הפעם סליחה קצת יותר משמעותית ועמוקה ולא שאני מקלה ראש או מזלזלת, אלא שהפעם הסליחה היא שלי, שלי מעצמי ומי מכם הקורא שורות אלו וילמד את השיעור שקיבלתי - דיינו...
הכל התחיל אי שם בשלהי אוגוסט האחרון, בתוך בולמוס המטלות שמצוי אצלי דרך קבע לפני ראש-השנה, פתחתי את השטיח שאני מקפידה לגלגל כל קיץ על-מנת למדוד אותו רגע לפני שאני שולחת אותו לניקוי יבש, לא יודעת איך כל זה קרה - אבל כשקניתי אותו, שטיח קווקזי בעבודת יד במחיר מציאה של ממש, הגענו הביתה השטיח ואני, דבר ראשון הסברתי לכלבה שלא יושבים על השטיח ועוד לפני שסובבתי את הראש, התיישבה זו על השטיח וסימנה אותו כשלה אחר כבוד במנת פיפי מכובדת.... מאז עברו לא מעט מים בירדן, היא הבינה שלא זה המקום להשתין ואני למדתי להוציא את השטיח לניקוי יבש לפני בוא הסתיו והחורף....
אבל כשהתכופפתי לגלגל את כל המשקל הזה, איזה שהוא שריר בגב סביב השכמה השמאלית לא היה ממש מרוצה מהתנועה, לא מרוצה כך שנעתקה נשמתי ממש... הסדרתי נשימה וחזרתי למדוד את השטיח הסורר בעל עודף המשקל.
בערב, שמתי לב שאני מרגישה כאב בגב בנקודה שכאבה כשגלגלתי את השטיח, אבל שהנשימה שלי לא עמוקה כתמיד ואני מתקשה לנשום נשימות עמוקות - מוזר חשבתי לעצמי ותהיתי מה מפריע לי, אולי איזו מועקה?, אולי יותר משריר אחד? והנחתי לדברים - אחרי ככלות הכל מירוץ החיים בעיצומו, עבודה, סדנאות, הכנות של לפני החגים - למי יש זמן?
שבוע שלם הסתובבתי עם הכאב והשוני הנשימתי, חשבתי שיעבור - חשבתי שישתפר אם אצא לעוד הליכה בים - אבל 6 ק"מ על חוף הים לא שינו את התחושה, יתרה על כך ובדיעבד, אין לי שמץ מושג איך בכלל הצלחתי להתהלך מרחק שכזה שמסתיים בכמה עליות נכבדות - לאלוהים פתרונים.
יומיים לאחר מכן, התעוררתי אי שם בשתיים ומחצה לפנות יום מתנשמת ומתנשפת, חשבתי להגיע למטבח למלא את הבקבוק האהוב עלי - אבל כשהגעתי למטבח מתנשמת באופן חריג ומוזר ומיוזעת כמו אחרי סאונה, הבנתי שמשהו לא כשורה ועדיין - עדיין, לא נפל לי האסימון.
עושה דרכי מהמטבח לחדר השינה ועכשיו כבר ברור לי שמשהו לא בסדר בצורה חריגה, מדליקה בדרך חזרה את המזגן ומתיישבת על המיטה מנסה להסדיר נשימה - אבל...
נ א ד ה, מתנשפת, כאב נוראי בגב ובחזה, קצב נשימות מתגבר והן שטוחות ורדודות וכל מה שעובר לי בראש זה האם משהו רגעי עובר עלי או שאני בעיצומו של חתיכת התקף...
למזלי כי טוב, עוד באותו הבוקר חזר הבן יקיר לי הביתה לתקופה של כמה שבועות (מעבר בין דירות לפני תחילת שנת הלימודים) וכל מה שהצלחתי לעשות היה להתקשר לבן בחדר ממול, ובהתנשפות כבדה בין אות לאות, להוציא את המילה א מ ב ו ל נ ס ס ס....
