גיליון יוני 2026 - מגזין באופן טבעי

פתח דבר

למעלה מעשרים שנה שתחום הבריאות ואיכות החיים מעסיק אותי ובכל פעם מחדש, אני מקבלת הזדמנויות חדשות להתבונן על הדברים באופן שונה – או אולי נכון יותר לומר שההזדמנויות באות להאיר את תשומת ליבי לכך שנקודת המבט שלי על בריאות ואיכות חיים, לא בהכרח דומה או חופפת לזו של אנשים אחרים:

אם תפקידה של קופת חולים להבריא ולהחלים, למה היא מכונה קופת חולים?, מה הקשר לקופה? – ניגשתי לבדוק דברים לגופם, אני אוהבת להבין לעומק ומה להערכתם מצאתי?

לא אלאה אתכם בכל הפרשנויות, אך בפעם הבאה שאתם ניגשים לקופת חולים תזכרו שתפקידה של הקופה, לממן ולאפשר את כל הבדיקות והטיפולים שיעזרו לחבר הקופה לעבור בין חולי לבריאות.

המושג הבא שחלף במחשבתי הוא "בית חולים". אי-שם בימי ילדותי במאה הקודמת, היה מושג נפלא בעיניי "בית הבראה" – לא רק שהמושג הזה נעים לי במחשבה, אני מרגישה שהמושג משרת את האדם ומסב לו נחת, כזו שמאפשרת להישען לאחור, להרגע ולאפשר לגוף ולנפש לעשות את מה שהם יודעים יותר טוב מכל אחד אחר – בנקודה הזו מסתננת לי מחשבה לראש שמא אנחנו הם אלו שמפריעים לתהליכי ריפוי טבעיים רחמנא ליצלן.

איך שהוא לקראת שנות השמונים של המאה הקודמת, התפוגגו בתי ההבראה ורמות המרפא שכן נותרו, התאבזרו במשרדים משודרגי טכנולוגיה שאני אישית למצוא בינם לבין ריפוי והחלמה קשר ישיר. . . . אני עדיין מאמינה בשיחה טובה, הקשבה שלימה ומלאה שבאים עם אנושיות עמוקה ומאפשרת.

המחשבות הללו התגלגלו בראשי וחשבתי על אנשים שאני מלווה בשבילים לשינוי ושיפור איכות החיים – אני לא מתיימרת להיות אחראית על ריפוי, זה תפקידו של כל אחד מאיתנו – אני במירב יכולה להאיר בפנס את הדרכים שעשויות לקדם בריאות כשבעיניי לב העניין, איזון ושיפור איכות חיים.

היתכן שהגדרת בריאות וחולי שונות מאדם לאדם? מאדם למערכת הבריאות?, היתכן שעם השנים הסרנו אחריות אישית ולמדנו לתלות תקווה ואחריות ברופאים, בתרופות למרות שברוב המקרים (ובעדינות), הדברים תלויים בהתנהלות היום יומית של כל אחד מאיתנו בתוך חייו?

על הבריאות והבראה, על חולי והחלמה, על ריפוי ורפואה גיליון יוני 2026 – ממליצה לקרוא ולשיר את מילות השיר הנפלא שכתב חיים חפר, התבוננו במילים בהן בחר חפר לשרטט את השביל שמחבר בין חולי להחלמה

החופש בבית הבראה / מילים: חיים חפר, לחן: מל קלר

אשתי נשארה בעפולה

הבעל שלי במפעל

שמי דוקטור אביבי

שמי שולה

נו, כמה הוספת במשקל?

החופש, החופש, החופש

החופש בבית הבראה.

האוכל בכלל כאן בסדר

רודנסקי מציג כאן לא רע

ניגש קצת אליך לחדר?

אוי נחה שם עוד חברה...

החופש, החופש...

סבלתי תמיד מצרבת

הדוקטור אמר לי לשכב

אז בואי נשכב על הדשא

שרפתי היום את הגב

החופש, החופש...

אולי נשחק קצת בלוטו

עזוב, עוד מעט הרצאה

אז בואי נשב קצת באוטו

תנוח, זה בית הבראה.

החופש, החופש...

מזמינה אתכם לאתר הבית www.beophentivey.com  לקריאת גיליונות המגזין "באופן טבעי", להקשיב לפודקאסט "כלים שלובים באופן טבעי", חנות הבית לרכישת מגוון כריות ארומתרפיה ושמנים אתריים, קריאת כתבות נוספות, מתכונים וגלריית תמונות.

קריאה מועילה, קיץ רגוע ומאפשר

שלכם באהבה,

תמר

---

על החולי. . .

אם גוף האדם הוא מערכת כל כך מדוייקת ומקושרת, איך ולמה נולדות מחלות? – הגוף לוחש הרבה לפני שהכאב והמגבלה מרימים את קולם...

עוד לפני שנולדה בנו אי-פעם מחשבה על החלמה וריפוי, נולד חולי ואולי נכון יהיה לתת את הדעת על המסלול הזה בו נולדות מחלות, כי אם נעשה את המסלול הזה כל הדרך חזרה או נייצר מסלולים עוקפים, יתכן ולא נגיע כלל למחוזות החולי – בגישת רפואה מונעת שהיא כנראה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לנו...

על מנת להבין כלל מה הוא ריפוי – ראשית נצטרך להבין מה הוא חולי...

חולי או מחלה, מייצגים מצב בו קיימת פגיעה, הפרעה או יציאה מאיזון בתפקוד התקין של הגוף או הנפש. סביב החולי או אולי במקביל אליו נראה תסמינים, אלו שמכונים ברפואית מדוברת סימפטומים לעובדה שמשהו, לא עובד כפי ש-"הוראות היצרן" התכוונו מלכתחילה.

