גיליון אוקטובר 2026 - מגזין באופן טבעי

פתח דבר

איכשהו... אוקטובר מדבר אלינו בגבולות.

זה התחיל בשישה לאוקטובר של שנת 1973.

יש דברים שכנראה לא אצליח למחוק מהזיכרון:

הגבול המאוד ברור של יום הכיפורים הופר, לראשונה בחיי ראיתי מכוניות נוסעות ברחוב השקט שיוצא מבית הכנסת.

לראשונה ראיתי את אבא שלי רץ כמו שלא ראיתי אותו מעולם.

ריח של מרק מתחמם בבית ביום כיפור - היה לגמרי חריגה מהגבולות המוכרים שידעתי.

ואחר כך העולם הילדותי בו חייתי, כוסה בריסטולים שחורים.

המקלט שהיה מחסן אפוף ריח צמיגי אופניים מהול בריח נפט מג'ריקנים ישנים נוקה לראשונה והכל נעשה בשקט שהעיק על התובנה שלי אז להבין מה קרה...

אני לא חושבת שאי-פעם חשבתי על הימים ההם בתרגום של מה שבאמת קרה מעבר למה שלמדנו מאוחר יותר בשיעורי היסטוריה.

אולי משהו בי התעורר בשבעה באוקטובר כמעט יובל שנות לאחר מכן כשהגבולות נפרצו שוב

...

ולא,

זה לא גבול שזז ימינה או שמאלה בין רוסיה לאוקראינה, זה לא הגבול הימי ביננו לירדן או הגדר הטובה שלמדתי להכיר ברגליים בימי הצבא, זה לא הגבול הזה שנחצה.

זה היה גבול אחר...

הגבול האנושי הסביר, המוכר, זה שאמור להיות מובן מאליו, הגבול שאמור להקנות בטחון וודאות - נרמס.

הגבול שעצר את הזמן ועדיין מנכיח דרגה אחרת של חוסר אנושיות שלא הכרנו ולא ידענו כיצד להבין.

גבול אינו רק קו שמפריד בין מדינות, הוא מפריד גם ביני לבינך. הוא מאפשר לנו, במובן עמוק מאוד, לדעת מה צפוי, מה בטוח, מה בשליטתנו ומה נמצא מחוץ לנו.

כשהגבולות המוכרים לנו מתערערים באופן קיצוני, לא רק שאנחנו בעדינות "נלחצים" אלא שמערכת שלימה של מוח, עצבים, הורמונים ומערכת חיסון נכנסים למצב הכֵן כפי שכינו אותו פעם בשידורי הרדיו של אוקטובר 1973 ואילך.

גבולות אינם רק דבר שמגביל אותנו.

גבולות יכולים להיות גם סימני דרך, הם יכולים להגדיר נקודת מוצא, לאפשר לנו למדוד מרחק, להציב שאיפה ולדעת לאן אנחנו רוצים להגיע.

ברמה הפיזיולוגית, גבולות יודעים גם לשתף פעולה ולהשתקף זה בזה, ממש כמו המערכות והאיברים עליהם נדבר בהמשך גיליון זה.

אולי כי כמו שאנשים יודעים לחצות גבולות  - לטוב ולרע -  אנחנו יודעים להסתגל לגבולות חדשים

גם כשהחיים משתנים, גם כשהמוכר הופך ללא מוכר, גם כשהוודאות מתחלפת באי-ודאות.

אנחנו לומדים לסגל לעצמנו מודעות חדשה, הרגלים חדשים, נחמות חדשות – ולפעמים גם גבולות חדשים.

אולי השאלה אינה אם לפרוץ גבולות –

אולי השאלה היא, איזה גבול אנחנו רוצים לפרוץ, איזה גבול אנחנו רוצים להציב ועל איזה גבול אנחנו חייבים להגן

גבולות,

לטוב ולרע

ולטוב יותר

גבולות, הוא הנושא המוביל של גיליון אוקטובר 2026

והלוואי ונדע לדחוק את עצמנו לפרוץ את תקרת הזכוכית, לפרוץ קדימה אל המיטב שבנו – ובאותם כוחות ממש, שנדע להציב את הגבולות שנכונים לנו וגם להתמודד עם ערעור גבולות מוכרים של אזורי נוחות והרגלים.

גמר חתימה טובה (כך יש לומר עד אחרי הושענא רבה)

מאחלת לכל אחד ואחת מאיתנו לפרוץ קדימה אל המיטב שבנו,

למצוא בתוכנו את הכוחות לדעת מתי לפתוח – מתי לסגור

ומתי פשוט לשמור על הגבול.

שלכם באהבה,

תמר.

---

הגבולות שביננו

עצור !, גבול לפניך

 

קל לנו לזהות גבולות גיאוגרפיים, טופוגרפיים, מדיניים. אולי קל לנו להבין שיש הפרדה ברורה בין מה ששייך לי לבין מה ששייך לך. מה הם הגבולות בין אנשים?, איפה אני מתחיל ואמא מסתיימת? – איפה נגמר אני ומתחיל מישהו אחר? איפה ניצב הגבול המשפחתי, החברי והגבולות הפרטיים שלי עצמי?...

גבול אינו מושג חד-ערכי אלא מכלול קווים שמגדירים מה מותר, מה מותר לי אבל לא לך, מה שייך לי או לך, כמה קרובים אנחנו, למי מותר לחצות את המרחב הפרטי שלי, נתוני הזמינות שלי, מה אני בוחרת לספר ובמקביל מה נותר אצלי בסוד, גבולות רגשיים הם נושא מורכב יותר כי אתה יכול לכעוס עלי, אבל לא להשפיל אותי (נכון לגבי כולנו) כמו גם, אני יכולה להיות קשובה לכאב שלך – אבל לא חייבת לשאת אותו במקומך.

ואחריות – האם באמת ברור לנו שאני אחראית על עצמי ואתה אחראי על עצמך?

ואולי אחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו לומדים לאורך חיים שלמים הוא שאהבה, אינה ביטול גבולות, קירבה אינה התמזגות... אני תוהה כמה מאיתנו מתבלבלים במקום הזה...

אחד הגבולות הראשונים שאנחנו לומדים לשלוט בהם באופן רצוני, הוא השליטה בסוגרים. השליטה הרצונית בהם, מגיעה בהדרגה כחלק מהבשלה עצבית גופנית ולמידה. תינוקות מגיעים לעולם ללא שליטה רצונית מלאה בסוגרים והם לומדים בהדרגה להרגיש, לזהות, להתאפק, לבחור ולשחרר ואיזו הצלחה מסחררת ומרגשת זו.. ולא בכדי הדגשתי את השורה הזו – מזמינה אתכם לתת עליו את דעתכם מול חייכם

מעניין לראות שאת הרצף הזה אנחנו ממשיכים בהמשך החיים, אנחנו מרגישים משהו, מזהים מה קורה לנו, מבינים מה מתאים ומה לא, מחליטים מה אנחנו מכניסים או לא מכניסים לחיים שלנו ובהתאם מחליטים מתי ואם לשחרר...

קחו את זה לכל  תחום בחיים - אוכל, אנשים בתוך חיינו, מילים, כעס, זמן, מחויבויות, מידע, מגע ואפילו מחשבות...

אולי הגבול הראשון שאנחנו לומדים בחיים אינו גבול שביננו לבין העולם, אלא הגבול שבתוכנו – ההבנה שיש דברים שאנחנו מכניסים, דברים שאנחנו מחזיקים ודברים.... שהגיע הזמן לשחרר -  הזדמנות טובה לבדוק את עצמינו...

אגב,

גבולות שחוזרים על עצמם מלמדים אותנו להכיר את הגבולות שקיימים, זו כנראה הדרך שבה עובדים חוקים שמציבים גבולות בבית, במשפחה, בחברה ובמדינה. דרך פחות נעימה להבין ולכבד גבולות היא ענישה – פחות נעים בלשון המעטה...

למעשה, התא המשפחתי אליו אנחנו נולדים, הוא התא שמלמד אותנו מה הם  הגבולות, מה הם חוקי המקום אליו הגענו (ממליצה לעיין בספר "חוקי היער הירוק").

לילדים אין עדיין את היכולת להחזיק בעצמם את מערך הגבולות וחלק ממהות הגדילה וההתבגרות, הוא תהליך של אוסף התנהגויות של חקירה, התנגדות ואוטונומיה מתפתחת בהדרגה ואין תאריך התחלה מדויק – אני לא יודעת לומר בוודאות שהתהליך הזה מסתיים מתי שהוא...

ילד שאין לו גבולות אינו בהכרח ילד חופשי, לפעמים הוא דווקא ילד שנאלץ לחפש בעצמו את הקירות של העולם.

