יומן מסע

אינספור מסעות בחייו של אדם למן הולדתו ועד מסעו האחרון לשערי גן-עדן אינשאללה, חלק מהמסעות הם תבניות סדורות שברובן נבחרו עבורנו, ישנם מסעות שאנחנו חולפים בם קצרות כי נפגשנו בדרך ואלוהי הגורל זימן לנו הזדמנויות וישנם מסעות שאנחנו בוחרים, את המסע הזה בחרתי בקפידה - למרות שאני מודה ומתוודה, עלו בי לא מעט חששות כמו כל אחד מאיתנו, אבל כל יום, הוכיח לי שהיציאה למסע כמו שמבטיח דר' סוס, מביאה לגילויים מפתיעים ועולמות חדשים ואחרים...

בגיליונות המגזין האחרונים, עסקתי בכמה פנים למה שמחולל בגוף האדם הסוכר, חיפשתי את המקורות, את השתלשלות וכניסת הסוכר למטבח ולחברה ומצאתי שוב, את מה שכולנו יודעים - אני אבחר הפעם במילים עדינות ומשאירה לכל אחד מכם קוראי, להשלים בדרכו ומילותיו את מה שעומד מאחור - אבל בפועל רבותי, אבן שזרק איש אחד לבאר - כנראה שאלפי חכמים ומנוסים לא יצליחו להוציא...

לרווח החברתי, למעמד, לצורך האנושי להשתייך יש מחיר עצום ובאמת, איני יודעת אם קיים מחיר נוסף שכזה בהיסטוריה האנושית. קנה סוכר היה פעם גידול אדמה במקום כמעט שכוח אל, שהפך יקר המציאות במקום לגמרי אחר בעולם ועד מהרה הפך ביטוי לסמל ואומדן לעושרו של אדם ומעמדו החברתי, לו רק ניצב בפתח ביתו ובפרט על שולחנו קצת לפני בואה של המהפכה הצרפתית, כשהבישול הצרפתי היה חלקת האלפיון העליון של העם בעוד פשוטיו לא העלו כלל בדעתם, שמדובר באומנות ולא לחם חוקה של הישרדות (אם לא ראיתם את delicious - רוצו).

אחרי כל הכתבות בנושא בגיליונות המגזין "באופן טבעי" ולא מעט מטופלים שליוויתי ועודני, שאותות התזונה וריבוי הסוכרים בתצורותיהם השונות בתפריט המערבי של שלהי המילניום הקודם וזה שכבר החל, כותבים על כל קיר באותיות דגושות וברורות למי שרק מוכן לקרוא ולהבין, את השורה התחתונה - הלא היא המחיר... ורבותי היקרים, אנחנו משלמים, כולנו בצורה זו או אחרת משלמים - חלקינו משלמים מעט אבל אחרים משלמים תשלום גבוה ורואים את האמת המרה של אותה מתיקות בעיניים יום יום בחייהם ובגופם !

ואחרי כל אלו, החלטתי לבדוק דברים לאשורם - כי כמה כבר אפשר להטיף מוסר מבלי לבדוק את ועל עצמי? ובכן רבותי, אני מסיימת חודש לאתגר סוכר שלקחתי על עצמי, רק כדי לבדוק האם יש חיים ללא סוכר, האם ניתן לחיות בלי סוכר ביחסי גומלין של שפיות וכבוד הדדי?

ואני מבקשת לחדד כאן כמה דברים:

ראשית, הגישה שלי לחיים בכלל ולטיפול בפרט עומדת על דגש המתינות, אני מוצאת שהתנהלות קיצונית (ולא משנה לאיזה כיוון תיקחו את הקיצוניות) לא מחזיקה בכלל ובוודאי לא לאורך זמן.

אם לא די בכך, הגוף מגיב למהלכים קיצוניים כמו שהוא מגיב לטראומה - כלומר, יש לצפות לתגובה טראומטית של הגוף, סוג של "שוק" להתנהלות טיפולית קיצונית - ישנם מצבים שאין ברירה ויש צורך בכך, אבל המקרים הללו לעיני - מועטים.

לקינוח, חשוב להבין שכשמדובר באתגר הסוכר, הכוונה היא לכל סוכר מוסף באשר הוא, כמובן שישנה גם התנזרות מלדוגמא ענבים שהם גלוקוז נטו - אם נפשט דברים - אז רוב פירות הקיץ לרבות אבטיח וענבים OUT, כל מוצר שמכיל סוכר וכל קשת נגזרותיו OUT, כל מוצר המבוסס על קמח לבן וכל מוצריו OUT לגמרי

עדיף שאומר מה כן, כי רשימת ה-לאווים ארוכה מנשוא משהו -

כן פרוסת לחם כוסמין מלא או לחילופין לחמניית טחינה באפייה בייתית, עדיף אפייה ביתית, כן פחמימה מורכבת בכל ארוחה - עד 3 כפות (לא בהריון חודש תשיעי של שמינייה כן?) כן פירות - אפרסק, שזיף קטן, אוכמניות, פתל טריים והמון, המון, המון ירקות מקצה לקצה... יש כאן לא מעט פרטים וההסבר אינו ממצה - שווה להבין את המשמעות שבבחירת המזונות עליהם אנחנו מבססים את התזונה שלנו, כדי שהבחירה תהיה שלימה ומלאה מתוך הבנה ובחירה מזוקקת לעומקה.