מערכות הבקרה של הגוף והנפש שולחות חיוויים פנימיים למרכז הבקרה במוח בכל רגע נתון כשהמגמה העיקרית היא, שמירה על איזון בטווַחים בטוחים למרות ועם השינויים שמתרחשים כל הזמן.

דיברנו על הצורך וההקשבה לגוף, לעצמינו לאורך הגיליונות האחרונים, זה בדיוק המקום בו הגוף מאותת לנו שמשהו לא כתמול שלשום, שאחד האברים או המערכות יצאו מאיזון וכפועל יוצא מכך, יהיו שינויים במערכת: יתכן והשינויים יהיו אף סתום או דלקת בגרון מלווה בנזלת, יתכן שיהיה שינוי לאורך זמן בלחץ הדם או עלייה בערכי הסוכר בדם ולכל אחד מאלו, ישנן השלכות על האיבר או האיברים והמערכות אליהם מקושר השינוי או השינויים.

המסר המרכזי בדרך אל החולי, מדבר על שינויים שאינם מטיבים עם התפקוד הכולל של הגוף והנפש ולאלו, כמו בכל מערכת באשר היא, יש השלכות...

 בריאוּת אם כך, אינה בהכרח היעדר מוחלט של פגם, ליקוי או מגבלה אלא היכולת של הגוף והנפש לשמור על איזון, הסתגלות ותפקוד מיטבי ביחס לנסיבות חייו של האדם – מזמינה אתכם לקחת מחשבה על המשפט המאפשר חיים ובריאות הזה.

בין הבריאות אל החולי מתרחש תהליך, לפעמים התהליך לוקח מספר שנים ולפעמים כמו במקרה של צינון, מדובר בתהליך קצר שאנחנו יודעים לזהות את הסימנים לפני בוא המופע השלם והמלא.

במצבים מורכבים יותר כמו למשל יציאה מאיזון ברמות השומנים בדם שעשויים להתבטא בעלייה ברמות הכולסטרול, עלייה ברמות הטריגליצרידים, השפעה של אלו על שינויים בכלי-הדם וכפועל יוצא על לחץ הדם – את השינויים האלו קשה יותר לאסוף לכדי תובנה ברורה.

למרות שכן נרגיש שינויים בקצב פעילות הלב שמתאמץ יותר, זה עשוי להתבטא בכאבי שרירי הרגליים, באיכות, עומק ועד קוצר נשימה, אולי אפילו בכאבי ראש, סחרחורות, חלילה ראייה כפולה וישנם סימנים נוספים.

השאלה המתבקשת היא, אם הגוף מאותת לנו על שינויים, למה אנחנו לא עושים עם זה משהו?

חשוב שנדע שעוד הרבה לפני שהתודעה מתבררת שמשהו לא כשורה בגוף שלנו, הגוף כבר יודע, כבר שולח סימנים כמו אלו שדיברנו עליהם כעת – מערכות הבקרה מכוילות למינימום טעויות או באגים במערכת, אלא שבין חיוויי הגוף לבין התודעה, יש כנראה דרך...

מערכת הבקרה הראשית קולטת תחושות כמו עומס, חוסר התאמה, חוסר נוחות, לחץ, מאמץ, רוגע, רווחה וכל השינויים גם אם והם מזעריים, הם לרוב מדוייקים – אם תרצו במילים אחרות, זו "תחושת הבטן" שלנו ואני אכניס למירכאות, כיוון שתחושת בטן יודעת להיות מוטה על פי דפוסים, השקפות והרגלי חיים ומכאן, להיות שונה בין אדם לאדם. עדיין חשוב לזכור, שאנחנו מרגישים שמשהו מתרחש ואלו הם מסרים – דְּבר הגוף.

הגוף מגיב לתחושות שלנו עוד הרבה לפני שאנחנו עצמינו מבינים שחלים בנו שינויים, שינו לב לתחושות הגוף לפני פגישה חשובה או לחילופין לפני ותוך כדי התרגשות חיובית, כל מערכות הגוף שלנו מגיבות וחשוב להכיר את השינויים שמתרחשים כדי להבין את שפת הגוף ולהיעזר בה בעת הצורך.

נשאלת השאלה אם מערכות הבקרה של הגוף כל כך רגישות ומדויקות איך כלל נוצר חולי? – או אולי השאלה המתבקשת צריכה להיות, למה אנחנו לא מקשיבים לדבר הגוף שלנו?

ובכן, אני מניחה שבעיקר לימדו אותנו שלא להקשיב לדבר הגוף, אלא להקשיב לסביבה – או נכון יותר, לתת משקל גבוה יותר לדבר הסביבה מאשר לתחושות הפנימיות שלנו.

כבר מגיל צעיר אנחנו מכוונים להגיב לדרישות העולם החיצון כמו להגיע בזמן, להיענות לקודים ודפוסי התנהגות חברתיים/משפחתיים, להצליח במעשינו, להיות נחמדים לדודה שהרבה פחות נחמדה, לא לאכזב את המורים, ההורים, האחים – כי מי בעצם עוצר לחשוב מה שלומו כשהוא נשאל?, האם השאלה הזו – "מה שלומך"? – היא אכן התעניינות או מטבע לשון לפתיחת שיחה?

האם אנחנו עוצרים לבדוק עם עצמינו איך אנחנו מרגישים?, מה הגוף והנפש מבקשים מאיתנו?, מה המחירים שאנחנו משלמים על הפערים בין הצורך הפנימי לבין אספקת הצרכים? – והתיעדוף... אלו אנחנו שנותנים תיעדוף גבוה לצרכים של הסביבה הרבה (בלשון המעטה) לפני שאנחנו מקשיבים לעצמינו – ולא בכדי, אנחנו חיות שבט או עדר... וגם שם, בתוך העדר האנושי – זכאי כל אחד להניח את עצמו במקום שמסב לו כבוד, הערכה, הוקרה ונוחות עם מיקומו במסע החיים.