רגע ההכרה שאני זקוקה לעזרה רפואית דחופה, מוסיף לי עוד מימד של סטרס לכל מחול השדים שמתחולל לי בראש וזורם לי בדם בהתאם ואני מרגישה מיידית שאם קודם הזעתי כמו בסאונה, נראה שעכשיו מישהו העלה את הטמפרטורה בסאונה ואני מרגישה שאני נוטפת ללא כל שליטה והסיוט הזה לא רק שלא נגמר, אלא מתגבר בקצב שאין לי כל יכולת להשפיע עליו...
הנשימות הופכות קשות יותר, הכאב בגב ובחזה הופך חד, כואב ומאיים יותר ובפרט כשהבן משוחח עם מד"א והם מתעקשים על שאלות קורונה אני מצליחה לפלוט את מה שאני חוששת ממנו, "תבואו כבר, אני עושה כאן התקפת לב", אבל לאנשי מד"א בשנת 2020 המאתגרת, יש את חוקי העבודה, החיים וההישרדות של עצמם וכך, בעודי יושבת מבולבלת, מפוחדת, כואבת, מודאגת עד חרדה במיטה ומזיעה את עצמי לדעת בין ניסיון נשימה אחד למשנהו, אני שומעת את הבן שלי שואג מהמרפסת לצוות נט"ן "תעלו כבר, כי אני לא מצליחה לנשום"...
לאנשי מד"א בכלל ונט"נ בפרט יש את סדר הפעולות והחוקים שלהם, הם יודעים להתמודד עם כל תרחיש שהמין האנושי מצליח להפיק מהגוף המופלא הזה, הם כבר עברו ולרוב צלחו כל מבחן חיים ממשי שהגוף האנושי מספק כך שהקושי הנשימתי לא ממש עושה עליהם רושם, הם ממשיכים בשאלות שלהם, מעבירים אותי לאלונקה חרף הסירוב שלי - (אני הרי יכולה לבד - כך אני רגילה חיים שלמים) אבל הם לא שואלים, מושיבים אותי על האלונקה ואני כבר במעלית, בכניסה לאמבולנס - כל תזוזה כואבת, כל טלטלת אלונקה מזעזעת אותי ועכשיו, כשאני נתונה לחסדי צוות רפואת החירום, משהו בי מצד אחד נרגע ומן הצד השני נדרך עוד יותר, כשהתובנה שמשהו ממש לא טוב קורה מחלחלת לה בין סיבי הפחד והקושי לנשום....
כבר התלוויתי לנסיעות באמבולנס במהלך שנות חיי, אבל מעולם לא שכבתי על האלונקה בתפקיד החולה/לא מרגישה טוב/נזקקת לרפואת חירום - זה, חדש לי... לא יודעת אם התנסיתם בחוויה המפוקפקת, אבל כל אבן בכביש, כל מהמורה, באמפר, עיקול או כיכר הוסיפו לי נדבך נוסף של בלבול, כאב וקושי - אני אפילו לא זוכרת את הכניסה לבית החולים, רק זוכרת שדחפו לי לפה כדור ובקול הכי אסרטיבי שלאל גרונם הינחו אותי ללעוס היטב (24 שעות אחר כך עוד מצאתי פרורים של הגועל נפש הזה בין השיניים ודבוקים לי לחך - איכסוש)
בואו,
כולנו בצורה זו או אחרת כבר ליווינו מישהו מחברינו או קרובינו לחדר המיון, התרחיש מוכר, הפרוצדורה מוכרת - אבל לא כשאני היא זו שיושבת באלונקה, לא כשאני היא זו שמעבירים אותה מהאלונקה למיטת בית החולים כשאפילו קול, נשימה או נכון יותר השילוב שבין השניים לא נמצאים בי לזעוק את הכאב והבהלה שאני חווה.