גבולות עקביים וצפויים יודעים לייצר תחושת ביטחון, הם עוזרים לפתח ויסות עצמי, להבין ציפיות חברתיות ובהמשך להפנים את הגבול גם מבלי שמבוגר יציב מבחוץ.

בהתחלה, הגבול נמצא מחוץ לילד ובהמשך, הגבול הופך להיות חלק מהילד כי מה שאמא אמרה שאסור, עם הזמן מתברר שכך, פשוט לא נכון לי – זה בדיוק המקום בו מתחילה אוטונומיה (שלטון עצמי או עצמאות של יחיד או קבוצה להתנהל עצמאית ללא התערבות חיצונית).

אנחנו מבינים את עניין הגבולות, הם לא פעם שומרים עלינו יותר מכל אמא לביאה ולפעמים,... לפעמים המציאות עולה על כל דמיון, קחו את זה למחוזות שאתם מכירים גם מבלי שאזכיר נקודתית...

אז מתי גבול טוב לנו ומתי פחות? –

גבול טוב שומר עלינו ולא מנהל אותנו. גבול טוב נועד לשמור על משהו חשוב מבלי למחוק קשרים, מבלי שהגבול נשען או משתמש במישהו או משהו אחר.

גבול ברור נאמר בלי רמזים, ללא שתיקות עונשין, ללא ציפייה שהצד שמנגד יבין את הרמז לבד.

גבול טוב הוא גבול עקבי, הוא נכון היום, מחר, בעוד חודש וגם בעוד שנה כשעקביות, אינה קשיחות אלא היכולת לצפות מה יקרה.

וגם גמישות יודעת להגדיר גבול טוב, גבול טוב אינו קיר בטון והוא יכול להשתנות בהתאם לאדם, לנסיבות ולשלבים שונים בחיים. לפעמים גבולות נשארים אבל צורתם מתפתחת עם החיים.

גבול טוב מאפשר קירבה, גבול טוב אומר "אני אוהב אותך, ובכל זאת לא מסכים שתלך לישון אחרי השעה שמונה" לדוגמא – משפט מצוין להורים שביננו שמאפשר להחזיק את הגבול באהבה מבלי להרגיש רע..

גבולות לא בריאים מתעוררים כשגבול הופך לחומה בצורה כי אני לא סומך על איש, כי אני לא צריך/ה אף אחד, כי אף אחד לא נכנס לחיים שלי – זה כבר לא בהכרח גבול, זו לגמרי יכולה להיות הגנה שמונעת גם מדברים טובים מלהיכנס...

גבול לא בריא נולד כשהוא נועד להעניש את האחר כמו למשל "אם באמת היית אוהב אותי אז היית..." או "אני לא מדבר איתך עד שתבין מה עשית" וכמובן גם "אתה תשלם על זה" – אלו אינם גבולות, זה שימוש בטקטיקת ריחוק כדי להפעיל כוח שלא לומר כוחנות.

כשגבול הופך לשליטה באחר, הוא מפגין באופן ברור את ההבדל בין מה אני מוכן לקבל (גבול), לבין איך אני רוצה לנהל אותך – וזה הבדל משמעותי.

כשגבול נוקשה מדי, אדם יכול להגן על עצמו כל כך טוב, עד כדי כך שאף אחד כבר לא יכול להתקרב אליו – מה שמכבה בתורו את הספונטניות, מונע פגיעוּת, אין מקום למשא ומתן, אין אפשרות לטעות...

גבול בריא מגן על החיים, לעומתו גבול נוקשה עלול להגן עלינו גם מפני החיים עצמם וכדאי לקחת את הנושא למחשבה מעמיקה רק כדי לוודא שאנחנו לא מייצרים לעצמנו גול עצמי שלא מועיל לנו.

לפעמים אנחנו מציבים גבולות שלמדנו מאחרים, משפטים ששמענו ואולי גם חווינו במהלך החיים כך שהם הותבעו...

"אני לא צריך עזרה", או "צריך להסתדר לבד", "אסור להראות חולשה", "אם אני אגיד לא, יפסיקו לאהוב אותי" – אלו יכולים להיראות כמו גבולות, אבל למעשה, הם כללים פנימיים שמגבילים אותנו בדיוק כמו הגבולות שמונעים מאיתנו חיים.

והשאלה המתבקשת היא איך נדע שהגבולות שלנו בריאים?

1.    האם הגבול הזה מגן על משהו שחשוב לי?

2.    האם אני מנסה לקבוע מה אני אעשה – או מה האדם השני יעשה?

3.    האם אמרתי אותו בצורה ברורה?

4.    האם אני מסוגלת להתאים אותו למציאות כשצריך?

5.    והשאלה החשובה מכולן – מה הגבול הזה עושה לי לאורך זמן?

האם הגבול מאפשר לנו להרגיש בטוחים יותר, חופשיים יותר, ברורים יותר וקרובים יותר לעצמינו ולאחרים, כנראה שיש בו משהו בריא.

אם הגבול משאיר אותנו מפוחדים, מבודדים, נוקשים, חשדניים או עסוקים כל הזמן בהגנה,... כדאי לבדוק האם אנחנו עדיין מחזיקים גבול, או שהגבול... הוא זה שמחזיק אותנו.

גבול טוב מצמצם את מה שפוגע בנו ומגדיל את החופש שלנו. גבול רע, מצמצם את החיים שלנו.

הדרך הטובה לבדוק היא האם הגבול שהצבנו מאפשר לחיים להתקיים בביטחון או שהוא מונע מהחיים להכנס?

---

 הגבולות שבצלחת

זה אחד המשפטים ששמעתי הכי הרבה במהלך עשרים שנות פעילות בקליניקה: "רק אל תגעי לי בצלחת"

ולמרות שאנחנו מכירים את הגוף שלנו טוב מכולם ויודעים מתוך ניסיון מה טוב ומה לא טוב לנו לאכול... בכל זאת, גבול תזונתי, הוא בין הגבולות הקשים יותר לשמירה 

הקושי הכל כך אנושי להתמודד מול פיתויי אוכל לא נולד ממחסור בכוח רצון, מערכת קבלת ההחלטות שלנו אינה פועלת על ידע בלבד, היא מושפעת גם מרעב, תגמול, הרגלים, רגשות, שינה, סביבה וזיכרונות קודמים של הנאה.

אני חותמת לכם כאן ועכשיו בעיניים עצומות שכל אחד מהקוראים יודע בוודאות מניסיונו מהם המזונות שעושים לו טוב, ואילו מזונות הוא כבר למד שאינם מטיבים איתו, מה הם המזונות שהופכים לו את הבטן – זה בדיוק המושג שאנחנו משתמשים בו, כדי להבהיר את המהומה שמתרחשת במערכת העיכול כשאנחנו אוכלים משהו שלא מתאים לנו – כל אחד מאיתנו גר בתוך עצמו ויודע מצוין, איך המזונות השונים מרגישים לו במערכת העיכול – תרתי משמע...

א ל א...

אלא שיש כאן כמה מערכות שמתנגשות האחת בשנייה:

מחד הידע והכוונה לטווח ארוך – מול התגמול וההנאה המיידיים.

בואו, אוכל טעים במיוחד אינו רק "פיתוי", המוח לומד מקשרים קודמים כמו מראה, ריח, טעם, שעה ביום, מיקום, חברה, מצב רגשי – כל התנאים האלו יכולים להפוך לרמזים שמפעילים בנו ציפייה לתגמול. תגידו אתם, היש עונג גדול מקבלת תגמול?

עניין מרתק נוסף הוא ההבדלים שבין רעב פיזי לחשק לאוכל – אלו שני דברים שונים כי לגמרי אפשר להיות שבעים ועדיין לרצות משהו טעים. ובואו נניח כאן בפשטות: רעב – הוא צורך וחשק, הוא רצון... יש הבדל, אני מניחה שכולנו מכירים את המצב הזה שהמוח רוצה למרות שהגוף, כבר לא צריך –

זו נקודת חיבור מצויינת לגבולות כי גבול תזונתי, הוא לא רק מה מותר או אסור לי לאכול, שאלת הגבולות המדויקת היא "האם אנחנו מסוגלים להרגיש את האותות שהגוף שולח לנו, לזהות אותם וגם לפעול על פיהם, גם כשהסביבה מציעה לנו משהו אחר?"

כן, כל חודש חגי תשרי הוא הזדמנות מצויינת להתבונן על היכולות שלנו -  אפשר לתאר את התהליך הזה באמצעות חמישה שלבים: תחושה, זיהוי, ויסות, החלטה ופעולה בהתאם -

אבל הקציצות של דודה יוספה, הקינוח של הגיסה שמעונה והמשקה של דודה יעקובה והילדים כל כך רוצים, ומוכרחים משהו בשביל האורחים שיבואו מתי שהוא..