ובכן לקראת היום הראשון למסע, עלו בי לא מעט חששות - לאף אחד מאיתנו אין פנאי לעמוד שעות ארוכות במטבח ולהשקיע בבישולים במהלך השבוע - מה יהיה?, מה לגבי המזונות - מה אם לא יהיה לי טעים?, מה אם לא יהיה משביע?, מה - אף פעם לא אוכל יותר עוגה?, מה לגבי אבטיח? (נקודת האכילס הפרטית שלי)

ובכן,

לקראת היום הראשון למסע, שערי המטבח נפתחו ויצאתי מהם רק אחרי שכבר לא היה מקום לסיכה במקרר, עכשו יכולתי להיות רגועה שלא אהיה רעבה, שיצא לי מאוד טעים, נזכרתי כמה אני אוהבת טחינה, כמה שקט מאפשר הבישול למפרע ומאפשר להיות חופשי ולפעול בשלווה ונחת.

ולמרות כל ההכנות הפיזיות והנפשיות, חד משמעית עלו בי לא מעט חששות, כי אנחנו כל כך רגילים למוצרים כאלו ואחרים שהם עתירי סוכר/קמח, שפתאום להתחיל לקרוא תוויות ולהבין את המשמעויות השונות של השמות שבקושי מצליחים לקרוא עם זכוכית מגדלת של שען ותיק - זה לא ממש פשוט...

מסע למרכול הופך להיות ארוך מהמצופה כי כעת אני מחוייב לבחון כל מוצר, עד שפשוט נמאס לי והחלטתי שאני מתנזרת ממוצרים מוכנים ומכינה הכל home made ומונעת מעצמי שאלות מיותרות או חלילה הגדלת המספר במשקפיים בתוספת כאבי ראש כבונוס...

ואז הגיע היום הראשון ובערבו, לכשסיימתי את ארוחת הערב שבעה, נינוחה ורגועה, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שאני שבעה, שנעים לי בבטן, שלא עמוס לי, שהיה לי מאוד מאוד טעים, שהיום הראשון הסתיים וזה לא היה קשה בכלל... - טוב חשבתי לעצמי, נחכה למחר - בטח יהיה קשה...

אבל למחרת הגיע וגם הימים שלאחריו ולא רק שלא היה קשה, היה כייף גדול וגָדֵל מיום ליום - כי הבונוס לא מתאחר מלהגיע

והבונוס?

הבונוסים תחילים בתחושת קלילות, ממשיכים בעירנות, מצב רוח יציב ונינוח, ריכוז ברמה גבוהה ולאורך זמן, התחושה הקסומה אחרי ארוחת הצהריים כשכולם סביבך נופלים ומחפשים להניח את הראש ואני במלוא המרץ, תחושת התעלות של הצלחה בכפות הידיים ולקינוח... המקום האוורירי בבגדים, או במילים אחרות - המשקל הנסוג.

ואז פתאום השותפה שלי למסע מציינת בפני שנותרו רק עוד שלושה ימים למסע, איך עבר חודש מהר כל כך?

ואיתה ההחלטה לחגוג, כל אחת במה שהיא התגעגעה אליו יותר מכל. ברשותכם, אני אעיד על עצמי בלבד - ולי היה געגוע קשה מאוד לאבטיח....מה כבר ביקשתי - רק פלח, פרוסת אבטיח - כמה קוביות של מתיקות מהטבע...

ואז זה הגיע,

יצאנו לחגוג, האבטיח הגיע והתענגתי מהריח של האבטיח - אין כמו אבטיח נפלא אחרי חורף משובח כמו זה שהיה בשנה שעברה... והמפגש של ביס האבטיח על הלשון שוד ושבר הוליד תחושת כאב איומה שצרמה לי עד האוזן התיכונה והותירה אותי בשוק... כל כך מתוק, לא ציפיתי שכך ארגיש... המתיקות צרבה לי בכל מקום בחלל הפה - זה היה עונג על גבול המזוכיזם ולמרות זאת, לא הצלחתי לאכול אפילו חצי פרוסת אבטיח... ונהנתי, עשרות מונים יותר ממה שחשבתי, למרות הכאב שפילח את אוזני.

אז מה המסקנה בתום חודש נטול סוכר, קמח ושאר פחמימות פשוטות?

המשפט הישן שנכתב בספר משלי "החיים והמוות בידי הלשון" אמנם מדבר על רכילות, עוצמת המילה ולשון הרע אבל אני אומרת לכם רבותי, הטעם הצרוב לנו על הלשון, קובע את מדדי הבריאות ואיכות החיים שלנו (אגב, גם חיים ללא רכילות ולשון הרע היא ערובה לאיכות חיים טובה) ואת שאר התובנות, משאירה לכם להתנסות, לחשוב וליהנות מאיכות חיים

אני אגב, ממשיכה באותה הדרך במסע, מדי פעם אגיח לדגום קצה אבטיח בעיקר בשביל החלק המקטרג שבכולנו שמבקש לוודא שאנחנו מאמינים לעצמינו, החלק שמאפשר לנו לבדוק שאנחנו בדרך הנכונה לנו...

יאללה, הלכתי על זה

בקרוב, תוכלו לשמוע עדויות נוספות לתהליך גם ממני וגם משותפתי למסע...יש בהחלט למה לצפות!

אגב, את התמונה צילמתי במדרגות לתאטרון העתיק בכניסה לטבריה - צרפתי אותה כדי להזמין כל אחד מכם לבחור, מה הוא רוצה להציג על בימת ואיכות חייו.

---