו מושקה בלי הסוס והפריץ אהה

חובט בו וזורק אותו מתוך האחוזה

עם כתם על המצח וכתם על הגב

ואחריו מגורשים אישתו וילדיו

ובדרכים בין כפר לכפר בין יער לבין עיר

גם ברעב וגם בכפור הם לא חדלו לשיר

אי, אי, אי...

ויום אחד אחרי שנים הגיעו בדרכם

אל עיר הפלך בה ישב הרב המפורסם

הרב ישב בנחת נעץ בהם מבט

יצאו אז כוכבים שלושה של מוצאי שבת

שאל מנין באתם ולאן תלכו ללון?

והם ניסו לומר לו אך יצא להם ניגון

אי, אי, אי...

צחקו סביב האברכים צחקו החסידים

אבל אצל הרב במצח זעו הורידים

היכה הרב על שולחנו

ובקולו הרעים

האמנם חרשים אתם האם אינכם שומעים?

הרי אל הניגון הזה חיכינו מתמיד

אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד

אי, אי, אי...

---

הפלסטלינה שבמוח - Plasticine brain

פלסטלינה, הוא אחד החומרים שילדים אוהבים ליצור ולשחק בהם, המגע נעים, גמיש, קל וצבעוני. אלו מאפשרים לילדים ליצור דמויות ופריטים תלת מימדים בקלות, לחזק מוטוריקה עדינה, אגב פיתוח חיבור בין דמיון, מעוף ושחרור מתחים.

אילו המוח האנושי היה דומה לפלסטלינה, היינו יכולים לשנות ולעצב מחדש בכל פעם את המוח. בעבר, חשבו שהמוח האנושי לא ניתן לשינוי ומסתבר, שהתשובה מורכבת ומרתקת:

נוירופלסטיקה, היא יכולתו של המוח להשתנות לאורח החיים כתוצאה מניסיון החיים, למידה, תירגול, סביבה, מחלה או פציעה. אם לאורך שנים רבות הניח המדע שמוחו של אדם מבוגר הוא איבר קבוע או מקובע, כיום מתברר שהמוח האנושי, משתנה ללא הרף אם כי לא באותה עוצמה וקצב כמו בילדות.

ככל שאנחנו חוזרים ומתרגלים, כך הקשרים העצביים הרלוונטיים מתחזקים ולעומתם, קשרים שאינם מופעלים לאורך זמן, נוטים להיחלש.

המוח אינו פסל, אלא המוח הוא גן חי ודינאמי.

המנגנון המרכזי מבוסס על חיזוק של קשרים בין תאי עצב. כששני נוירונים פועלים יחד שוב ושוב, הקשר ביניהם מתחזק. Neurons that fire together, wire together זו בדיוק דרכו של המוח ללמוד, להשתנות ולפתח הרגלים חדשים, לפעול יחד בעקביות והתמדה ליצירת מסלול עצבי קבוע חדש. המנגנון הזה נוסח לראשונה בשנת 1949 בידי הפסיכולוג דונלד האב ונקרא על שמו, החוק של האבְּ. ואם להסביר במשפט אחד, הרי שזה בדיוק הבסיס הביולוגי ליצירת הרגלים.

שנים רבות סברו שמספר הנוירונים במוח הבוגר כמעט ואינו משתנה ולכן גם יכולת ההתחדשות שלו מוגבלת מאוד. נוירונים הם אבני הבניין הבסיסיות של מערכת העצבים, האַמונות על קליטת מידע מאברי החישה והסביבה, אַמונות על עיבוד הנתונים במוח ושליחת פקודות לשאר חלקי הגוף בהתאם למידע שהתקבל.

מחקר ממש חדש מאוניברסיטת קיימברידג' מצביע על כך שלמוח האנושי קיימים חמישה גילאים המבטאים שלבים בהתפתחות המוח מגיל לידה ועד גיל 90:

מוח ילדות, מוח מתבגר, מוח בוגר, מוח בזקנת-ביניים ומוח בזקנה מאוחרת.

הגבולות בין הגדרת המוחות נקראו כך על פי נקודות בהן משתנה האופן בו הארגון הטופולוגי של האיזורים השונים במוח –כלומר, האופן בו אזורים שונים במוח מחוברים זה לזה ממש כמו רשת אינטרנט.

תשאלו ודאי, מה גורם לשינויים בין המוחות לאורך השנים?, המוח האנושי משתנה בהתאם לחוויות, למידה, תירגול, קשרים וסביבה.