איך מתמודדים עם גבולות בים של פיתויים?

·        אתם מכירים ודאי את משפט המחץ – "לא מכניסים הביתה אויבים" כלומר, לא משאירים בבית מזונות שאנחנו יודעים בוודאות שקשה לנו לעמוד בפניהם והם בוודאות לא מתאימים לנו בלשון המעטה.

·        אחת הגישות הקלאסיות מציעה לנו לאכול כרגיל, לא לעשות חשבונות של אני אוכל עכשו מעט, כי באירוע אני רוצה לאכול הרבה – לעיתים הניסיון "לחסוך" אוכל במשך היום לקראת אירוע, משאיר אותנו רעבים מאוד מול שפע של פיתויים ולכן, כדאי להימנע מהגעה לאירוע כשאנחנו רעבים.

·        יצירת ברירות מחדל טובות וזמינות לפני שמוציאים את האויבים מהבית. ככל שיש לנו חלופות בריאות ומזינות לטעמנו, קל יותר להתמודד עם שינויים ובפרט כאמור, לא לפני שהאויבים יוצאים מהישג יד.

·        חשוב לנו לבנות ארוחות משביעות באמת: ארוחות שבנויות על חלבון, סיבים, שומן בריא, פחמימות מותאמות אישית ובהתאם לאדם וצרכיו ונפח ארוחה משביע ומספק. שובע הוא מימד תומך.

·        חשוב ללמוד את הטריגרים שמפעילים אותנו, הם יכולים להיות עייפות, קושי להירדם, שעמום, מתח, קושי בשחרור, בדידות וכמובן הרגלים...

·        אחד הדברים היעילים הוא ללמוד לזהות את ההבדלים שבין רעב, צמא, חשק, הרגלים ורגשות שיודעים להפעיל אותנו... זו המלצה חמה שמאוד מקדמת..

·        ועוד מילה אחת, חשוב שלא להפוך סוג אכילה אחת שחורגת מהכוונה לכישלון כי אשמה, יכולה בעצמה להוות טריגר שמפעיל מעגל אכילה – שווה לתת על הסעיף הזה את הדעת.

ובכל זאת, חייבים להניח את האמת על השולחן – יש הבדל עצום בין אני לא רעב לבין – אבל אני רוצה..

המנגנונים שמווסתים אכילה, התפתחו במשך רוב ההיסטוריה האנושית בסביבות שונות מאוד מסביבת המזון המודרנית קרי עידן השפע הזמין שמחכה לנו על המדפים.

מערכת התגמול והלמידה במוח, שבהן למוליך העצבי דופמין תפקיד חשוב, יודעות ללמוד במהירות אילו רמזים מנבאים תגמול.  

מחקר קטן ומבוקר של NIH - The National Institutes of Health  בו השתתפו 20 מבוגרים, מעמיד בפנינו את השאלה מה יש בסביבה ובמזון שמקשה עלינו לעצור? – משתתפי המחקר קיבלו לסירוגין תפריט אולטרה מעובד ותפריט לא מעובד שהותאמו מראש במספר מאפיינים תזונתיים: בתקופת התזונה האולטרה מעובדת, הם אכלו בממוצע בערך 500 קק"ל יותר ביום ועלו במשקל ואילו בתקופה הלא מעובדת, הם ירדו במשקל.

מסתבר שהמוח שלנו, לומד רמזים ואלו הופכים ברורים לנו: קפה הולך עם עוגה או עוגייה, גם כשאנחנו בכלל לא רעבים

מול הטלוויזיה מתבקש לנשנש משהו,

סרט בקולנוע מקושר ישירות לריח של פופקורן ומשקה מבעבע (בלי שמות)

הנוהָג להכין מאפים לקראת שבת או חג

קוביית שוקולד הזו שמסבה לנו רגיעה כשאנחנו בסטרס

או לסגור ארוחה עם משהו קטן ומתוק – להמתיק את הנשמה...

המוח האנושי יוצר אסוציאציות, קשרים אסוציאטיביים והוא לא זקוק להרבה חזרות כדי לתחזק את הסיטואציות האלו, אחרי מספיק חזרות, הרמז עצמו יכול לעורר בנו רצון כלומר לפעמים, אנחנו לא מחליטים מחדש כל פעם אם לאכול, אנחנו פשוט מפעילים מסלול אוטומטי שכבר למדנו.

כי אוכל כך למדנו מגיל צעיר הוא גם ויסות רגשי, אנחנו אוכלים לפעמים נחמה, לפעמים אנחנו אוכלים פרסים, לפעמים זו הפוגה, לא פעם זו חגיגה (אין חגיגה בלי עוגה, כל ילד בגן יודע), אנחנו אוכלים שייכות, משפחה, מסורת, זיכרון וגעגוע לבית, לאנשים, לנוסטלגיה לביטחון שהיה פעם – בואו נאיר את הפיל שבחדר, לפעמים, אוכל הוא הדרך להקהות מתח, עצב, בדידות או שעמום.

ועוד מילה, כי כשאנחנו עייפים... כללי המשחק משתנים. כשאנחנו ישנים רע, אנחנו לא אותו אדם מבחינת ויסות אכילה.

חוסר שינה יכול להשפיע על מערכות הקשורות לרעב, לתגמול ולקבלת החלטות ולהגדיל משיכה למזונות עתירי אנרגיה.

אנחנו מכירים את החוויה הזו שבשעה 1000 בבוקר נגיב שאין שום סיכוי שניגע במזון המוצע לנו שלא תואם את הכיוון אליו אנחנו שואפים להגיע. אבל בשעה 2230  בערב, אחרי יום מתיש... התגובה תהיה "טוב, רק חתיכה" וזה לא בגלל שהאופי שלנו השתנה בשעה עשר בלילה, אלא כי המצב הפיזיולוגי והקוגניטיבי שלנו השתנה.

גם כשאנחנו ממש משתדלים "להיות בסדר" תזונתית, אוכלים מעט מדי, מדלגים על ארוחות ומגיעים לערב מאוד רעבים, אנחנו למעשה מעמידים את מערכת קבלת ההחלטות שלנו בתחרות מול מנגנון הישרדותי וזה רבותי, משוואה קשה להתמודדות בלשון המעטה...

גבולות קלים או אולי אפשריים לשמירה כשאנחנו שבעים אבל כשאנחנו רעבים, הגבול הופך קשה מאוד לשמירה.

כשאנחנו רעבים, דווקא משפטים כמו  "אסור לי", "לא בריא לי" לא תמיד עוזרים. אצל חלק מהאנשים כללים תזונתיים נוקשים וחשיבה של הכל או כלום, עלולים להגביר את העיסוק במזון ולהפוך חריגה קטנה לוויתור מוחלט.

תזכרו, גבול נוקשה מדי יכול לפעמים לעורר דווקא מרד בגבולות (כל אלו שזה נשמע להם מוכר שלא לדבר על מעורר אסוציאציות לנושאים אחרים, מוזמנים לתת על כך את הדעת ...) כל המשפטים כמו "לעולם לא אוכל שוקולד/עוגות", "אסור לי פחמימות", "נגעתי בעוגה והרסתי הכל" או "אם כבר הרסתי, אז מחר אתחיל מחדש" – בגרסת הכל או לא כלום שלא ממש מועילה לנו...

במקום זאת, אולי עדיף להגיע למצב שבו הדיבור הפנימי שלנו אומר: "אני יכול/ה לאכול את זה, אבל אני בוחר/ת מתי, כמה ובאיזה הקשר" – פה כבר יש גבול מסוג אחר, לא חומה בצורה אלא מקום של ויסות.

נאמר גם כמה מילים על הבדלים ביולוגיים בין אנשים, על גנטיקה, הורמונים, תרופות, גיל, מצב מטאבולי, ירידה משמעותית במשקל בעבר, פעילות גופנית, שינה ועוד.. גורמים אלו יכולים להשפיע על מנגנון רעב ושובע. זו הסיבה ששני אנשים יכולים לשבת מול אותה צלחת ולא לחוות אותה באותה הדרך או אותה עוצמה.

השיח החברתי נוטה להפוך אכילה לשאלה מוסרית שלא לומר שיפוטית, "היא ממושמעת" או "הוא חלש"... לעומת זאת הביולוגיה שלנו, הרבה יותר מורכבת מזה.

ועוד מילה על עיכוב תגמול. נניח שמונחת לפניכם עוגייה כעת. התגמול מאכילתה הוא כאן ועכשיו. לעומת זאת התגמול מאי-אכילתה, שעשוי להיות כרוך בשיפור מטאבולי, ירידה במשקל, בריאות בעוד שנים – כל אלו... נמצאים בעתיד.