מולי, במרחק עומדת דמות מכוסה בגדים חד-פעמיים, עטויית מסיכה על הפה ומעליה שקף שמסתיר את העיניים, שתי אחיות באותה הופעה עומדות ליידי, מיומנות בתנועות גוף מהירות, נמרצות, בטוחות ובאותה נשימה גם מרגיעות, תירגעי, את בידיים טובות, הכל בסדר, רק תעני לרופאה (כך נדמה לי) על השאלות... הגוף שלי בשנייה אחת הפך מנחלתי הפרטית לנחלת הכלל של חדר מיון נשימתי, צנרת נכנסת, מטוש נכנס ויוצא, דם יוצא, אני כואבת ולא נושמת טוב, מבולבלת ומבוהלת כמו שלא הייתי מעולם אבל כל התהליך הזה מהיר יותר ממופע קוצר הנשימה שאיתו אני מגיעה ועוד לפני שאני מספיקה להבין ולהתחנן על תרופה להקלה על הכאבים, נוזל שקוף וקר חודר לורידיי ומתחיל להרגיע את הכאב, להסדיר את הנשימה ואני מתחילה להירגע - חלקית...ראשונית...
רק עוד צילום ריאות יקירתי ואת עולה למחלקה, את נשארת איתנו לימים הקרובים - אל דאגה, הבן שלך בחוץ מחכה לך, כן, הוא מעודכן אבל אסור לו להכנס... כבר באים לקחת אותך לצילום... לך תעבור עכשיו מהמיטה לכיסא גלגלים, צמוד בלון חמצן ועוד שמיכה כי קר במכון הרנטגן כך אומר (וצודק - שיבורך) הסניטר שבא לאסוף אותי...
יום חדש כמעט מפציע כשאני נכנסת למחלקה פנימית ומבהירים לי שאני בבידוד עד שיוכח ודאית שאיני נושאת את הווירוס בעל יחסי הציבור הגדולים בעולם - רק אני והבן שלי איתי שם, עמוד האינפוזיה שמחבר אותי לקצת שפיות (פחות כאבים) ושקית חמצן שמאפשרת לי לנסות להבין מה התרחש בשעות האחרונות, איפה אני ומה כאן קרה...
יום עולה, חום עולה, עוד בדיקות, עוד צוות ממוגנים נכנס ויוצא - אני מבודדת ומחכה לתוצאות, מישהו שיסביר לי מה כאן קרה, מה מבקש הגוף שלי לאמר ואיך כל זה קרה לי - לי?, אני ששוחה בבריכה?, אני שכל חיי מנפחת בלונים לשלושה ילדים בימי ההולדת (באותו יום כמובן) לבדי?, אני שפעם בעשור מצטננת וגם זה בקושי?, אני האישה שמתחזקת מסת שריר נכבדת - אני?, MOUI? - מאיפה כל הדבר הזה הגיע אלי?
אבל עד שלא מתקבלות שלוש תשובות שליליות מבדיקות מטוש וסרולוגית, אין עם מי לדבר, רק אז, אחרי כל זה משחררים אותי ומעבירים אותי לחדר עם שתי נשים נוספות - זה כנראה סיפור בפני עצמו, על חלוקת חדר עם עוד חולים, על כבוד האדם וזכותו לקצת פרטיות, שקט ונסיונות מנוחה במקום ההומה הזה שנקרא בית חולים - למה לא בית מרפא, או בית הבראה כפי שהיה פעם? למה בשליליות - תמוה....
יומיים אחר כך מסתובבת משלחת שלושה רופאים סביבי ומודיעה לי שעלי לעבור ניקור ריאתי, כדי לנסות ולשחרר נוזלים שכלואים בריאה השמאלית שלי - אה, אני למדה כאן שהדלקת מרוכזת בריאה השמאלית בלבד ושיש שם גם נוזלים. בין אפיזודה אחת של חום לשניה, הראש שלי מתחיל לעבוד ולתהות, למה דווקא בשמאל, איך ניצלה ובמה זכתה הריאה הימנית ושוב - מה אומר לי הגוף שאני לא שמעתי עד עכשיו...