דנדריטים Dendrites, הם שלוחות זעירות של תאי עצב, המאפשרות יצירת קשרים חדשים בין תאים רבים. למעשה, ככל שנוצרים קשרים רבים יותר, כך מתעצבים מסלולים עצביים חדשים המאפשרים לנו ללמוד למשל שפה חדשה, נגינה בכלי נגינה חדש, מיומנות מוטורית ואפילו לגייס לעצמינו דרך חשיבה חדשה גם בגיל גבורות (80).

אצל אנשים שחוו שבץ מוחי, נוכל לראות שאזורים סמוכים למקום בו אירע השבץ "לוקחים על עצמם" חלק מתפקידי האזור שנפגע וזה בדיוק הפתח שמאפשר שיקום נוירולוגי והוא מותאם בהתאם לעומק פגיעת השבץ, מצבו הבריאותי של האדם וכמובן הכוח המנטאלי המצטרף ועל כך דיברנו בגיליונות קודמים. עצם העובדה שהמוח לא רק מעביר אחריות לחלקים סמוכים, אלא ממש לומד מחדש. זהו אחד הביטויים המרשימים ביותר לנוירופלסטיות, היכולת של המוח לארגן את עצמו מחדש לאחר פגיעה.

אם פעם חשבו שאנחנו לא מייצרים תאי מוח מגיל מסויים, היום יודעים שבאזורים מסוימים ובפרט בהיפוקמפוס, אכן נוצרים תאים/נוירונים חדשים (נוירוגינזה) גם בבגרות, אך בהיקף מוגבל והמחקרים עדיין ממשיכים.

ניישר קו על תפקידי ההיפוקמפוס, כדי שנוכל להבין את המשמעות הקריטית של התהוות תאי מוח חדשים:

·        ההיפוקמפוס הוא אזור מרכזי במוח שאחראי על גיבוש זכרונות חדשים, עובדות וחוויות אישיות.

·        ניווט והתמצאות במרחב.

·        ההיפוקמפוס פועל יחד עם האמיגדלה כדי לקשור חוויות רגשיות כמו למשל פחד, שמחה ליצירת זכרונות.

לשם העשרת הידע והרחבת האופקים נזכיר שחשיפה לסטרס מתמשך או לחילופין חוויות טראומטיות, עשויות להוביל להתכווצות פיזית של ההיפוקמפוס ולפגום בתפקודו.

פגיעה בזיכרון, יוצרת קושי משמעותי ביצירת זכרונות חדשים בעוד זכרונות ילדות ישנים – נשארים.

מה מביאה איתה הפלסטיות של המוח?

מדובר בשינויים פיזיים שמאפשרים כאמור יצירת סינפסות, הסתעפויות חדשות, שינויים בחומר הלבן של המוח וגם נוירוגינזה כפי שהסברתי בפסקה הקודמת – יצירת תאים/נוירונים חדשים.

זה השלב בו הסקרנות שלי רוצה לדעת מה עשוי להגביר את רמת הפלסטיות במוח, כדי לאפשר לנו בני-האדם למצות באופן שואף למקסימאלי את המוח האנושי לטובתנו...

מחקרים מראים שפעילות גופנית אירובית אשר נעשית באופן קבוע ולאורך זמן, שינה איכותית, למידת תחומים חדשים, אתגרים קוגניטיביים, אינטראקציות חברתיות, תזונה תומכת בריאות המוח, הפחתת סטרס כרוני ותירגול מתמשך לאורך זמן, הם התחומים הקשורים לשינויים מוחיים והסתגלות טובה יותר לפלסטיות של המוח. כמובן שיש לקחת בחשבון השפעות משתנות בין אדם לאדם.

אם כן, אנחנו יודעים מה עשוי להועיל לפעילות נוירופלסטית, מכאן יהיה קל לגזור מה עלול לפגוע בה:

כן, סטרס כרוני – קורטיזול גבוה לאורך זמן (במצבים של סטרס כרוני) מפחית יצירת קשרים חדשים ואף עלול לצמצם את נפח ההיפוקמפוס. אם כן, מעבר למעלליו של סטרס וקורטיזול, גם חוסר שינה או שינה לא איכותית, רצופה  ומספקת, דלקות מתמשכות, חוסר פעילות, בידוד חברתי, דיכאון ממושך – כל אלו, עלולים להפחית את יכולת ההסתגלות של המוח ולשנות מבנים באזורים כמו ההיפוקמפוס והקורטקס הקדם מצחי.

המחקרים כיום מצביעים על כך שהמוח, משתנה לאורך כל החיים.              המחקרים מסכימים על כך שתרגול חוזר, משנה מעגלים עצביים ומכאן, אימון מוסיקלי, לימוד שפה חדשה או רכישת מיומנות חדשה, יכולים להוביל לשינויי מעגלים עצביים במוח.