המוח שלנו, נוטה לתת משקל גדול יותר לתגמול מיידי מאשר לתגמול עתידי. המינוח המקצועי מכנה את הנקודה הזו delay discounting  - הפחתת הערך שאנחנו מייחסים לתגמול ככל שהוא רחוק יותר בזמן.

ככל שהתגמול רחוק יותר בזמן, אנחנו נוטים לייחס לו פחות משקל ברגע קבלת ההחלטה.

מי להערכתכם חזק יותר, העוגייה שעל השולחן או בדיקות הדם שמחכות לכם בעוד שלושה חודשים?

אולי מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו אינו "למה אנחנו לא מצליחים לשלוט בעצמנו", אלא איזה צורך מנסה כרגע לגרום לי לאכול...

האם אני רעב? צמא? לחוץ? רוצה מתוק? משועמם? האם זה הרגל? האם זה כי משהו טעים מונח לי מול העיניים? אולי אכלתי מעט מדי היום? האם אני מחפש פרס? האם כולם סביבי אוכלים?

כשאנחנו יודעים לזהות מה הטריגר שמבקש מאיתנו אוכל, יתכן ויהיה לנו קל יותר לבחור פתרון תואם לבקשה...

רעב צריך אוכל,

עייפות זקוקה למנוחה,

שעמום צריך גירוי,

מתח צריך ויסות

ואם פשוט אנחנו רוצים פרוסת עוגה – לפעמים זו התשובה, בלי אשמה, בלי להפוך פרוסת עוגה לקרב או מלחמה...

מילה או שתיים מתבקשות על ההבדל בין רעב הומאוסטטי – אכילה שמונעת במידה רבה מהצורך האנרגטי של הגוף.

לבין אכילה הדונית (מלשון הדוניזם-נהנתנות) – היא הרצון לאכול בגלל הערך המתגמל של המזון, גם כאשר צורך אנרגטי, אינו הסיבה המרכזית.

זה יכול להסביר לנו איך אחרי ארוחה שלימה ותחושת "אני מפוצץ" אחרי 3 דקות, עדיין נמצא מקום לפרוסת עוגה...

נסכם שגבול תזונתי בריא, אינו "אני אוסר על עצמי" אלא היכולת לשמוע את הגוף, להבין מי מבין הטריגרים מדבר אלינו כרגע (גוף/רגש/הרגל/מערכת התגמול) ומהתובנה הזו, לבחור - בִּמְקום לפעול ממקום אוטומטי.

---

 

הגבול הארוך בגוף האדם

מה שמרתק בגבול הארוך בגופנו הוא העובדה שהוא חייב להיות סגור, כדי להגן עלינו ובמקביל, חייב להישאר פתוח, כדי להזין ולקיים אותנו. פרדוקס של מכונה משוכללת...

מערכת העיכול האנושית מתחילה בפה ומסתיימת בקצה הטרמינלי של החלחולת בואך פי-הטבעת. למעשה, חלל מערכת העיכול הוא משטח של הגוף הפונה אל הסביבה החיצונית, בדומה לעור ולדרכי הנשימה עליהם נדבר בכתבה הבאה.

מזון יכול להיות בתוך הקיבה או המעי ועדיין, לא להיות חלק מהסביבה הפנימית של הגוף.

כדי שגלוקוז, חומצות אמינו, ויטמינים או מינרלים יהפכו זמינים לרקמות השונות, הם צריכים לעבור את שכבת האפיתל באמצעות מנגנוני ספיגה מבוקרים.

אנחנו נוטים לחשוב שברגע שבלענו משהו, הוא כבר "בתוך הגוף" אלא שמבחינה ביולוגית זה רק תחילת הסיפור. המזון נמצא בתוך צינור שעובר בגופנו בשלבים שונים כשהגוף עדיין צריך "להחליט" מה מתוך המזון יורשה לחצות את הגבולות...

בואו, זה לא שהמעיים שלנו הם סוג של מסננת, מדובר במעבר גבול פעיל ויש לציין, יעיל. מחסום המעי אינו פשוט רשת עם חורים בגודל מסוים, יש בו מערכת רב-שכבתית של בררנות והגנה:

שימו לב לתפקוד:

ריר – אפיתל – חיבורים בין התאים – נשאים ותעלות – מולקולות אנטי מיקרוביאליות – נוגדנים – תאי מערכת החיסון – מיקרוביום

כל אחת מהמערכות הללו שואלת את מה שנכנס:

מי אתה, מה הגודל שלך, איזה מטען יש לך, האם יש עבורך נשא, האם אתה מזון, האם אתה מיקרואורגניזם, האם אתה אנטיגן שהמערכת צריכה ללמוד לייצר עבורו סבילות, האם אתה מהווה איום?

בואו, זו לא סתם חומה, זה מסוף גבולות ומי שחצה כבר גבולות, ודאי חווה את העונג המפוקפק..

שכבת הריר היא השער הראשון. לפני שחיידק או חומר כלשהו בכלל מגיע לתאי המעי, הוא פוגש ריר – שכבת מוקוס mucus.

תאי גביע goblet cells מפרישים מוצינים (שיוצרים שכבת ריר), מוצינים, הם גליקו-פרוטאינים גדולים ועשירים מאוד בשרשראות סוכר, המוצין יוצר הג'ל המרכזי במעי הוא MUC2. הריר אינו רק חומר סיכה, אלא הוא חלק פעיל ממערכת הגבול של המעי ומסייע ליצור הפרדה מבוקרת בין אוכלוסיית המיקרואורגניזמים שבחלל המעי לבין תאי האפיתל  – חתיכת ג'וב...

הארת אגב שהיא בבחינת must אציין, אחד הטרנדים החמים בעולם הקוסמטיקה הוא שימוש במוצין שמקורו בחלזונות לקבלת עור זוהר – רק אומרת...

במערכת העיכול חשוב במיוחד MUC2 הוא המופרש העיקרי של המעי. לאחר הפרשתו הוא יוצר רשת פולימרית שמארגנת את שכבת הריר.

במעי הגס, שבו צפיפות החיידקים עצומה, שכבת הריר המאורגנת הזו, היא חלק מרכזי בהפרדה הפיזית בין המיקרוביוטה לבין האפיתל.

האמת היא שלא כל המוצינים מופרשים לריר, יש מוצינים שקשורים לממברנת תאי האפיתל והם מהווים חלק מפני השטח שלהם.

במעי הגס קיימת ארכיטקטורה של שכבת ריר שמסייעת ליצור הפרדה בין אוכלוסיות החיידקים לבין פני האפיתל.

תכלס,... אנחנו לא מעוניינים לחסל את כל החיידקים, למעשה, אחת מתופעות הלוואי האפשריות של טיפול אנטיביוטי, הוא פגיעה נלווית גם בחלק מאוכלוסיית החיידקים הקומונסילים (החיידקים שחיים איתנו בשיתוף פעולה). זה בדיוק ההסבר לכך שבמקביל לטיפול אנטיביוטי ובהפרדה של שעתיים, יש לצרף גם פרוביוטיקה. אנחנו רוצים מערכת שיודעת לאפשר לקהילה עצומה של מיקרואורגניזמים לחיות בסמיכות אלינו, בלי לאפשר להם פשוט לפלוש לרקמות שלנו – נשמע לכם מוכר?

זה הבדל עצום בין נוכחות לחדירה

חלק מרכזי במחסום הפיזי של המעי, בנוי משכבה אחת של תאי אפיתל. מצד אחד שלהם נמצא עולם עמוס מזון, תוצרי עיכול ומיקרואורגניזמים ומן הצד השני, רקמות הגוף ומערכת החיסון.

תחשבו על האבסורד הזה, אנחנו מגינים על עצמינו מפני סביבה חיצונית עצומה באמצעות גבול מיקרוסקופי ובכל זאת, הגבול המיקרוסקופי הזה מתוחכם מספיק, כדי לבצע בכל רגע נתון, מעבר עצום של חומר

זו קריאה נלהבת להגדיל ראש ולהשתמש בידע הזה

יחד עם זאת, קיימות שתי דרכים עיקריות לחצות את הגבול:

חומרים מסוימים נכנסים לתוך תא אפיתל, חוצים אותו ויוצאים בצידו השני. כאן נמצאים נשאים, תעלות ומשאבות. הקטנת המזון למולקולות קטנות היא תנאי חשוב, אבל לא מיד מספיק. לעיתים נדרש גם אתו "כרטיס כניסה" מולקולרי.