אם אגב כל חריגה ויציאה מאיזון היתה מלווה באזעקה, סביר להניח שהיינו עוצרים מיידית לבדוק מה קורה, מה הגוף מבקש ובהתאם גם מתקנים את התקלה, ממש כשם שקורה כשנדלקת נורית התראה בלוח המכוונים של הרכב – ברור לנו שאם נמשיך לנסוע מבלי להתייחס ולתת מענה הולם לתקלה, הרכב במצב טוב ייעצר ובמצב גרוע יותר – לא נדבר על השלכות, אתם מכירים את הריטואל... אלא שכשמדובר בגוף ובנפש שלנו עצמינו, אנחנו לא עוצרים, לא מקשיבים ובהתאם גם לא ממש פועלים כנדרש...

עוד חשוב שנבין שהגוף פועל בהדרגה ולמה הכוונה?, נניח שאתם חשים בכאב ראש. לרוב כאב ראש לא מתעורר בבת אחת מאפס לדרגה בלתי סבילה – כך בדיוק הכאב בגוף, מגיע בהדרגה בלחישה רכה, אחר כך אי-נוחות, רק אז מגיעות דרגות כאב וכשגם אלו לא נשמעות ולא מקבלות מענה הולם, הגוף יגיב בהצבת מגבלות עד כדי חולי בדרגות שונות עד עצירה תפקודית מלאה בואך שערי גן-עדן. (רק למען הסדר הטוב, אני רוצה להאמין שאם תקף את מי מכם כאב ראש אימתני בבת-אחת, תיקחו את עצמכם ללא שום שהות לחדר מיון לבדיקה מקיפה – זה מציל חיים ובעיקר משליך על איכות החיים שלכם ושל כל המשפחה סביבכם)

הבעיה היא שהאדם הוא ייצור סתגלן וככזה, אנחנו מסתגלים לעייפות, לשינה לא איכותית ו/או מספקת, לרעב, צמא, חוסר שקט, דאגנות, סטרס, כאב, אפילו לחוסר סיפוק או אהבה – אנחנו מסתגלים להכל עד שאנחנו חושבים ש-"ככה הם החיים ושאין שום דרך אחרת" – כי אם נגלה שיש דרך אחרת, נצטרך להתמודד עם המציאות, עם מה שהגוף אומר לנו והנפש עוד לא מצליחה להכיל... ובמילים אחרות, להתמודד עם השינויים המתבקשים איתם קשה לנו.

נצטרך להתמודד עם פחדים והמפגש איתם, גובה מאיתנו מחיר – ממש כשם שמערכות יחסים לא מותאמות (בלשון המעטה) גובות מאיתנו מחירים עצומים.

כלומר, להקשיב לגוף באמת פירושו, להבין שנדרשים לנו שינויים למען עצמינו ושינוי, עבור חלק מאיתנו, יכול להיות מפחיד הרבה יותר מאשר להמשיך לחיות בתוך הסבל המוכר והידוע – אותו אנחנו מכירים וחושבים שאיתו, אנחנו יודעים ויכולים להסתדר (מחשבה שגויה ומוטעית שתפקידה למנוע מאיתנו להתמודד עם שינויים מהם המוח האנושי כל כך פוחד).

בעודנו חושבים שהגוף והנפש שלנו משולים לסוג של מכונה או רכב ושהכל ניתן לתיקון, אנחנו שוכחים שהגוף הוא מערכת חיה, לומדת, דינאמית, מגיבה וניתנת להסתגלות ושינויים (תבדקו את ההיסטוריה אפילו רק של העם היהודי שלנו).

ההתראות שהגוף משדר לנו מספרות סיפור שלם על העולם הפנימי שלנו, על הרווחים בין הרצוי למצוי, על מה שטוב ועל מה שלא נוח לנו, על מה שכואב פיזית בגוף ובנפש – בעוד הגוף מדבר אלינו בתחושות, מקצבים, אנרגיה, עייפות, כאב, רעב, שובע, צמא, דופק ונשימה – אנחנו רגילים למילים כך שלעיתים נוצר שיח בין שני דוברי שפות ועולם מושגים שונה.

כשאנחנו חולים, אנחנו נוהגים לומר שהגוף בוגד בנו כשלמעשה, הגוף אמר לאורך כל הדרך, המשיך בלדבר בקול רם ואפילו לצעוק – עד שחוסר ההקשבה שלנו גורמת לגוף למצוא דרכים חדות, חזקות וברורות כדי לאותת לנו שמשהו לא בסדר.

״לפני שתתחיל לרפא מישהו, שאל אותו האם הוא מוכן לוותר על אותם דברים שגרמו לחולי״ / מיוחס להיפוקרטס

אולי זו העת המדויקת להניח את דבר הגוף כאן נכוחה כדי לזכור את השפה בה משתמש הגוף כדי לאותת שמשהו לא כשורה:

עייפות, עצבנות, כאבי-ראש, מתח בכתפיים, התכווצות בבטן, קשיי שינה מכל סוג, בעיות עיכול מקצה לקצה, ירידה בחשק – ירידה בליבידו, תחושת כבדות, חוסר שקט, נימול, סחרחורת, טעם וריח שונה מהרגיל, שינויים בצבע ומרקם המוצאות, שינויים במשך החלמה, כאבים – אני מניחה שתדעו להוסיף עוד תחושות ורגשות שמהווים אבני בוחן לשפת הגוף.