אבל אני כנראה לא הייתי קשובה יותר ממה שחשבתי, כי הגוף תמיד יודע להגיד את עצמו - השאלה היא אם אנחנו מקשיבים - הפעם, לאורך זמן - לא הקשבתי...
כשחבורת מנקרי הריאה מגיעה, אני מנסה את מזלי למרוח את הזמן - אבל הבדיחה המקומית היא שהחתיך, הגבוה והמסוקס מביניהם עומד שם על תקן חומה בצורה מפני ברחנים שכמוני, שחושבים שניקור ריאה ללא חיטוי, אלחוש או הרדמונת קלה הוא בבחינת עינוי סיני עתיק ואינו שייך עוד לימינו אנו - מילניום ראבאק - תתעוררו, זו הריאה שלי, זה מחובר לי לגוף, מה עובר עליכם? - לא עוזר לי דבר, אני חובקת כרית ולועסת קצה אוזן של בובת בד שהילדים קנו לי בבדיחות הדעת לשיפור המורל וחמש פעמים בזו אחר זו, מתנסים על גבי שלושת הרופאים ואף אחד לא מצליח לשאוב ממני אפילו מילילטר בודד או חלקי של נוזל מהריאה. למחרת היום, למרות 38.4 מעלות תת לשוניות אני מקבלת מכתב שחרור ונוסעת הביתה.
חם בחוץ, הביל בלשון המעטה בשבוע החם ביותר בשנה תחילת ספטמבר, רק לתמר קר... מחכה שהבן ירכוש בעבורי את שקית התרופות ואנחנו יוצאים הביתה, אין - אין כמו בבית אני מנחמת את עצמי בדרך וכבר רוקמת לעצמי תכניות ליום המחר איך אקום בבוקר מוקדם כמו שאני אוהבת, מקלחת בוקר תאפס אותי ומיד לאחר מכן אשלים מטלות שנותרו תלויות באוויר כי החיים נקטעו לי באמצע עם אפיזודה קפקאית הזויה - א ב ל...
אבל לילה קשה, חום עולה ומסרב לרדת, הבן הולך לישון ולא סוגר את הדלת ואני מבינה שהוא דואג ושותק - לא רוצה להוסיף לי לחץ על מה שהוא מתאר לעצמו שמתחולל לי בראש..
כך עוברים להם עוד ארבעה ימים, לא אלאה אתכם בפניה לקופת החולים עם בקשה לביקור בית, מסתבר שבמוקד השירות קיים ואפשרי, אבל בסניף בו אני מטופלת לא שמעו על השירות הזה (מיותר לציין שעברתי סניף בו ברגע?)
לאור השירות הקלוקל, אני מזמינה רופא חיצוני הביתה, הוא מגיע תוך חצי שעה ועוד לפני שיש לי שהות אחת קטנה להבין מה קורה, הוא מנפנף לי בטופס 17 ששולח אותי חזרה לבית החולים ומחזיק את הראש כלא מאמין - לא מבין איך שחררו אותך בכלל... (מסתבר שזה היה המזל שלי)
הפעם אני כבר מזהה את הדרך, את הקבלה, את המיון הנשימתי, אפילו האחות מפעם קודמת שמזהה אותי ושואלת מה אני עושה כאן שוב, אבל קולה הולך ונחלש כשהיא קוראת את "מכתב האהבה" שצירף הרופא לטופס 17 שנותר בקבלה.
שוב בדיקות, שוב מטוש, שוב דמים, שוב חמצן, וריד נפתח, אקמול מוזרם לדם - גם מוריד את החום, גם מצנן, גם מקל על הכאב - ברוך ממציא אקמול - שוב יוצאים למכון הרנטגן ואחרי 5 שעות שאני שוכבת כאבן שאין לה הופכין במיון, מגיע סוף סוף סניטר, שוב בלון חמצן ומסיכה והפעם למחלקת ריאות...