כלומר, לא תמיד מספיק להיות קטן כדי להיכנס. לעיתים צריך גם למצוא את הדלת המתאימה — שהיא נשא או תעלה שיודעים לזהות ולהעביר את החומר דרך קרום התא.״

הדרך השנייה היא בין התאים — Paracellular

כאן, החומר אינו חוצה את גוף התא אלא עובר בין תאי האפיתל. וזה המקום שבו נכנסים לתמונה ה־tight junctions — צמתים הדוקים. הם נמצאים באזור המגע שבין תאים סמוכים ומווסתים את המעבר במרווח הבין-תאי. יתכן והדימוי הראשון שקופץ לראש בעניין הצמתים ההדוקים הוא דמוי של דבק, אבל אלו יותר שערים מולקולריים מבוקרים, שקובעים במידה רבה אילו מהחומרים יכולים לעבור בין התאים ובאיזו מידה - מווסתי חדירות.

מחקר סקירה של Nature Reviews מ-2023 מתאר מסלולים שונים של מעבר בין-תאי, כולל pore pathway  ו- leak pathway בעלי בררנות שונה לגודל ולמטען. כלומר, אפילו המקום שבו התאים "סגורים", זה לא יודע למעשה לומר

"לך מותר, לך פחות ובתנאים מסויים – המעבר ישתנה"

תכונה נהדרת לגבולות -  תחשבו על זה...

זה הרגע הנכון אם כך, לבדוק מה הוא בעצם המושג מעי חדיר:

כאן חייבים לעשות סדר כיוון שהמושג - leaky gut מעי דליף הוא מושג מוכר. ברחבי הרשת תמצאו לא מעט כתבות ומאמרים על מעי דליף כשבעצם, מעי בריא – הוא מעי חדיר. מה שחשוב לבדוק הוא למה המעי חדיר, כמה הוא חדיר ובאיזה מסלול ואיזה תנאים.

רק נדגיש שיש הבדל בין חדירות פיזיולוגית מבוקרת לבין עלייה פתולוגית בחדירות.

עלייה בחדירות המעי, מתועדת היטב במצבים כמו מחלות מעי דלקתיות וצליאק. אבל הקשר הסיבתי מורכב. לפעמים, פגיעה במחסום תורמת למחלה, לפעמים הדלקת עצמה, היא זו שפוגעת במחסים ולעיתים, מתקיים מעגל בין השניים.

נסכם אם כך: לא כל נפיחות היא "מעי דליף",

לא כל עייפות היא "מעי דליף"

לא צריך "לאטום" מעי בריא

המטרה היא – בררנות תקינה...

ויש עוד שכבת הגנה, הנשק הכימי של המעי: תאי המעי מייצרים גם חלבונים ופפטידים אנטי-מיקרוביאליים כמו למשל defensins ואחרים.

ושוב, התפקיד אינו פשוט "להרוג חיידקים". הם משתתפים בוויסות היחסים בין המאכסן לבין המיקרוביום ומסייעים למנוע ממיקרואורגניזמים לחצות את הגבול ולהגיע לרקמות.

מחקר סקירה מ-2024 מדגיש שגם מעט מדי וגם יותר מדי פעילות אנטי-מיקרוביאלית, עלולות להפר את האיזון האקולוגי במעי.

אני אניח כאן את המשמעות המתבקשת:

בריאות אינה מקסימום הגנה, בריאות היא הגנה במידה הנכונה

מי בקהל אמר שאיזון הוא מילת מפתח? – זיכרו, גם איזון הוא דינאמי ומשתנה.

ואחרי כל המסע הזה, מגיעה מערכת החיסון ועושה משהו עוד יותר מתוחכם:

מערכת החיסון של המעי נמצאת מול בעיה שאין כמעט בשום מקום אחר. מערכת החיסון פוגשת מדי יום כמויות עצומות של מולקולות זרות. מזון הוא זר, חיידקי המיקרוביום זרים ובכל זאת, אם מערכת החיסון היתה פותחת מלחמה בכל מה שאינו "אני", לא היינו יכולים לאכול ולא היינו יכולים לקיים מיקרוביום...

כלומר, מערכת החיסון הרירית צריכה לדעת לעשות שני דברים הפוכים במקביל: סבילות tolerance והגנה defense: האפיתל, תאי החיסון והמיקרוביום מנהלים ביניהם תקשורת מתמדת שמסייעת לשמור על הומיאוסטזיס של המחסום – אני אדגיש שוב את המושג המשמעותי תקשורת רציפה.

מערכת חיסון טובה אינה זו שיורה על כל מי שמתקרב לגבול, אלא זו שיודעת על מי לא לירות... עזבו אתכם מתקריות דיפלומטיות...

אם עד עכשו הצבנו את עצמינו – אני מול העולם החיצון, בפועל המיקרוביום משנה את המושג "אני".

במעי חיים טריליוני מיקרואורגניזמים שאנחנו מאפשרים להם להתקיים איתנו. המיקרוביום משתתף בפירוק רכיבי מזון, מייצר מטבוליטים ובהם חומצות שומן קצרות שרשרת ומקיים יחסי גומלין עם האפיתל ומערכת החיסון.

במקביל, אותם מיקרואורגניזמים עלולים להפוך לבעיה אם יחצו את הגבולות הלא נכונים ויגיעו לרקמות שבהן אינם אמורים להימצא... בעייתי

כלומר, לא תמיד השאלה היא מי "טוב" ומי "רע", לפעמים השאלה היא "מי נמצא ואיפה" כי חיידק במקום שבו הוא אמור להיות, יכול להשתתף במערכת אקולוגית תקינה.

מיקום וגבול הוא רכיב קריטי להבנת המושג "זיהום".

ואם כבר הזכרנו תקריות דיפלומטיות, ראוי שנציין שיש מעברי גבול דיפלומטיים

תאי הגביע עליהם דיברנו קודם, לא רק מפרישים מוצינים ותורמים ליצירת שכבת הריר. קיימים גם מנגנונים שבהם אנטיגנים מחלל המעי, מועברים באופן מבוקר לכיוון תאי מערכת החיסון – בין היתר, כחלק מתהליכים שקשורים לסבילות חיסונית.

המסר המאוד ברור של התוכנה שמנהלת את גוף האדם אומרת שזה לא שהגבול נעול ושום דבר זר לא יעבור אלא, המסר אומר – "תכניסו דוגמית", כדי שמערכת החיסון תכיר – מעבר גבול מתוחכם או לא?

נשאלת השאלה, איך הגוף שלנו "בוחר" או נכון יותר "בורר" מי נכנס, אין פקידים במעי שמחליטים מי נכנס ומי לא, אז איך נוצרת הבחירה?

הבחירה נוצרת מתוך שילוב של מבנה מולקולרי, גודל, מטען חשמלי, מסיסות, נשאים מתאימים, תעלות, צמתים הדוקים tight junctions, מצב האפיתל, איתותים עצביים הורמונליים, מערכת החיסון והמיקרוביום – אישית, הייתי מאמצת ומפתחת את מערכת הגבולות הזו ומפזרת אותה בהיקף של מדינת ישראל ומוכרת את הפטנט למרבה במחיר לטובת כלכלת היושבים בציון – just saying

זה הזמן שלכם לבדוק את יעילות המערכת ולשאול, תגידי – מה קורה כשהמערכת נפגעת?

ובכן, זו בדיוק הנקודה בה מתחילות פתולוגיות.

פגיעה בתאי האפיתל, שינוי ב- tight junction, דלקות, זיהומים ומצבים פתולוגיים נוספים יכולים לשנות את החדירות.

מחקרים שנעשו על מחסום המעי מבחינים גם בין הפרעה בוויסות המעבר בין התאים לבין נזק ממשי לאפיתל בו נוצרת חדירות פחות בררנית וזה הבדל משמעותי כי "מעי דליף" נשמע כמו חורים שנפתחו במעי כשהמציאות בפועל הרבה יותר מורכבת, יש שינוי בשערים, יש פגיעה בחומה עצמה – ואלו שני דברים שונים.

החדירות והמחסום מושפעים מתקשורת בין האפיתל, מערכת החיסון והמיקרוביום. תזונה וגורמים סביבתיים, יכולים להשפיע על המערכת הזו. גם פעילות גופנית אינה סיפור של "יותר, תמיד טוב יותר" – פעילות גופנית מתונה ופעילות עצימה וממושכת בתנאים מסוימים, אינן משפיעות בהכרח באותה הדרך על המעי.... חשוב לזכור את התובנה הזו כי

גבול חי, אינו גבול קבוע, אלא גבול שמגיב למציאות... לאמץ, לאמץ, לאמץ !!!

רק למען הסדר הטוב, נעבור שוב ונזכיר את המסע האנטומי בגבול הארוך בגוף:

פה – שער קבלה – מה אנחנו מכניסים, לעיסה, רוק והתחלת פירוק.

לוע – הצומת שבין מזון ואוויר, משתמשים באזור משותף ואז נפרדים.

ושט – מעבר חד כיווני בעיקרו, תנועה פריסטלטית וסוגרים.