ובעיקר משמעותי לשאול את עצמינו איך אנחנו מרגישים בגוף?, איך אנחנו מרגישים בנפש? ולהקשיב לתשובות שעולות ובוקעות מאיתנו מבלי להקדיש מחשבה נוספת, אלא לתת לדבר הגוף לענות.

כשאפשרתי לעצמי בפעם הראשונה להרגיש או נכון יותר להקשיב למה שהגוף מבקש לומר לי, פקחתי עיניים ואמרתי שמשהו לא בסדר בכיס-המרה שלי. זה לקח בדיוק שבועיים מהמשפט הזה (למרות שלא ידעתי אז שיש למרה כיס ייעודי בגוף) לבין ניתוח הוצאת כיס המרה – שווה להקשיב !!!

---

על הריפוי. . .

לו ניתן היה לסמן במפת דרכים את הדרך לריפוי שלם, היו ודאי שבילים עמוסי רכבים והמוני צועדים דרכם לריפוי המושלם אלא שככל שהיעד נכסף, דווקא הדרך היא החשובה:

בניגוד למפת דרכים רגילה, הדרך לריפוי אינה מובילה למקום אחד, אלא עוברת דרך מערכות רבות בגוף, דרך הרגֶלים, בחירות ואורחות חיים:

ריפוי כך אנחנו יודעים הוא תהליך של חזרה למצב בריאות, בימינו – ימי מלחמה אנחנו מכנים זאת חזל"ש, חזרה לשיגרה כשהכוונה היא חזרה למצב של בריאות, לאיזון ותפקוד תקין של אברי ומערכות הגוף שעברו פגיעה פיזית או נפשית.

ריפוי הוא מושג רחב היקף שכולל בחובו תהליכים ביולוגיים, פיזיולוגיים, פסיכולוגיים ואנרגטיים שמטרתם להביא להחלמה.

כשאני מתבוננת על הדרך לריפוי בעיניים נטורופתיות וסיניות, אני מבקשת להחזיר לגוף את היכולת לרפא ולתקן את עצמו בעצמו, בין אם מדובר בהשלמת חוסרים תזונתיים או דרכים חלופיות שיאפשרו לגוף למצוא ולייצר דרכים להגיע לכדי האיזון הנכסף המכונה בריאות או בשפה הרפואית שמירה על הומיאוסטזיס – שמירה מתמדת על סביבה פנימית יציבה ומאוזנת למרות השינויים החיצוניים.

נזכור ונחדד שבני אדם אינם רק מערכות ביולוגיות; גם תחושת ביטחון, משמעות, קשר ושייכות משפיעות באופן משמעותי על יכולת הריפוי.

תשאלו ודאי מתי מתרחשת הפרת האיזון – הפרת הומיאוסטזיס?, זו מופרת במצבי פציעה, זיהום או סטרס והגוף שלנו, מפעיל מיידית כמה מנגנוני מפתח:

·        קו ההגנה והריפוי הראשי אמון על מערכת החיסון, היא מורכבת מתאי דם לבנים (מאקרופאגים ולימפוציטים) שתפקידם לזהות פולשים זרים (וירוסים או חיידקים) ולהשמיד אותם תוך ניקוי האיזור, כדי לאפשר בנייה מחודשת.

·        תגובה דלקתית – inflammation למרות יחסי הציבור הלא מוצלחים של דלקות, דלקת אקוטית היא מנגנון ריפוי קריטי. כשאנחנו נפצעים או נדבקים במחולל מחלה אופורטוניסטי, הגוף מרחיב את כלי-הדם באיזור כדי להזרים באמצעות הדם חמצן, חומרי תזונה ותאי חיסון. זה בדיוק מה שגורם לנפיחות, אדמומיות וחום ואלו הם הסימנים לכך שהגוף משקיע מאמץ לתיקון הנזק.

·        קרישת דם וסגירת פצעים במקרה של חתך, טסיות הדם מוקפצות מיידית לאזור הפציעה ליצירת קריש דם ובכך לעצור את הדימום. בהמשך, תאי עור מתחילים להתחלק במהירות כדי לסגור את הפתח – מה שאנחנו מכנים גֶלֶד.

·        התחדשות תאים ורקמות – תאי הגוף שלנו מתחלפים כל הזמן. תאי המעי מתחדשים בכל כמה ימים ספורים, לתאי העור זה לוקח כמה שבועות ואפילו לאיבר המופלא – הכבד, בעלי מאות התפקידים יכולת מופלאה לתיקון, צמיחה מחודשת גם אם חלקים נרחבים מהכבד הוסרו.

·        אוטופגיה היא מנגנון "מיחזור תאי". ישנם מצבים בהם תאים מפרקים וממחזרים רכיבים פגומים או "זקנים" של עצמם כדי לייצר אנרגיה מחודשת ולמנוע מחלות.

תשאלו ודאי איך הגוף יודע להפעיל את מנגנוני הריפוי השונים? – ובכן, הגוף לא מחכה להוראה מודעת או הזמנה כתובה, המנגנונים מופעלים ע"י מערכת העצבים האוטונומית באמצעות אותות כימיים כמו הורמונים וציטוקינים.

כל פגיעה פיזית או מכנית, פציעה, שבר או כוויה – משחררים מיידית אותות מצוקה כימיים מתאים פגועים שמזעיקים בתורם את מערכת הקרישה והדלקת תוך שברירי שנייה.

יתכן ותזכרו שאני מכנה את חלק מהעצבים "מרגלים" – הם אלו שמעדכנים את מערכת הבקרה הראשית הלא היא מערכת העצבים על כל שינוי שמתרחש סביבנו.

כל פתוגן פולש, מחולל מחלה כמו וירוס או חיידק, מפעיל קולטנים מיוחדים על מערכת החיסון שמיידית מתחילים לייצר נוגדנים ומעלים את חום הגוף כדי לבלום את תהליך שכפול הפולש בתוך הגוף שלנו.