מחלקת ריאות היא מחלקה אחרת מכל מה שראיתם עד היום במחלקות בית החולים (טוב נו, למעט מחלקת יולדות הקסומה - שרק בשביל זה נגיע לבתי חולים אינשאללה), מחלקה חדשה ומדוגמת, מעוצבת לתפארת, הכל חדש נקי ומצוחצח אבל זה כלום לעומת יעילות הצוות וסבר הפנים שכל חברי המחלקה מביאים איתם - זה פשוט לא יאומן !!!
עשר דקות אני במחלקה החדשה, גם כאן חדר פרטי עד שיוכח מעל ומעבר לכל צל של ספק שאני לא נושאת או מארחת חלילה את הווירוס הנבזה. אני מספיקה לראות שיש ארון עץ מובנה בגומחת הקיר לכל מטופל, חדר לשני מטופלים בלבד, מרווח ורחב ידיים, מקושט בצילום יפהפה מעל כל מיטה, שרותים ומקלחת צמודים לכל חדר - מלון חמישה כוכבים לפחות... דקות ספורות אחר כך נכנסת עובדת כוח עזר עם סדינים, שמיכה וכמה כריות, פיג'מה של קופת חולים כללית והרבה הסברים למה שעומד להתרחש בדקות הקרובות.... בתוך החום ששוב עולה, אני לא קולטת את הנתונים, אבל אני מבינה שעוד צוות בדרך אלי והם כבר יסבירו...
הצוות הבא מביא איתו רופא מיומן וכמה מתמחים, כמה אחיות, מכשיר אולטרהסאונד נייד ועגלת כלים לא מוכרים לטיפול. אם לא הספיקו לי ניקורי ריאה עד כה, מסביר לי הרופא הבכיר שאני מוכרחה לעבור ניקור מיידי ושמחר בבוקר, כירורג המחלקה יבוא "לחבר" לי נקז לריאה השמאלית - אני מסבירה שעברתי חמישה ניקורים בזה אחר זה, שהעלו חרס בידם - אבל הבכיר עונה לי ומבטיח שיהיה חיטוי, שיהיה תהליך טשטוש מקומי ודרך הווריד - את לא תרגישי כלום - אני מבטיח והוא גם עומד במילתו... דקות אחר כך, כשאני מפורקת ומפוזרת מחום גבוה, פחד מניקור חוזר ועייפות שלא לאמר תשישות מוחלטת, הבכיר יוצא מהחדר שלי עם שלושה מזרקי ענק מלאי דלקת ועוד בקבוק מלא נוזל מזעזע שיצא מהריאה השמאלית שלי - איך לעזאזל הצלחתי לצעוד שישה קילומטר יומיים קודם למופע הקפקאי הזה, רק לאלוהים תשובות - אולי....
אבל זה עוד כלום, חכו... הרי לאורך כל חיי אני עושה בגדול, אז תמתינו - זה כבר מגיע...
למחרת בבוקר מגיע כירורג המחלקה, מסביר, אומר, שואל והכל בהומור קסום ושנון שכבר מזמן לא פגשתי (כן, אני בלי חום על הבוקר והראש מצליח להבין מה שמדברים אלי) - הוא נותן לי חצי שעה להבין שהוא כבר חוזר כדי להכניס נקז לריאה השמאלית שאם ירצה השם ואלוהי המזל והגורל, ינקז את יתרת הנוזלים השופעת בריאה שלי
גם הפעם כמובטח, חיטוי כמו בחדר ניתוח, אילחוש מקומי קצת יותר עמוק וכמובן מנה מפנקת של טשטוש לווריד שממילא פתוח וזמין לכניסת חומרים לגוף - אני מרגישה רק את הלחץ כניסה, אבל אין כאב וכל הלחץ נרגע עד הפעם הבאה וזו, לא מאחרת להגיע... כשאני רואה את פניו של הכירורג דקות אחרי שהוא מסיים לארוז את עצמו והציוד שהשתמש בו הוא מודיע לי הפעם בלי טיפת הומור שנון - "אני נותן לך 48 שעות לנקז את הריאה, כמו שזה נראה - אנחנו הולכים לניתוח, זה ניתוח גדול - תתפללי הרבה" ויוצא לדרכו...