קיבה – שער כימי: חומצה, אנזימים, ערבול והתרוקנות מבוקרת. מכאן ריפלוקס והקאה כשינוי בכיוון התנועה.

תריסריון – תחנת ערבוב: תוכן קיבה חומצי פוגש ביקרבונט, שמסייע בניטרול החומציות, מרה ואנזימי לבלב.

מעי דק – שער הספיגה הגדול: פירוק, נשאים, (מבנה סיסי המעי) microvilli, villi  (מיקרו סיסים שעל פני תאי האפיתל) וספיגה.

מעי גס – עולם המיקרוביום: מים, אלקטרוליטים, תסיסה מיקרוביאלית והכנת פסולת ליציאה.

רקטום ופי הטבעת - הגבול הרצוני האחרון: תחושה, אחסון, סוגרים, החלטה ושחרור.

אחרי כל ההסברים, התבוננות על שלשול ועצירות הופכת מרתקת –

שלשול הוא מצב שבו מאזן הספיגה וההפרשה של מים ואלקטרוליטים ו/או תנועתיות המעי משתנים, כך שהצואה מכילה יותר מים ולעיתים, גם עוברת במעי במהירות רבה יותר.

עצירות אינה פשוט "פסולת שנתקעה", עצירות יכולה לנבוע ממנגנונים שונים של תנועתיות, התרוקנות, תרופות, תזונה, פעילות גופנית ומצבים רפואיים.

הגוף שלנו לא צריך לבחור בין פתיחות להגנה.

בריאות, היא היכולת לעשות את שתי הפעילויות בעת ובעונה אחת.

מערכת העיכול היא אחד המקומות המרכזיים בהם הגוף, מנהל משא ומתן בלתי פוסק בינו לבין העולם שבחוץ.

רצות לי שורות מהשיר של מוש בן ארי..

"כי לפעמים במשא ומתן מורידים אותנו נמוך

וזה קורה ביני ובינה

והנשמה קוראת רק לצאת ולעוף כשבינינו משהו נקרע"... יש לנו הרבה ללמוד ממערכת העיכול האנושית

---

גבולות הנשימה והמעטפת

למה מי שסובל מאקזמה, עשוי לסבול גם מאסתמה או אלרגיות?, או מה הקשר בין העור, הריאות ומערכת החיסון?

מכירים את הילדים שמגרדים את העור עד זוב דם, את האדמומיות שמסרבת להיעלם ואת ההורים שמנסים כמעט כל קרם אפשרי כדי להקל על הגרד?

לפעמים לאותם ילדים יש גם נזלת אלרגית, רגישות לאבק או אפילו אסתמה...

ר ג ע, מה הקשר בין עור מגרד לבין דרכי הנשימה?

לכאורה, מדובר בשני איברים שונים לחלוטין. העור עוטף אותנו מבחוץ ואילו הריאות, נמצאות עמוק בתוך הגוף. אלא שלשניהם יש תפקיד משותף והוא להגן עלינו מפני העולם שבחוץ.

עור – הוא המעטפת שלנו. הוא שומר על הלחות, מסייע למנוע חדירה של חומרים לא רצויים ומהווה קו הגנה – גבול מפני פגיעות סביבתיות.

דרכי הנשימה – הן גבול מסוג אחר. הן חייבות להישאר פתוחות כדי שנוכל לנשום, אבל יחד עם האוויר נכנסים גם אבק, אבקנים, חלקיקים ומיקרואורגניזמים. לכן, גם בהן פועלים מנגנוני הגנה שתפקידם ללכוד, לזהות ולסלק את מה שעלול להזיק לנו.

בשני הגבולות הללו, פועלת מערכת החיסון וכאן מגיע שלב מעניין:

אצל חלק מהאנשים, מערכת החיסון נוטה להגיב בעוצמה גם לחומרים שאינם מסוכנים בדרך כלל. הנטייה הזו יכולה להתבטא בעור, בדרכי הנשימה ולעיתים גם במערכות נוספות.

זו אחת הסיבות לכך שאטופיק דרמטיטיס ואסתמה, מופיעות לפעמים אצל אותו אדם.

אבל האם מחלת עור הופכת להיות גם מחלת ריאות?, האם אקזמה שלא טופלה עלולה להפוך לאסתמה? והאם אפשר למנוע את התהליך?

בואו נכיר את מערכת היחסים המרתקת שבין שני הגבולות:

העור שלנו, הוא הרבה יותר מהמעטפת שאנחנו רואים במראה. הוא שומר על הלחות שבתוך הגוף, מסייע להגן עלינו מפני פגיעות ומקשה על חומרים לא רצויים לחדור פנימה.

אפשר לחשוב על העור כעל קיר הבנוי מלבנים ומחומר שמחבר ביניהם. ככל שהקיר שלם, הוא מספק הגנה טובה אבל כשהמבנה שלו נפגע, ברור הוא שקל יותר ללחות לברוח החוצה ולחומרים מהסביבה לחדור פנימה.

זה חלק ממה שמתרחש באטופיק דרמטיטיס המוכרת גם בשמה אקזמה אטופית.

מה קורה כשמערכת ההגנה של העור נחלשת?

אצל אנשים עם אטופיק דרמטיטיס, מחסום העור אינו מתפקד כראוי. העור נוטה לאבד לחות, להתייבש ולהיות רגיש ופגיע יותר לחומרים מגרים.

היובש והדלקת גורמים לגרד וגרד באופן טבעי – גורם לנו להתגרד. הגירוד עלול לפגוע עוד יותר בעור וכך נוצר מעגל מתיש שבו העור מגרד, אנחנו מגרדים והעור הופך מגורה ופגיע עוד יותר.

מי שמגדל ילד עם אטופיק דרמטיטיס מכיר היטב את המעגל הזה, במיוחד בלילות בהם הגרד לא נותן מנוחה.

אבל הפגיעה במחסום העור אינה מסתכמת באיבוד לחות. ככל שההגנה נחלשת, חומרים מסוימים מהסביבה, יכולים לחדור בקלות רבה יותר ולפגוש את מערכת החיסון.

אצל חלק מהאנשים המפגש הזה עשוי לעורר תגובה אלרגית. במקרים מסוימים, מערכת החיסון אפילו מפתחת רגישות לחומר שפגשה, כך שבמפגש הבא, היא עשויה להגיב אליו ביתר עוצמה וזו אחת האבחנות המבדילות בין אי-סבילות לאלרגיה שבה כל מפגש עם אותו אלרגן עלול להפוך קשה ועוצמתי יותר.

תשאלו ודאי - מה הקשר בין עור מגרד לבין הריאות?

לכאורה, אין קשר.

העור נמצא מבחוץ, הריאות נמצאות בתוך בית-החזה, לכל אחד מהם תפקיד אחר.

א ל א, אלא ששניהם נמצאים במגע מתמיד עם העולם שסביבנו.

העור פוגש את הבגדים, חומרי ניקוי, אבק וחומרים שאנחנו מורחים עליו.

דרכי הנשימה פוגשות את האוויר שאנחנו שואפים, איתו מגיעים גם אבקנים, חלקיקים, עשן וחומרים נוספים.

בשני המקומות פועלת מערכת החיסון, שאמורה להבחין בין מה שמסוכן לנו לבין מה שאפשר לחיות לצידו בשלום.

למשל, קרדית אבק הבית אינה מסוכנת בדרך כלל, אבל אצל אדם שרגיש אליה, החשיפה עלולה לעורר נזלת אלרגית, תסמינים של אסתמה או להחמיר תסמיני עור מסוימים.

זו אינה אותה תגובה בדיוק בכל איבר.

בעור היא יכולה להתבטא בדלקת ובגרד.

באף, היא עשויה לגרום לעיטוש מוגבר, לנזלת ולגודש.

בדרכי הנשימה היא יכולה לתרום לדלקת, היצרות הסימפונות, שיעול, צפצופים וקושי נשימתי.

הביטויים שונים, אבל אצל חלק מהאנשים, עומדת מאחוריהם נטייה חיסונית משותפת.

ואפשרות מעניינת נוספת היא שלפעמים העור, הוא המקום שבו מערכת החיסון פוגשת אלרגן לראשונה. אם מחסום העור פגוע, אלרגנים מסוימים עשויים לחדור דרכו ולעורר התפתחות של רגישות אלרגית.

בהמשך החיים, מפגש עם אותו אלרגן דרך דרכי הנשימה, עשוי לעורר תגובה גם שם.

זהו אחד ההסברים שנחקרים לקשר שבין אטופיק דרמטיטיס לבין מחלות אלרגיות אחרות.

נשאלת השאלה, האם פירוש הדבר שלכל ילד עם אקזמה עלול/עשוי לפתח אסתמה?