הגוף דוחה או מפחית תהליכי תחזוקה וריפוי ארוכי טווח כדי להפנות אנרגיה להישרדות מיידית.

במצבי צום זמני או מאמץ גופני, הגוף מפעיל מנגנוני תיקון תאיים – זו האוטופגיה, שמייעלת את רמות האנרגיה בגוף.

אם כבר דיברנו על מפת דרכים, נשאלת השאלה היכן נמצא המתג הראשי שמפעיל את מערכת הריפוי -  המתג הזה אמון בידיה של מערכת העצבים וזו, משלבת שתי זרועות:

מערכת העצבים הסימפתטית, אותה מערכת שאמונה על Fight or Flight, זו שמופעלת מיידית בזמן סטרס, סכנה או מאמץ קיצוני. עם הפעלתה של מערכת העצבים הסימפתטית, הגוף מפסיק באופן מיידי תהליכי ריפוי ותחזוקה ארוכי טווח כמו ספיגה ועיכול, כמו רוויה כדי להפנות את כל האנרגיה האפשרית להישרדות מיידית.

הזרוע השנייה היא מערכת העצבים הפרא סימפתטית שאמונה על תהליכי Rest and Digest – Heal, זרוע זו מופעלת רק כשאנחנו רגועים, נחים וישנים. רק במצבים אלו הגוף יכול להפנות משאבים לתיקון רקמות, בניית תאים וחיזוק מערכת החיסון.

אני מקווה שאתם שואלים כעת איך לשמור על מנגנוני הריפוי ולחזק אותם - ויש בי הרושם, שרובינו מכירים את התשובות – רובן הגיעו אלינו מאם לבת, תשובות שעברו בין הדורות ועדיין תומכים באפליקציה הזו שמכונה בריאות...

נתחיל ממנוחה, שינה איכותית – אם נמשיך את קו הדימוי של גוף האדם כמכונית, הרי ששינה איכותית וטובה היא המוסך של הגוף. בזמן שינה איכותית ועמוקה, מופרש הורמון הצמיחה GH, מערכת החיסון מייצרת חלבונית (ציטוקינים) להתמודדות עם מזהמים (וירוסים/חיידקים) – שימו לב שכשאנחנו חולים ומרגישים רע, אנחנו מצליחים לישון ברצף שעות ארוכות וההמלצה לניהול אורך חיים בריא היא לשמור על שנת ליל של בין 8-7 שעות בחסות החשיכה.

Stress management גם על כך דיברנו רבות במהלך השנה האחרונה, אולי כי בחסות התרחישים ישראל בשנתיים ומחצה האחרונות הביאו את רמות הסטרס לשיאים חדשים: סטרס שמתמשך לאורך זמן מעלה רמות קורטיזול (הורמון הסטרס) לרמות גבוהות ולאורך זמן, הוא מדכא את פעילות מערכת החיסון ומעכב ריפוי פצעים.

מי שעוד מסייע לנו להירגע ולאפשר דרכים וגישה להרגיע את רמות הסטרס הם מדיטציות, נשימות עמוקות עם דגש על נשיפה ארוכה מהשאיפה כפי שהסברנו רבות בגיליונות האחרונים, אמבטיית יער או כל יציאה לחיק הטבע, עיסוק בתחביבים רגועים עוזרים למערך הפרא-סימפתטי והמרפא להוביל.

הדרך לריפוי עוברת בנתיב תזונה עתירת נוטריאנטים שהגוף צריך כחומרי בניין כדי לתקן את עצמו. אנחנו מדברים על חלבון איכותי לבניית רקמות ותאי חיסון, ויטמינים ומינרלים לריפוי פצעים (C ואבץ), לתפקוד חיסוני (D) ונוגדי חימצון מבוססי פירות וירקות שמאזנים בדרכם סטרס חמצוני ובכך מפחיתים נזק בתאים.

פעילות גופנית מתונה היא זו שמסייעת לנו לשפר את זרימת הדם. זרימה בכלל ובוודאי זרימת דם מאפשרת אספקה מהירה של חמצן וחומרי הזנה לאזורים פגועים ופינוי יעיל של פסולת דרך מערכת הלימפה עליה דיברנו הגיליון מאי של המגזין.

כמובן הרחקה מגורמים כמו עישון, אלכוהול מופרז, מזונות עתירי סוכר מעובד ומזונות מעובדים ומתועשים הם בעלת השפעה ישירה על רמות הדלקת הכרונית וכפועל יוצא מעמיסים על הכבד והכליות – בדיוק הדרך ההפוכה מריפוי.

בכתבת הפתיח לגיליון זה הבאתי את שירו של חיים חפר "בית הבראה" וזו בדיוק הדרך לאפשר לגוף לעשות את מה שהוא יודע: לנוח, להאיר את הנפש, לנשום, לאכול ולהירגע...

כמובן שמצבי קיצון דורשים תגובה והיערכות חיצונית בהתאם ומן הסתם גם למימד הזמן, יש השפעה על אברי ומערכות הגוף הפיזיולוגיים והרגשיים במקביל.

התובנה והמסר שלי אליכם היא שהדרך לריפוי ידועה לגוף. הגוף לא מחכה שנלמד אותו כיצד להחלים – הוא עושה את זה מרגע לידתנו. השאלה האמיתית היא, עד כמה אנחנו מאפשרים לגוף את התנאים לעשות את מה שהוא יודע.

 

---

 

הביולוגיה של האמונה...

כיצד תקווה, אמון וציפייה הופכים לאותות ביולוגיים של החלמה?

את פרס הרופא המצטיין הוא לא קיבל מוועדה מקצועית אלא מהמטופלים שלו. כל פגישה התחילה באותה דרך.