אני?
על מה בשם כל הקדושים אתה מדבר?
מה פתאום ניתוח?
זו אני, תמר - אני אשת הבולדוזר, זו שמזיזה הרים כבר לא מעט שנים - לא קצת התבלבלת?
אבל אין איש בחדר שישיב לכל מה שמתרוצץ לי בראש, אני מותשת, כואבת, החום שוב עולה ומתקבע לו בסוף השנתות של 38 ומסרב לרדת כמו ילד עקשן וסרבן מקצועי - ואין לי שמץ מושג מה דבק בי, מאיפה כל המחול שדים הזה הגיע אל תוך חיי, אני סורקת את ההסטוריה הרפואית שלי וזוכרת היטב שאני אישה בריאה, לא נוטלת תרופות, לא סובלת ממחלות, שומרת על בריאותי די בקנאות - מה הטירוף הזה?
בוקר יום המחר מתחיל עם הוראות מדוייקות להחליף מנח במיטה כל 30 דקות כי כעת, דרך אותו נקז שהוחדר יום קודם לכן לריאה, מכניסים חומר שאמור למוסס את הדלקת סביב הריאה שלי - לא יודעת אם אתם יכולים להבין מתוך מה שכתבתי עד כה, אבל כשמערכת הנשימה לא מתפקדת, בראש ובראשונה שכיבה על הבטן יוצאת מיידית מהאפשרויות, נשאר צד ימין, צד שמאל והגב בפרט אם אלו מורמים כדי לאפשר מעבר אוויר חופשי מן החוץ אל הריאות וכל הדרך חזרה - עכשיו תוסיפו את הנקז שתקוע לי עכשו בגב, הוא מרגיש שהוא שוקל כמה מאות גרמים טובים ואת כל זה נסו עכשיו לסובב כל חצי שעה למנח אחר - הוספתם שוב חום?, את כל צנרת האינפוזיות למיניהן? - אל תחשבו בכלל לקום לשירותים, זה מסע קפקאי מסוג לגמרי אחר...
היום הזה לא הסתיים מבלי שהכירורג בא לראות מה שלומי לעת ערב, מתבונן במזוודה שמכילה את הנוזל שאמור לצאת מהריאות שלי דרך הנקז ומניע ראשו לשלילה, "לא טוב" הוא אומר כמעט לעצמו, ועוד לפני שאני מספיקה לחשוב מה עוד אני יכולה לעשות כדי לקדם ולשפר את מצבי הוא פולט, "תתכונני יקירתי, זה כנראה ילך לניתוח - נברר מתי יש חור למרדימים ואעדכן אותך"...
ל-48 שעות לא הגעתי, הרבה הרבה לפני תום ה-"וטו" ההזוי הזה, נכנס אחמד (האח הראשי) לחדר ומסביר באופן ברור ורהוט מה סדר הדברים שעומדים להתרחש בשעות הקרובות כהכנה לניתוח - הכל עובד ופועל כמו מכונה משומנת שיודעת בדיוק לאן היא אמורה להגיע, רק אני מרגישה שם אבודה ולא מבינה מה קורה, איך מצעדה על חוף הים הדרדרתי מהר כל כך למצב של צורך בניתוח חירום?, אני?, MOUI? - בשניות האחרונות לפני שאחמד עוזב את החדר הוא ממליץ לי להכנס להתקלח ומסביר שלחדר ניתוח נכנסים רק עם החלוק ההזוי הזה שפתוח כולו מאחור וחושף את אחוריך לכל דיחפין...