האם אטופיק דרמטיטיס הופכת לאסתמה?

ממש לא !

יש תופעה רפואית שמכונה "המצעד האטופי". תופעה זו מתארת דפוס שבו אצל חלק מהילדים מופיעה תחילה אטופיק דרמטיטיס ובהמשך, עשויות להתפתח אלרגיה למזון, אסתמה ו/או נזלת אלרגית.

בנקודה הזו יש להדגיש את המילה עשויות כלומר, לא כל ילד עם אטופיק דרמטיטיס יפתח אסתמה ולא כל אדם עם אסתמה, סבל קודם לכן מאקזמה. גם סדר הופעת המחלות אינו קבוע.

מחקרים מצביעים על קשר בין המחלות, במיוחד כאשר אטופיק דרמטיטיס חמורה או מתמשכת, אך קשר אינו אומר שמחלה אחת בהכרח הופכת לאחרת.

לכן, חשוב להפריד בין שתי אמירות שונות לחלוטין.

הראשונה היא שאטופיק דרמטיטיס ואסתמה יכולות להיות ביטויים שונים של נטייה אלרגית משותפת – אמירה נתמכת מחקרית.

והשנייה היא, שמחלת עור שלא טופלה, נכנסת אל תוך הגוף והופכת למחלת ריאות – לאמירה זו אין הסבר רפואי מבוסס...

גם טיפול שמרגיע את האקזמה אינו דוחף את המחלה פנימה. להיפך, טיפול מתאים נועד להפחית את הדלקת, להקל על הגרד ולשקם את מחסום העור.

(חייבת לציין שעל פי תיאוריית ששת השכבות האמונה על הרפואה הסינית, ככל שמשתמשים בחומרים על גבי העור, המחלה נוטה להתפתח פנימה אל השכבות העמוקות - כלומר גישת ששת השכבות הפוכה לגמרי לגישה הקונבנציונלית)

ועוד הבחנה קטנה אבל חשובה: לא כל אקזמה היא אטופיק דרמטיטיס, לא כל אסתמה היא אסתמה על רקע אלרגי ולכן, אי – אפשר להסיק מהופעת פריחה או שיעול בלבד, מהו המנגנון שעומד מאחוריהם.

מה אנחנו יכולים לעשות בחיי היומיום אחרי שהבנו את הקשר ומתבקשת השאלה המעשית –

איך שומרים על שני הגבולות שלנו?

נתחיל מהעור, כשהעור נוטה ליובש ולאקזמה, חשוב לשמור על הלחות שלו ולהימנע ככל האפשר מחומרים שמגרים אותו. תכשירי לחות מתאימים, רחצה עדינה וטיפול רפואי בזמן התלקחות, יכולים לסייע לשמור על מחסום העור ולהפחית את מעגל הגרד/גירוד.

לא צריך וגם לא כדאי להמתין עד שהעור יהיה פצוע כדי לטפל בו.

יחד עם זאת צריך לקחת בחשבון  שלא כל תכשיר שמתאים לאדם אחד, יתאים גם לאחר. כדאי לבחור מוצרים בהתאם לרגישות אישית ובמקרים של אטופיק דרמטיטיס משמעותית, להיעזר ברופא עור.

מבחינת דרכי הנשימה – כדאי להתחיל במה שאנחנו מכניסים הביתה ולריאות: הימנעות מעישון ומחשיפה לעשן, אוורור מתאים והפחתת חשיפה לחומרים מגרים, עשויים לסייע לשמור על בריאות דרכי הנשימה.

כשידועה אלרגיה מסוימת, אפשר לבדוק אילו צעדים להפחתת החשיפה אליה אכן מועילים. אין צורך להפוך את הבית למעבדה סטרילית או להילחם בכל גרגר אבק. כן חשוב להכיר את הסימנים שמצריכים בירור כמו:

שיעול חוזר, צפצופים, קוצר נשימה או שיעול שמעיר משינה. אלו סיבות לפנות לרופא ולברר אם קיימת בעיה בדרכי הנשימה.

אם מופיע קושי נשימתי משמעותי או פתאומי, כמובן שנדרשת פניה לרפואה דחופה.

האם טיפול טוב באטופיק דרמטיטיס יכול למנוע אסתמה?

ובכן, זו שאלה שהמדע והמחקר ממשיכים לבדוק. שמירה על מחסום העור וטיפול באקזמה חשובים לבריאות העור ולאיכות החיים. אבל נכון להיום, אין בסיס להבטיח שטיפול בעור לבדו, ימנע התפתחות של אסתמה.

המטרה אינה להבטיח שלא תופיע מחלה אחרת, אלא המטרה היא לטפל נכון במצב הקיים, להקל על התסמינים ולזהות בזמן, בעיות נוספות במידה והן מופיעות. גם בנקודה הזו יש בי הצורך להשקף את ההבדל בגישה הקונבנציונלית לבין הגישה הנטורופתית וגם הסינית המבקשות לטפל מראש במקור ושורש הבעיה, תוך הקלה במידת האפשר בתסמינים.

אז מה הקשר בין העור לבין הריאות?

לעור ולדרכי הנשימה, יש מערכות הגנה שונות. אך חלק מהמנגנונים החיסוניים שלהן משותפים. לכן, נטייה אלרגית יכולה להתבטא אצל אותו אדם ביותר מאיבר אחד קרי גם בעור וגם בריאות.

האם ילד עם אטופיק דרמטיטיס יפתח גם אסתמה?

התשובה היא שלא בהכרח. יש קשר סטטיסטי בין המחלות, אבל ילדים רבים עם אטופיק דרמטיטיס לא בהכרח מפתחים אסתמה.

חשוב לי בנקודה הזו אחרי סקירה מפורטת של הפן הקונבנציונלי, להביא גם את דבר הנטורופתיה וגם את זווית ההתבוננות של הרפואה הסינית ולאחריה, אתם מוזמנים לקחת את מה שנכון עבור כל אחד מכם אישית, גם הפן הקונבנציונלי מדבר על התאמה אישית ובעיניי זו הדרך – תבחרו...

נטורופתיה: נטורופתיה (כמו גם רפואה סינית) מבקשת להתבונן מעבר לתסמינים מקומיים. כשאדם סובל מאקזמה למשל, ההתייחסות לא מסתכמת בהכרח בעור בלבד. נבחנים גם הרגלי תזונה, מצב של רכיבי תזונה חיוניים, חשיפה לגורמים סביבתיים איכות שינה והשפעות אפשריות של סטרס עליו נדבר בהמשך הכתבה.

מכלול חייו של אדם מכיל את כל תחומי החיים וככזה, נתבונן תחילה על התזונה, על הדלק שמזין את הגוף האנושי:

תזונה ושלמות מחסום העור:

לחלבונים, חומצות שומן חיוניות, ויטמינים ומינרלים, יש תפקיד בתחזוקת העור ובתפקוד תקין של מערכת החיסון.

במסגרת ההתבוננות הנטורופתית, חשוב לבחון את איכות התזונה ולזהות חסכים תזונתיים במידה והם קיימים. תיקון חסכים תזונתיים עשוי לתרום לבריאות כוללת ולתפקוד תקין של הגוף כמובן בהתאמת פרוטוקול טיפולי אישי לכל אדם בהתאם לצרכיו באותה התקופה.

חלק מהאנשים אלרגיים למזון או מזונות מסוימים. במקרים כאלה, חשוב לזהות את האלרגנים באמצעות בירור שלם ומלא אצל אלרגולוג ולהתאים את התזונה בהתאם והחלק הזה משמעותי, כיוון שהוא נותן מענה ותחליפים אפשריים במקום מעוררי אלרגיה במידה והם קיימים.

מיקרוביום 

גם כאן מתגלה מערכת יחסים מרתקת. אוכלוסיות המיקרואורגניזמים שחיות בגופנו ועל פניו מקיימות קשר מתמיד עם מחסומי הגוף ועם מערכת החיסון.   מחקרים בוחנים כיצד שינויים במיקרוביום של המעי, העור ודרכי הנשימה קשורים למחלות אלרגיות ודלקתיות.       

אלא שהמיקרוביום הוא מערכת מורכבת ודינאמית, אין הרכב אחד שנחשב אידיאלי ומתאים עבור כולם – חשוב להבין שהמושג מיקרוביום מאוזן אינו מתאר נוסחה אחידה שאפשר להחיל ולהשית על כל אדם.

לכן, לצד החשיבות של תזונה מגוונת ומניעת חסכים תזונתיים, כדאי לזכור שמיקרוביום מקיים יחסי גומלין עם הגוף כולו, ושההרכב שלו מושפע בין היתר מתזונה, סביבה, גיל וגורמים אישיים נוספים.