הוא שאל לשלומם, הקשיב, ואז ביקש מהם להצטרף אליו לתפילה שיצליח לעזור להם להחלים.

האם זו התפילה, האישיות של הרופא או עצם האמונה שנוצרה בלב המטופל?

למדע יש כיום תשובות מרתקות...

הביולוגיה של האמונה מייצגת זה מכבר את חזית המחקר בעולמות האפיגנטיקה, נוירוביולוגיה והפסיכו-נוירו-אימונולוגיה ובמילים פשוטות, מחקרים מצביעים על כך שמצבים נפשיים, סטרס ותפיסת מציאות יכולים להשפיע על ביטויים של גנים מסוימים והיכולת שלהם להשפיע על שיקום הגוף.

תאי הגוף שלנו אינם מושפעים רק מהמטען הגנטי שקיבלנו, אלא מהסביבה הנוזלית בה הם שוחים (דם-blood)   המשתנה ללא הרף בהתאם למה שאנחנו חושבים ומאמינים.

אתם תוהים ודאי איך יתכן וכיצד אמונה הופכת לחומר – ובכן, כשאדם מאמין באמונה שלימה שהוא הולך להבריא, או כשהוא חש בטחון ותקווה, המוח מתרגם את זה לסביבה בטוחה שבתורה, מפעילה שרשרת תגובות:

שינוי בהפרשת מוליכים עצביים (נוירו-טרנסמיטורים) – המוח מציף את הגוף באנדורפינים שהם משככי ערב טבעיים, בדופאמין עליו דיברנו רבות כמייצג המוטיבציה ותחושת החיוניות ואוקסיטוצין הורמון האהבה, שמעודד הפחתת דלקתיות ומגן על הלב.

אמונה ותקווה מכבות את מערכת העצבים הסימפתטית שמזנקת בכל רגע של סטרס לתפקוד fight and flight ומפעילות את המערכת העצבים הפרא-סימפתטית לתהליך rest and digest – זו המערכת היחידה בגוף שלנו שמסוגלת להפנות אנרגיה לתיקון רקמות וחלוקת תאים בריאה. כלומר, אמונה ותקווה מסוגלות לווסת את מערכת העצבים האוטונומית ואת המשמעות הזו, כדאי מאוד לזכור, כדי להשתמש בו בחיים.  

אפיגנטיקה תאית מסבירה שקרום התא מכיל קולטנים שתפקידם לקרוא אותות מהסביבה. כשאותות אלו משדרים רוגע ותקווה באמצעות הורמונים, התא משדר אותות לגרעין התא שמפעילים גנים של מערכת החיסון שבתורם, משתיקים גנים של דלקת ומוות תאי (אפופטוזיס)

רק כדי להבין עד כמה השפעה זו דרמטית, נתבונן על כמה מחקרים שפורסמו בכתבי עת רפואיים מובילים בעולם:

אפקט הפלצבו וניתוחי דמה מהווים אחת ההוכחות החזקות ביותר לביולוגיה של האמונה מגיעה מעולם האורתופדיה. מחקר קלאסי ופורץ דרך שפורסם בכתב העת היוקרתי NEJM – New England Journal of Medicine חילק חולים שסבלו משחיקת סחוס קשה (אוסתיאו-ארתריטיס) בברך לשלוש קבוצות:

קבוצה אחת עברה ניתוח שטיפה רגיל,

קבוצה שניה עברה ניתוח הטרייה – ניקוי הסחוס,

והקבוצה השלישית עברה ניתוח דמה – כלומר, הרופאים ביצעו חתכים בעור בלבד, השמיעו קולות של ניתוח, אך לא שינוי שום דבר בתוך הברך – כשהמטופלים האמינו לחלוטין שעברו ניתוח אמיתי.

התוצאות היו מדהימות, קבוצת הדמה הציגה שיפור באמת הכאב ותפקוד הברך הזהה לחלוטין לקבוצות שכן עברו ניתוח אמיתי. האמונה של המטופלים בכך שטופלו, שינתה את האופן בו המוח שלהם עיבד את הכאב ואפשרה לגוף לשקם את טווחי התנועה.

מחקר שפורסם ב- Science Translational Medicine בדקו חוקרים חולי מיגרנה קשים תחת תנאים משתנים של מתן תרופה מוכרת או תרופת פלצבו. לחלק מהחולים נאמר שהם מקבלים תרופה כשלמעשה הם קיבלו פלצבו ולחלק האחר, נאמר שהם מקבלים פלצבו בזמן שהם קיבלו את התרופה האמיתית:

תוצאת המחקר היתה שהאמונה והציפייה, היו חזקות כל כך, שגלולת הפלצבו שנמסרה תחת התווית "תרופה יעילה", היתה יעילה בדיוק כמו התרופה האמיתית שנמסרה תחת התווית "תרופת פלצבו".

המחקר הִמחיש עד כמה ציפייה ואמונה עשויות להשפיע על חוויית הטיפול והתסמינים.

מחקרי מעקב ארוכי טווח מראים שחולי לב בעלי פרופיל מנטאלי אופטימי, שמאמינים ביכולתם להשתקף אחרי התקף לב, מציגים שיעורי תמותה נמוכים ב-50% לעומת חולים בעלי רמות חרדה גבוהות או תפיסת חיים פסימית – מצב זה מכונה נוּצֶבּו ומבהיר את הנזק הביולוגי שנגרם מאמונה שלילית.

מחקרים מתחום הפסיכו-נוירו-אימונולוגיה בחולים אונקולוגיים שמפתחים אמונה אקטיבית בטיפול, מציגים פעילות מוגברת של תאי חיסון מסוג NK שתפקידם הייעודי הוא להשמיד תאים סרטניים. בעקבות כך המתח הנפשי יורד ורמת החיסוניות הטבעית עולה.