טיפול פסיכולוגי, מיינדפולנס ולמידת דפוסי מחשבה חדשים נמצאו קשורים לשינויים בתפקוד המוח ובקישוריות בין האיזורים השונים.

נשאלת השאלה, האם לאור ממצאים אלו יכול המוח לעשות הכל?, ובכן... המוח לא יכול לעשות הכל. לא כל נזק שנגרם ניתן לתיקון מלא, לא כל הבטחה לחיווט מחודש, אכן נתמכת.

מידת השינוי בהחלט תלוית גיל, סוג הפגיעה, גנטיקה, מצב בריאותי ועוצמת האימונים שחווה האדם וכמובן, ישנם גורמים נוספים.

מה אנחנו למדים מהכתבה הזו?, מסתבר שהמוח האנושי מעוצב בכל רגע על ידי המפגש המתמשך בין ביולוגיה לבין חוויות. זו אחת התגליות המרגשות של מדעי המוח.

הניסיון, הלמידה, מערכות יחסים, תנועה, מנוחה וההרגלים שלנו, מותירים עקבות ממשיים ברשתות העצביות שלנו. רק נזכיר ששינויים לרוב לוקחים זמן, מימד החזרתיות וההתמדה פועלים לטובתנו וכמו תמיד רבותי,... אין פתרונות קסם, שווה לפעול למען עצמינו...

המסר שלי לאור כתבה זו הוא שאנחנו לומדים לרקוד עם הגוף שלנו את החיים, ההסכמה שלנו להתנסות בתחומים חדשים, אף שלא בהכרח מוכרים או מוצאים חן בעיננו, עשויים להשפיע השפעה כוללת על המבנה המוחי ומכאן על תפקודים בואך שיפור איכות חיים.

מסר נוסף במיוחד לנו החיים בציון 2026 ומעלליה מבפנים ומחוץ, סטרס רבותי, ואולי נכון יותר לומר ששווה לעשות כל שינוי, כל למידה מחודשת ועיסוק בכל תחום חדש שיָקנה לנו את היכולת להתמודד טוב יותר עם רמות הסטרס המוגשות לנו חדשות לבקרים. גם אם אינכם מכירים מקרוב תירגול נשימות/יוגה/ביו-פידבק/פעילות גופנית כזו או אחרת, בהחלט שווה לפתוח את השערים לעיסוקים חדשים ולהרוויח את רווחת הגוף, התפקוד הפיזי, מנטאלי ונפשי גם יחד בהתאם.

והמסר האחרון לכתבה זו מדבר על גמישות. הגמישות או הפלסטיות של המוח, מלמדת אותנו עיקרון עמוק: החיים אינם מבקשים מאיתנו להיות חזקים כמו אלון, אלא גמישים כמו עץ, שיודע להתכופף בכוח ולשוב להזדקף עם שוך הסערה.

יתכן והמתנה הגדולה ביותר של הנוירופלסטיות היא הידיעה שגם כשהחיים משנים אותנו, גם לנו נשארת היכולת לשנות את הדרך בה נענה לה...

---

שעוני הקצב של הגוף

מי קובע מתי נתעורר? – השעון שעל הקיר, או שעון אחר, עתיק הרבה יותר, שפועל אישית בתוך כל אחד מאיתנו?

במשך מיליוני שנים, חיו כל היצורים על פני כדור הארץ לפי מקצב אחד פשוט – זריחת השמש ושקיעתה. זה היה הרבה לפני שהאדם המציא את השעון והגוף, כבר ידע למדוד את הזמן. המדע, מכנה אותו "המקצב הצירקדי".

המקצב הצירקדי התפתח לאורך מיליוני שנים לאור העובדה שמזון הגיע בשעות היום, עם רדת החשיכה פחתה הפעילות והגוף הקדיש יותר משאבים לתהליכי תחזוקה, תיקון והתחדשות, מה שהפך את המקצב הצירקדי, למנגנון הישרדות אבולוציוני.

במשך עשרות שנים סברו חוקרים שלגוף, יש שעון ביולוגי אחד. היום לעומת זאת, אנחנו יודעים שבגופנו, פועלת רשת שעונים זעירים המותאמים ביניהם בדיוק מופלא.

לאורך גיליון זה למדנו להבין שלכל אחד מאיתנו, הניגון שלו. האם גם אתם שמתם לב לכך שלכל אחד מאיתנו יש את הקצב שלו?

