עד לפני כמה כמה שנים, חשבתי לתומי שילדים, לא ממש מקשיבים למה שההורים שלהם אומרים להם.
ביססתי את המחשבה הזו בעובדה שראיתי את הילדים הפרטיים שלי הראו לי שבכל פעם שנאמתי נאום זה או אחר, הם המשיכו הלאה ובקושי זיכו אותי במבט שאומר "שמעתי אותך"...
כשהם התבגרו, נולדו להם שלל משפטים בשיטת המתבגר המצוי "אמא, את חופרת" וזה במצב טוב - כי היו יותר פעמים שחשבתי שכל מה שאני אומרת "נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה בלי שום תחנות ביניים בדרך" ואז, משלא מצאתי מוצא, חשבתי לעצמי שאולי מעשים חזקים מדיבורים בשלבים כאלו ואחרים של החיים, כינסתי את הכנופיה והסברתי את עצמי, דייקתי את עצמי לפני השיחה ככל הניתן ושלחתי לחמי על פני המים...
אל תתלהבו כן? - לא לקח הרבה זמן עד שחברי הכנופיה למדו להסתדר עם התפנית מרחיקת הלכת שגזרתי על עולמם ונדמה היה שכן, הם הבינו את הרמז העבה, אבל איך שהוא, הם למדו לשדר אלי - "אמא, תרגיעי....שמענו, הבנו, הכל בסדר"...
חמש שנים חלפו מאז ידיו של האיש הקסום והמיוחד הזה כבר לא נמצאות בתוך חיי/חיינו, רק הזיכרונות עולים וצפים כל פעם מחדש.
אלוהים יודע מתי נפלה עלי התודעה שהחיים זמניים וכולנו כאן מתארחים על פני הכדור וכדאי לתעד בתמונות וסרטונים ותודה לאלוהי הקידמה - אלו מלווים אותנו בניגון נפשו של האיש שהיה החבר הכי טוב שלי מאז שנולדתי לעולם הזה וכך, מעבר לתמונות והסרטונים אני מוצאת את עצמי שומעת בתוכי את המשפטים האופייניים שאמר, את הניגון שהיה בו לכל סיטואציית חיים...
היום 4.11 לפני 92 שנה הגחת לעולם בבית החולים הדסה תל-אביב שכבר מזמן לא נותר ממנו זכר, גדלת להיות אחד האנשים היותר יצירתיים ומוכשרים שאני מכירה, עם יכולות מעשיות במגוון תחומים רחב, יש שיאמרו שהיית מסמר הערב של החבר'ה, זה שהיתה לו תמיד בדיחה טובה לכל סיטואציה, הרקדן הטוב של החבר'ה, זה שהיה לו את הקול המיוחד והעוצמתי לשיר, לברך וגם להתפלל (בכל סגנון עדות ישראל כיאה וכיאות לאשכנזי הכמעט יחיד בשכונה של יוצאי עדות המזרח), זה שזכה לשחק במחזות של שייקספיר, האיש שכל מה שנגע בו - עבד ופעל כמו שצריך ולא משנה מה זה היה - ארונות מטבח?, פטנטים לאקדחים?, משחקי חשיבה?, מכוניות מקצה לקצה וכמובן אליפות מיוחדת למכוניות סיטרואן לדורותיהן, מסאג' לכתפיים, מענה לכל הרעיונות היצירתיים של הג'ינג'ית שהיתה החברה הכי הכי צמודה שלך ואם היה חסר למישהו פטיש או ג'פקה.... תמיד הידיים שלך היו פנויות ומסוגלות גם לזה....
עלו בך חששות וספקות שמא לא נותרו אנשים שילוו אותך בדרכך האחרונה - רובם כבר לא איתנו דאגת, אבל הגיעו גם הגיעו ועדיין, ארבע שנים אחרי - הכובע שלך עוד ניצב במרכז הבית מעל הפסנתר, אימרות השפר שלך עדיין חלק מהניגון הביתי המקומי, האהבות שלך עדיין נשמרות - הגֶנים שלך כך מסתבר, עברו יותר משחשבת לדורות שאחריך - אני רואה אותם אצלי ואצל הילדים שלי - הנכדים שלך... הניגון שבך, עדיין מפעם בכולנו.
כבכל יום הולדת שלך באתי לבקר עם בקבוק יין ועוגה (הכתובת החדשה שלך פחות נחמדה מהקודמת) השנה הגיעו עוד כמה אנשים שהתלוו למנגינת חייך והיה מרגש ללמוד מכל אחד מהם, שידעת לגרום לכל אחד בדרכו להרגיש מיוחד...
במסעדה שאהבה לשבת (ברור שהיינו שם אחרי הביקור בבית העלמין, זו כבר מסורת ויותר מכל - כולנו מחיים כל פעם מחדש את המורשת שאתה ואמא הותרתם בי ובילדי...) פגשנו את הבחור שעדיין מנהל את אותה מסעדה ואהב להקשיב לסיפורים שלך, אלא שהיום התרגשנו ללמוד, שאתם חוגגים יום הולדת באותו יום בשנה... מי ביקש נתח מעוגת הקארמה של החיים ולא קיבל?...
תודה על החיים האלו,
אלו שידעת לחיות, אלו שידעת להיפרד מהם כשהיה לך נכון
אלו שידעת לטרוף, לייצר, לשמוח, לאהוב, לכבד ולהעביר הכל הלאה...
אוהבת תמיד,
תמר, המזינ'קע שלך, או כמו שקראת לי... רפיא'לה...