ואם להביא את הפן האישי שלי במסע להכניסה להיריון, מצאתי את עצמי נאחזת באמונה ובנחישות כאשר סביבי נשמעו לא מעט ספקות.

הדרך לעידוד השפעת הביולוגיה של האמונה היא ההבנה שהאמונה, היא מפתח שמכפיל את הכוח הביולוגי הלכה למעשה.

ככל שאני משתמשת במושג והמילה אמונה, איני מתכוונת דווקא לאמונה דתית. אמונה יכולה להיות אמון בגוף, בטיפול, במטפל, בדרך או ביכולת שלנו לצלוח את התקופה הקשה.

כדי להפעיל ולעודד החלמה, שיקום והבראה, נכון לבנות באמון הדדי בין המטפל והמטופל, סיפור החלמה. לטפח ציפייה להטבה, להקיף את המטופל בסביבה תומכת המשפיעה על תחושת בטחון ולתרגל טכניקות מנטאליות כמו דמיון מודרך, מדיטציה, ביו-פידבק שמטרתן לשנות את האותות הכימיים שהמוח מפריש ומשדר לתאי הגוף מדי שנייה.

בשורה התחתונה, לא משנה אם האמונה צודקת, לא משנה במי ובמה מאמינים אלא בהבנה העמוקה מה קורה פיזיולוגית ביולוגית כשאדם מאמין שיש לו סיכוי ויכולת להחלים, להצליח להשתקם, או כמו במקרה שלי להכנס להיריון.

המוח האנושי לא מבין תמיד בין מחשבה לבין אירועים ביולוגיים. כשאדם מאמין שהוא מוגן, נתמך או נמצא בדרך להחלמה, המוח מגיבה באמצעות מערכת העצבים, המערך ההורמונלי ומערכת החיסון כפי שהוא מגיב במצבי אמת רגילים.

כלומר, האמונה לא מרפאה ישירות את הגוף אלא בהחלט משנה את התנאים הביולוגיים בהם הריפוי מתרחש.

ככל שאדם חש חוסר אונים, אי-ודאות או ייאוש – מערכת הסטרס נוטה להישאר פעילה לאורך זמן ועל מעלליהם של ערכי קורטיזול גבוהים דיברנו רבות לאורך הגיליונות האחרונים לאור הזמן שחלף מאז השבעה באוקטובר 2023 והחיים במזרח התיכון.

כאמור, עלייה מתמשכת בערכי קורטיזול גבוהים מחבלת בתפקוד החיסוני ולעומת זאת, תחושת משמעות, תקווה ואמונה הן דרך מצויינת להפחית את חווית האיום ולסייע במעבר בין הישרדות לשיקום והתאוששות.

למען הסר ספק או לחילופין רגע לפני שתשאלו איפה קונים 2 קילו אמונה, או אם יש הבדל באמונה בין אלוהים אחד למשנהו נחדד שאין ביכולתה של אמונה לרפא לבדה, היא לא מחליפה שום טיפול קונבנציונאלי או כל סוג טיפול אחר – היא בהחלט מאפשר לתקווה ולציפייה חיובית להשפיע על כאב, מוטיבציה להחלים, התמדה בטיפול, איכות שינה שבפני עצמה מהווה מרפא ומזור, תפקוד חיסוני, איכות חיים בזמן המחלה וההחלמה – אמונה, היא חלק מהסביבה הביולוגית התומכת בתוכה טיפול פועל.

ואולי במחשבה פילוסופית, אמונה מאפשרת אמון בגוף, בדרך, בעובדה שאנחנו לא תמיד יודעים את כל התשובות ואולי גם בכך שהגוף נושא בחובו חכמה עתיקה של החלמה, שיקום והבראה.

---

 החלמה והבראה...

המסע להחלמה והבראה לא מתחיל כשאדם מפסיק לשאול "מתי אהיה בריא" אלא כשאדם מתחיל לשאול, מה למדתי מהדרך...

הדרך להחלמה עוברת ועוסקת ברצון לחזור לשיגרה מתוקה, לחזור לתפקוד מוכר, לכוחות שהיו שם קודם לשרת את עצמנו – חזרה ליכולת לעשות מה שעשינו לפני שמשבר המחלה הותיר בנו את אותותיו.

הבראה לעומת זאת, עוסקת במערך של שינויים, הבראה כבר לא מבקשת לחזור חזרה למה שהיה, אלא מביאה את האדם לפתחה של השאלה – מה הוא למד שהוא לא ידע קודם.

הבראה משורש ב.ר.א - בריאה, היא מצב שבו משבר המחלה מפסיק להיות אירוע רפואי והופך לחלק מהסיפור האנושי שאנחנו ולכולנו יש את סיפור החיים שיודע להבחין בפצע שהתפתח למשהו גדול יותר, שהשפיע על חיינו עד תובנת השינוי הנדרשת אליה הגענו וכל החיים שלאחריה.

אם נשרטט את מפת הדרכים עליה דיברתי בפתיח של גיליון זה נראה שהחולי מתחיל בדרך כלל הרבה לפני הגעתם של הסימפטומים כפי שמכנים זאת הרופאים.

החולי מתחיל במקום בו הפסקנו להקשיב לעצמנו, במקומות בהם התרחקנו מעצמנו מהגוף והנפש, במרווחים שאינם ניתנים לגישור – בגומחות של צרכים האישיים של כל אחד, ממרחק הרגשות והגבולות שמעגנים את הבטחון שלנו בעצמינו, וגם בקצב הטבעי לנו – לכל אחד באופן אישי.