גם הטבע שמארח אותנו חי במקצבים ומפריד בין יום ולילה, עונות השנה, גלי הים, גאות ושפל, מחזור הירח, נדידת ציפורים, פריחה ושלכת וגם אנחנו בני-האדם, חיים בתוך תבניות מקצבים ברורות, בתקווה ושאיפה מסונכרנות ביניהן ליצירת בריאות ואיכות חיים טובה.

השעון הראשי נמצא במוח, באזור שנקרא הגרעין העל-תצלובתי שבהיפותלמוס. מדובר בכ-20,000 תאי עצב שמשמשים כמעין מנצח של התזמורת הביולוגית שהיא אנחנו.

תאי הרשתית בעין, מעבירים לגרעין העל-תצלובתי מידע על חושך ואור והוא מחליט, איזו "מנגינה" הגוף ינגן בכל שעה משעות היממה.

השעון הביולוגי שלנו לא מכיר את מחוגי השעון , אלא ניזון מאור, חושך, זמני אכילה, תנועה ושעות שינה. כלומר, בכל יום אנחנו "מכוונים" מחדש את השעון שלנו באמצעות ההרגלים היום-יומיים שלנו.

א ל א,

אלא שאין רק שעון מרכזי אחד כפי שנהגו לחשוב פעם. כיום ידוע שכמעט כל איבר בגוף, מחזיק שעון משלו והתובנה הזו, מזכירה במידה מסוימת את הרפואה הסינית המסורתית, המתארת מחזורי פעילות של איברי הגוף לאורך היממה, אף שמדובר בשתי מסגרות ידע שונות.

יש שעון לכבד, ללבלב, ללב, לכליות, ריאות, שרירים, רקמות שומן, מערכת חיסון ואפילו לעור.

השעון שבמוח, הוא המנצח של התזמורת וכל איבר בגופנו, "מנגן" את התפקיד שלו.

כל עוד "מחוגי השעון" של האיברים השונים בגופנו מסונכרנים על אותה השעה, הגוף שלנו ינגן קונצ'רטו לחיים טובים ובריאים. ברגע שאיבר או יותר יחרגו מהשעות המקובלות על הגוף, אנחנו נחווה חוסר תיאום ביולוגי או קקופוניה כפי שקראתי לה בכתבה הקודמת.

אנחנו רגילים לחשוב שהגוף, הוא איברים נפרדים אך למעשה, הגוף דומה הרבה יותר לתזמורת סימפונית. אף איבר לא מנגן לבד, אין כאן תפקידי סולו, החיים  וחיים בריאים הם תוצר של ניגון מסונכרן יחד באותו הקצב.

בתזמורת הגוף שלנו, הורמונים פועלים כמיתרים המבדילים בין בריאות וחולי וכך, קורטיזול מנצח על ההתעוררות. קורטיזול יגיע לשיא כחצי שעה לאחר היקיצה ויעניק לנו אנרגיה להתחיל את היום (כן, אני יודעת... יום ראשון לא שמע על זה והקורטיזול מתחבא בחלומות המתוקים של לפנות בוקר ומפריע לנו להתאושש).

הורמון המלטונין אחראי על הכניסה ללילה. הוא מופרש כשמחשיך ומאותת לגוף שלנו להתכונן לשינה.

אינסולין הוא ההורמון שרגישותו משתנה לאורך היממה. בבוקר רוב האנשים מגיבים אליו טוב יותר מאשר בלילה. נזכיר שמעבר לעובדה שהוא ההורמון שאמור להכניס את הגלוקוז לכל תא בגוף, מדובר בהורמון אנאבולי – בונה.

הורמון הגדילה מופרש בעיקר בזמן שינה עמוקה, משתתף בבנייה ותיקון רקמות.

לפטין וגרלין, מווסתים את הרעב והשובע וכדאי לזכור שמחסור בשינה, מגביר את הרעב ובעיקר את הכמיהה למתוק – מה שאנחנו מכנים קרייבינג.

הורמוני בלוטת התריס מושפעים גם הם מהמקצב היומי המלא – יממה.

נעצור לרגע לדבר על בלוטת התריס. הורמון ה- TSH הוא הורמון שמופרש מהמוח ומורה לבלוטת התריס לעבוד אינו מופרש באופן קבוע, יש לו מקצב צירקדי ברור. רמותיו בדרך כלל עולות בערב ומגיעות לשיא בשעות הלילה המאוחרות ואז, יורדות במשך היום. כלומר, גם בלוטת התריס מנגנת לפי שעון ביולוגי.

שינה מקוטעת, עבודה בלילה (משמרות), ג'ט לג וסטרס כרוני עלולים לשבש גם את הציר ההורמונלי הזה.