אני זוכרת הכל מהמסע לחדר ניתוח, החל מהמקלחת החפוזה, דרך המסע עם המיטה במסדרונות בית החולים, את מסע התישאול המעמיק של שני המרדימים - כל אחד בנפרד, (לא הייתם מאמינים מה שואלים לפני ניתוח), את הכניסה לחדר ניתוח והמעבר מהמיטה לשולחן הניתוחים הקפוא ואת ידיה העדינות ועיניה התכולות של המרדימה עם המבטא הרוסי העדין, "את כבר נרדמת והכל יהיה בסדר, אני שומרת עלייך"...
כמעט שבע שעות בחדר ניתוח הדגימו מופע דלקתי סוער במיוחד, אם רוחבה של מעטפת הריאה בימים כתיקונם עומד על 1 מילימטר, הרי שדופן הריאה שלי מצביע על 3.5 סנטימטר (תעשו לבד את המתמטיקה) שכולו מלא דלקת מוצקה (מבוססת ארבעה סוגי חיידקים שונים) שהסעירה את כל גופי והביאני עד הלום (רק אלוהים יודע איך ומנין) - פתח הניתוח שהיה אמור להיות כעשרה סנטימטר, נמתח לכדי כשלושים סנטימטר, נסגר בחמישים סיכות שדכן הזויות ועוד ארבעה תפרים - אחד עבור כל נקז שנשאר בריאה שלי לנקז את יתרת הנוזלים שנשאבו במהלך הניתוח ולאחריו...
כשאני מתעוררת, אני שומעת את אייל מדבר אלי, הוא מדבר בקצב מהיר, קצב ששמור רק למי שעובד במחלקה לטיפול נמרץ, שם אני מבלה את היומיים הבאים - אני שומעת חולים נכנסים למחלקה, חלקם נשארים שקטים, חלקם מתפנים למחלקות וחלקם יוצאים בדלת אחרת שמבדילה בין חיים ומוות - אבל אין זמן במחלקה לטיפול נמרץ ועוד הרבה לפני שאני מבינה שהניתוח הסתיים ואייל מספר לי שעברתי בשלום את הניתוח והכירורג מרוצה מהתוצאה, אני קולטת שבזמן שאני עברתי את שלהי מסע ההתאוששות מההרדמה, אייל כבר חיבר אותי לכל מכונה אפשרית מאחורי שמודדת כל ערך ומדד אפשרי בגופי בכל רגע נתון, אני עוד לא מרגישה שום דבר - לא כאבים, לא בהלה, לא פחד, גם לא את המזרן שזז בלי הפסקה מתחתי (להזרמת דם ומניעת התפתחות פצעי לחץ), לא את הנקזים, לא את משקלם המצטבר (אני מרגישה כמו צב נינג'ה עם מזוודת נקזים על גבו) לא את הצנרת המחוברת לוורידים ועוד אחת לעורק, לא את הא.ק.ג. כ ל ו ם - רק ההלם עוד מכה בי, הייתי בניתוח מציל חיים של כמעט 7 שעות וזה בלתי נתפס...
עד היום, עדיין עולים וצפים בי זכרונות תלושים מתישאול המרדימים, מהכניסה לניתוח, מהדקות הראשונות בטיפול נמרץ ומהרגע שזיהיתי שאני שרועה במיטה מבלי יכולת לקום ממנה - ודאי לא לבדי, הגוף שלי מקבל נוזלים (נוסף לשתי מנות דם שקיבלתי במהלך הניתוח) ואני על קצה גבול היכולת להתאפק, יש לי פיפי... ועכשו אני גם יודעת שיש לי טיטול - בגודל "קצת שונה" מזה שהשתמשתי בו לחתל את ילדי - רק אומרת שלא הצלחתי להשתמש בטיטול - זה דרש סיר וריכוז על להצליח לשחרר את הסוגרים כדי לנקז את שלפוחית השתן - עשר פעמים לפחות הטלתי את מימיי לפני שזכר הקטטר הטשטש ולא הורגש.