החולי מופיע כשאנחנו לא מקשיבים לסימנים שהגוף מאותת לנו בשקט, ככל שההקשבה מתרחקת, כל מתקדם החולי – אין ואקום בחיים.

חשוב שנדייק שהחולי לא מגיע כעונש, לא כאויב אלא שכאות וסימן שמאלץ אותנו לעצוב ולבדוק מה קרה, מה הגוף מבקש מאיתנו וכניסה לתהליך ריפוי של מערכת החיסון, מערכת העצבים וכל מערכות התיקון של הגוף האנושי הכל כך מדויק.

המושג "נילחם וננצח" מעורר הורמוני סטרס – הם אלו שאמונים על המלחמה במסע להישרדות Fight & Flight ולעומתם, עשיית שלום פנימי עם עצמינו תוך הקשבה עמוקה לצרכים הבסיסיים המאפשרים לנו נחת ורווחה או כפי שקראתי לזה "לעשות שלום עם עצמינו" בכתבה ישנה שלי הנקראת "מלחמה ושלום" משנה מסלולים הורמונליים שכפי שהסברתי בכתבה הקודמת והמחקרים המובילים מתחום הפסיכו-נוירו-אימונולוגיה, מאפשרת לגוף לנוח, לישון, להזין את עצמו ולנו עצמינו – ללמוד את עצמינו בסבלנות וכבוד.

המסע להחלמה והבראה מתחיל בצעדים שאדם מתחיל לשתף פעולה עם התהליך מבלי לעשות מניפולציות מכל סוג שהוא לקצר תהליכים כי בסופו של תהליך ואולי נכון לומר בדרכו של תהליך החלמה והבראה, מדובר במערכת יחסים של אדם עם עצמו.

במקום לתהות למה זה קרה לי, התהייה בתהליך ההחלמה וההבראה היא מה אני יכול לקחת לעצמי מתוך התהליך כצידה להמשך הדרך.

במקום לשאול את עצמינו מתי נחזור להיות מי שהיינו קודם החולי, ההחלמה וההבראה מבקשות לתהות מי ומה נרצה להיות עכשו.

פעמים רבות במהלך תהליך ההחלמה וההבראה אנשים מוצאים בחובם הקשבה עצמית, חמלה עצמית, גבולות ברורים, דיוק וגם אומץ לחשוב, להגיד לעצמם ולסביבה שלא היו אומרים קודם.

ואולי הדרך להחלמה והבראה לא מדברת בכלל אל מה שהיינו פעם, אלא על מארג השינויים שאימצנו בדרך להתקרבות אמיתית אצל עצמינו.

האמונה, היא כנראה אחד הגשרים המשמעותיים לחיבור בין החולי כל הדרך להחלמה והבראה, האמונה מאפשרת לנו לגלות את הדרך לריפוי שהולך ומתעצם בנו.

ריפוי הוא תהליך ביולוגי, החלמה היא תהליך תפקודי והבראה – הבאה היא תהליך תודעתי שלוקח אותנו למסע שהיעד שלו אינו בהכרח להיות בריא, אלא ללמוד להיות ולחיות בקשר נכון וטוב יותר עם עצמינו.

החולי מתחיל כשאנחנו מפסיקים להקשיב לעצמנו, הריפוי מתחיל כשהגוף מתחיל לתקן, האמונה מתאפשרת כשהלב מסכים להמשיך בדרך למרות הכל וההבראה מגיעה כשהאדם פוגש מחדש את עצמו.

---

לסיכום גיליון יוני אומר ברשותכם מספר דברים,

אבי ע"ה שוודאי כבר למדתם להכיר מאנקדוטות חייו שאני נוהגת לשתף אתכם אמר לי (וחבל שלא השתמש בעצות הנהדרות שלו בעצמו) "אל תיקחי את החיים ברצינות כל כך, גם כך לא תצאי מהם בחיים....

וביננו...

רוב הזמן הגוף לא מתקלקל בבת אחת, בדיוק כפי שצינור לא נסתם ביום אחד.

יש סימנים מקדימים, יש רמזים, יש טפטופים קטנים שאנחנו בוחרים להתעלם מהם עד שהמים מתחילים לעלות על גדותיהם ואין ברירה אלא לטפל

אולי חלק גדול מהחולי האנושי לא נובע מחוסר ידע, תרופות או אמצעים - אולי החולי האנושי מתחיל במקום פשוט הרבה יותר - בהפרעת קשב.

לא מדובר בהפרעת קשב וריכוז כפי שמגדירה אותה הרפואה, אלא הפרעת קשב פנימית.

אנחנו קשובים להכל ולכולם - חוץ מאשר לעצמנו. למרות שהגוף, מדבר איתנו – אלינו ללא הפסקה.

האם הגוף הפסיק לדבר איתנו – או שמא אלו אנחנו שהפסקנו להקשיב?

נראה שלא פעם אנחנו מאבדים את היכולת להקשיב לשפה הזו וכמו כל מי שמרגיש שלא שומעים אותו, גם הגוף מנסה שוב : בהתחלה בלחש, אחר כך כמו ילד מושך בשרוול ובהדרגה מרים קול וכשעדיין לא הקשבנו, הוא כבר דופק על השולחן.

אני לא עוסקת בריפוי אנשים, אני לא מתקנת את הגוף והנפש, אני בסך הכל אינסטלטורית עם פנס דרכים שמאירה את המקומות בהם משהו נעצר, נסתם או שכח את הדרך המטיבה.

לפעמים כל מה שנדרש כדי לחזור לבריאות, הוא להחזיר את הקשב שלנו לעצמינו, אל המקום שבו החיים עדיין מבקשים לזרום.

מאחלת לכולנו מסעות משמעותיים, מרפים ומרפאים

מחלימים ומבריאים

שלכם באהבה,

תמר.