אצל אנשים מסוימים נמצא קשר בין שיבוש המקצב לבין עלייה בסיכון לתת-פעילות של בלוטת התריס ואפילו למחלות אוטואימוניות – מדובר בקשר מורכב שעדיין נחקר.

עבודה במשמרות מכונה "ג'ט לג חברתי" בידי חוקרים. אדם ישן כשהגוף מצפה להיות ער וער, כשהגוף מצפה לישון.

כתוצאה מכך משתבשים הפרשת קורטיזול, מלטונין, רגישות לאינסולין, חילוף חומרים, מערכת החיסון ובמקרים מסוימים גם תפקוד בלוטת התריס.

עבודה במשמרות (לאורך שנים), היא אחת הסיבות לעלייה בסיכון לסוכרת מסוג 2, השמנה, מחלות לב ואף סוגי סרטן מסוימים.

אחד המוטיבים המובילים של תקופת המילניום בה אנחנו חיים הוא הקצב. העולם בעידן המילניום מתגמל מהירות ועבודה סביב השעון שנוגס בחלקי היממה שנותרו לנו לעבד נתונים, לנוח, לחוות משפחה וחברים, להתאוורר, ללמוד, להתבגר, להתרגש, להתאבל, לאהוב, להחלים, לסלוח – תהליכים שלא נשמעים למחוגי הזמן ונזכור שלכל אחד מאיתנו, הדרך והזמן שלו לחוות אותם.

הבריאות אינה רק השאלה מה אנחנו עושים, אלא גם האם אנחנו עושים זאת בקצב הנכון שמתאים לנו אישית.

אולי אנחנו לא צריכים ללמוד לחיות מהר יותר, אולי אנחנו צריכים ללמוד מחדש להקשיב ללב, לנשימה, לאור הבוקר, לעייפות של סוף יום, למקצב הגוף שמבקש לנוח, למקצב בו הנשמה מבקשת להתפתח ולצמוח – כי לכל אחד מאיתנו, יש את הניגון שלו וכמו כל יצירה גדולה, גם הוא אינו נמדד על פי המהירות בה הוא מתנגן, אלא בהרמוניה שהוא יוצר.

ממש כשם שכלי נגינה אינם צריכים לנגן חזק יותר כדי להיות חלק מהסימפוניה, כך גם איברי הגוף שלנו לא צריכים לעבוד יותר, אלא בזמן הנכון בסינכרון המשתלב עם הגוף והמקצב האישי של כל אחד מאיתנו.

אנחנו כנראה לא יכולים לנצח את הזמן, אך אנחנו בהחלט יכולים ללמוד לחיות עם הזמן במקום להילחם בו.

---

לסיכום, ממני אליכם באופן אישי...

גיליון יולי הוא הגיליון המאה ושמונים של המגזין "באופן טבעי", ומציין 15 שנות כתיבה רצופה, חודש אחרי חודש.

זו הזדמנות נפלאה עבורי לומר תודה לכל האנשים שאני מלווה. אתם ההשראה שמלווה אותי ומניעה אותי להמשיך ולחפש את הדרכים היעילות והמדויקות ביותר עבור כל אדם בדרכו – תודה לכל אחד ואחת מכם עבור האמון והדרך המשותפת.

בכל גיליון, אני לומדת מחדש שלא קיימת דרך אחת לבריאות אלא בני אדם רבים, שלכל אחד מהם הדרך, הקצב והניגון הייחודיים לו.

אני מוצאת בכתיבת המגזין והפצתו החינמית כלי תקשורת המאפשר לכל אדם באשר הוא, להשיג מידע ודרכים מגוונות להתבונן על בריאות על גווניה וזמניה.

 

במבט לאחור, אני מבינה שכל אחד מהתחומים בהם בחרתי לעסוק – המגזין, הפודקאסט, מוצרי באופן טבעי – ובהם כריות הארומתרפיה, הוא ביטוי אחר לאותו ניגון פנימי שמנחה ומלווה אותי. כל אחד מהם הוא מקצב נוסף ביצירה שאני ממשיכה לכתוב, ליצור ולהנגיש לכם.

מזמינה אתכם להמשיך לעקוב אחרי הגיליונות, הפרקים, הכתבות, המתכונים והמוצרים שממשיכים להתעדכן ולהשתפר.

 

אם הצלחתי לעורר בכם סקרנות, לעודד אתכם לשאול עוד שאלה אחת, להתבונן אחרת על גופכם או לעשות צעד קטן בדרך לבריאות ואיכות חיים טובה יותר, הרי שהמסע הזה, היה שווה כל רגע.

 

תודה לכם, שאתם מנגנים ורוקדים איתי כבר חמש עשרה שנים.

 

שלכם באהבה,

 

תמר.