אחד הבנים שלי נכנס להגיד שלום ולשלוח נשיקה וחיוך באוויר וכל מה שמצאתי בתוכי לאמר לו היה "היי" רק שידע שאני בסדר ואני מזהה אותו ואת הבדיחה המקומית שלנו "אני בלי טיטול" - אותו זה הרגיע, בדיעבד, הבנתי שדיברתי שטויות כי לגמרי טיטול היה כרוך סביב האגן שלי. (ואם תהיתם, הרי שרמת ההומור בה גדלתי, מביאה צילומים שהכרחתי את האחות שטיפלה בי לצלם ולתעד)
את הימים הבאים ביליתי במחלקת ריאות, ההתאקלמות מכל אספקט אפשרי לא פשוטה, מציבה תהיות ושאלות אולי פשוטות - אבל המענה עליהן דורש לא מעט אומץ וכנות - אבל היא לגמרי חלק מהמסע שעוברים אם רוצים או אם לאו - לא אלאה אתכם בפרטי הפרטים, בקשיים הפיזיים ו/או המנטאליים שחוויתי מהרגע שהתובנה ירדה קומה והתחילה לחלחל בכל נדבך בגופי ונפשי וללמד אותי, כמה וכמה שיעורי חיים שאישית הייתי מעדיפה ללמוד בדרך לגמרי אחרת, מאשר לעבור כזה ניתוח, כזו טראומה, להדאיג ולטלטל את ילדי בכזו מהמורת חיים - אבל.... מסתבר שכשלא קשובים לגוף (בהמשך כמעט ישיר לגיליון המגזין האחרון - אוגוסט 2020) הגוף מוצא את הדרך להסביר לבעליו שמשהו אינו כשורה - משמע, לא הקשבתי זמן די רב כדי לפתח כזה אירוע סוער ברמת סכנת חיים.
תשאלו עכשיו, אחרי כל השורות הללו על מה סליחה?
סליחה ומחילה בראש ובראשונה הפעם ממני - גופי ונפשי, על אותה חוסר הקשבה, ההקשרים של ריאה, מערכת נשימה וצד שמאל ברורים לי עוד מהשיעור הראשון ברפואה סינית, ברורים לי מהמתודולוגיה הנטורופתית וההוליסטית, מישהי כאן היתה בהכחשה טוטאלית - משמע חוסר הקשבה והפעם, הפעם זו לגמרי אני...
זו אני שערך המשפחה מאוד חשובים בעיניה - ערך מקודש, ערך עליון, זו אני שבמהלך הרבה מאוד שנים עוברת שינויים במיגדר המשפחתי, זו אני שנושאת בחובי הרבה מאוד צער ואפילו אבל על משפחה שהיתה והתפוגגה לה - אם היה לי איזה שהוא ספק, הרי שהספק הוסר זה מכבר ולמזלי, נפלתי לידיו של כירורג מחונן, אנושי ומאוד מוכשר, כנראה גם סוג של מקעקע לא ממש מוצלח אם אני מתבוננת על הצלקת המפוארת לרוחב גבי...
סליחה ומחילה לאהובים עלי יותר מכל שעברו טלטלת חיים שלא תישכח, גם אם והיתה מתובלת בלא מעט הומור - זו המורשת שקיבלתי מאבי, זו לגמרי הבחירה שלי להתמודד עם מצבים קשים בחיים - או כמו שנהג אבי עליו השלום לאמר, "תצחקי, גם ככה לא נצא מהחיים - בחיים"
סליחה ומחילה מכם הקוראים הנאמנים משך כל שנות כתיבת המגזין, גיליון ספטמבר 20 לא יצא לאור ויידחה בלי נדר לגיליון אוקטובר אי"ה...
