על החירות. . .

עוד שבעה ימים נסב כולנו (סוף סוף) אל שולחן החג

נספר ונגיד, נעביר מדור לדור

את דבר ההגדה,

את המורשת,

את הירושה שקיבלנו שם במעמד הר-סיני

זו שעוברת מבן לאב, מאם לבת למעלה מחמשת אלפים שנה

זו המסורת,

הידע שאנחנו מכירים משחר ילדותנו

וצרוב על לוח הזיכרונות שלנו מימים ימימה

חג,

שמים הכל בצד,

מתרכזים ונאספים בבית אחד, שולחן אחד, משפחה אחת גדולה

וכל שנה,

כמו שעון דוקְסָה של פעם (איך לא?)

מגיעים לפתחי אלו שתוהים, מתבלבלים, מתאכזבים, כואבים ושוכחים את כל התורה

שניתנו שם, אז...

באופן "מפתיע" - זו שנה שניה שאנחנו קודם בוחרים

בטרם נמצא את עצמינו מתפללים לצאת מעבדות.... לחירות

ה א מ נ ם?

"האמנם עוד יבואו ימים של סליחה ושל חסד"?

שיר נפלא, אתם ודאי זוכרים

אבל האם אתם זוכרים שסליחה וחסד,

חלים קודם על הפרט

לפני שהוא יכול לחמול ולהעניק חסדים לזולתו?

ומה היא אותה חירות שאנחנו כמהים אליה למעלה מחמשת אלפים שנה

הייתכן שהמוח האנושי עוד לא פתר את הסוגיה?

מה לא הבינו בני-ישראל 40 שנות נדודים במדבר

שאנחנו ממשיכים לשאול, לייחל, לקוות?

לצאת מעבדות לחירות?

באדיבות הקורונה,

בנדיבות המורשת והירושה האנושית שספגתי מניגוני אבי ואימי

ואלפי התהיות שעלו בי נוכח בחירות חיים,

נותר לי אלא להציע לראות, להבין ולהפנים

כי החירות האמיתית,

השלימה והמלאה

היא בזכות ויכולת הבחירה...

מאחלת לכל אחת ואחד לבחור את דרכיו ממקום שלם, נקי וחף

תוך שחרור מלא ומושכל, של כל מה שאסף כל אחד לעבדותו

ומנע את חירותו.

חג חירות שמח,

תמר.