המיקרוביום משתתף בתהליכים שקשורים להבשלת מערכת החיסון, לתפקודה ולוויסות התגובות שלה. עם זאת, עדיין רב הנסתר על הגלוי ובכל הנוגע ליכולת שלנו לשנות אותו באופן מכוון כדי למנוע או לטפל במחלות אלרגיות.

לא סתם נולד המושג  "הצבא צועד על קיבתו", גם חיילי מערכת החיסון זקוקים לאספקה סדירה של רכיבי תזונה כדי לתפקד כראוי. תזונה מגוונת, שמספקת לגוף את הדרוש לו, תומכת בתפקוד תקין של מערכת החיסון ומשפיעה גם על סביבת המחייה של המיקרואורגניזמים במעי. ושוב אזכיר, כמו בתחומי בריאות רבים, אין נוסחה תזונתית אחת שמתאימה לכולם.

גורם משמעותי נוסף עליו מתבוננת נטורופתיה הוא סטרס.                 

לאורך השנה האחרונה דיברנו רבות על מעלליו של סטרס ובוודאי על הורמוני הסטרס והשפעתם על גופנו.

סטרס יודע להשפיע על תחושת גרד, על ההתמודדות עם מחלה כרונית ובוודאי על תסמיני אסתמה. מי חלק מכם ש"מארחים" אסתמה או תופעות גרד עוריות, יודעים להצביע על תחושות פנימיות ומצבים רגשיים שהיו בטרם פרוץ התקף.

רבים מכם שחיים עם אסתמה לדוגמא, לומדים עם הזמן לזהות סימנים אישיים מקדימים אצלם לפני התקף. זו מיומנות נרכשת להקשבה לגוף שמאפשרת התייחסות בזמן – לא פעם זה יתרון שמונע סיבוכים.

בפן הרגשי, חשוב לאמץ טכניקות הרפיה מתאימות אישית שבתורן עשויות לסייע בהתמודדות במקביל לטיפול נקודתי בשורש הבעיה.

רפואה סינית מסורתית רואה קשר בין העור לריאות מזה אלפי שנים. הריאות אינן אחראיות רק על נשימה, אלא גם לפיזור אנרגיה המכונה צ'י Qi – צ'י המגן מתואר במסורת הרפואה הסינית כמרכיב בהגנה על פני הגוף ובמפגש שלו עם הסביבה. כמו גם פיזור הצ'י אל שכבות הגוף החיצוניות, ויסות נוזלים להזנה ולחלוח העור.

העור והריאות נתפסים כשני ביטויים של מערכת הגנה אחת, שתפקידה לנהל את המפגש המתמיד בין הגוף וסביבתו.

מחקרים של התקופה האחרונה מצביעים אף הם על קשרים בין מחסומי ההגנה של העור, המעי ודרכי הנשימה ועל מנגנונים חיסוניים משותפים שעשויים להיות מעורבים במחלות אלרגיות.

אפשר להתבונן בגוף דרך גישות רפואיות שונות, להכיר את התרומה האפשרית של כל אחת מהן ולהחכים לשלב טיפול תומך עם טיפול קונבנציונאלי בהתאם לצורך ושוב, מדגישה על התאמה אישית לכל אחד.

נזכיר שוב את אחת מנקודות המפגש לאורך כל הכתבה בנושא המפגש בין עור ודרכי נשימה מתכנס מול מה שמכונה ברפואית "המצעד האטופי" – Atopic March: מדובר בתהליך שבו אטופיק דרמטיטיס המופיעה בגיל צעיר, עשויה להיות מלווה בהמשך החיים בהתפתחות אלרגיות למזון, אסתמה או נזלת אלרגית. התהליך לא מתרחש אצל כל הילדים והסדר אינו קבוע.

מחקרים מצביעים על כך שפגיעה במחסום העור, עשויה לאפשר חדירת אלרגנים ולהגביר את הסיכון להתפתחות אלרגית.

כלומר, אם נסכם תובנת גבולות משתי הכתבות העוסקות בגבולות ואברי ומערכות הגוף נאמר: 

גבול, מערכת חיסון ומיקרוביום – אינם סיפורים נפרדים, אלא מקיימים ביניהם יחסי גמלין מתמידים.

פגיעה בגבול אחד עשויה, במצבים מסוימים להיות קשורה לתהליכים המתרחשים גם במערכות אחרות.

הגבול שנושם והגבול שעוטף אותנו אינם אטומים.

גבול טוב – אינו גבול שקט

גבול טוב חש, מזהה, מתקשר, מזעיק, לומד, יודע לחיות בשלום עם מה שאינו מסוכן ומגיב כשהוא מזהה איום...

---

 לפרוץ את תקרת הזכוכית

יש גבולות שקל לזהות: גדר, חומה, דלת נעולה או שלט שמודיע לנו שאין כניסה. אנחנו רואים אותם, יודעים היכן הם מתחילים ולעיתים גם מבינים מדוע הוצבו.

אבל מה עושים עם גבול שאי-אפשר לראות?

מה עושים מול גבול שאין לו שלט, אין לו שער, ובכל זאת, בכל פעם שאנחנו מנסים להתקדם, דומה שמשהו עוצר אותנו.

אנחנו יודעים שיש לאן להתקדם ולאן להגיע. לפעמים, אנחנו אפילו יכולים לראות את המקום אליו היינו רוצים להגיע ובכל זאת,... אנחנו לא מצליחים לעבור.

גבירותי ורבותי, ברוכים הבאים לתקרת הזכוכית.

הביטוי "תקרת הזכוכית" נולד בהקשר של עולם העבודה ושל המחסומים שניצבו בפני נשים שביקשו להתקדם לתפקידים בכירים.

אחד השימושים המוקדמים המוכרים לביטוי, מיוחס למרילין לודן שהשתמשה בו בשנת 1978: הביטוי התפרסם בהמשך, במיוחד בשנות השמונים והפך לתיאור של מחסומים סמויים, המונעים התקדמות מקצועית למרות הכישורים והיכולת.

ממש כמו היכולת לראות את הקומה הבאה בלי היכולת להגיע אליה.

במקור, הביטוי לא תיאר גבול שאישה הציבה לעצמה, אלא מחסומים חברתיים וארגוניים ובהם דעות קדומות, אפליה והיעדר הזדמנויות שוות.

עם השנים, התרחב השימוש בביטוי וכיום, הוא משמש גם לתיאור גבולות אישיים, אמונות, פחדים והרגלים שעלולים למנוע מאיתנו להתקדם.

אלו שני סוגי מחסומים שונים. לפעמים, העולם מציב בפנינו תקרה ולעיתים אלו אנחנו עצמנו שממשיכים לחיות מתחת לתקרה שכבר אינה קיימת...

ולפעמים, שני המחסומים מתקיימים יחד.

מי בכלל בונה לעצמו תקרה?

בואו, אף אחד מאיתנו לא מתעורר בבוקר ומחליט לבנות לעצמו גבול שימנע ממנו להתקדם ולהתפתח. רוב הגבולות הפנימיים נוצרים בהדרגה, מתוך ניסיון החיים:

לדוגמא, ילד ששומע שוב ושוב שהוא לא טוב במתמטיקה, עלול לגדול לאדם שנמנע מכל עיסוק במספרים. מי שחווה כישלון צורב, עשוי להעדיף שלא לנסות שוב. אדם שלמד שעדיף לא לבלוט, עלול לוותר על הזדמנויות שדורשות ממנו לעמוד במרכז.

כך חוויות מסוימות הופכות למסקנה והמסקנה.... הופכת לאמונה.

במשך הזמן, אנחנו כבר לא אומרים לעצמנו "נכשלתי פעם" אלא "אני לא מסוגל". לא "עדיין לא למדתי", אלא "זה לא בשבילי". וגם לא "אני חושש מהשינוי", אלא "בגילי כבר מאוחר מדי".

לאורך הדוגמאות התרחש אירוע בנקודת זמן מסוימת, הפך להגדרה עצמית כאילו הוא חוק טבע.

העבר שלנו, הוא מקור למידע, אבל לא בהכרח פסק דין שגוזר את העתיד ואת זה כדאי מאוד לזכור.

כשהגבול מנסה להגן עלינו:

כאן מתגלה פרדוקס מעניין: חלק מהגבולות הפנימיים שלנו, נוצרו דווקא כדי להגן עלינו. אם נפגענו כשניסינו משהו חדש, הימנעות מניסיון נוסף עשויה להרחיק אותנו מחוויה דומה. אם ספגנו ביקורת כשבלטנו, הישארות ברקע, עשויה להרגיש בטוחה יותר.

המוח שלנו לומד מניסיון, מתגובות של זהירות והימנעות, יכולות להיות חלק מהדרך שבה אנחנו מנסים למזער סיכונים.

אבל מנגנון שהיה מועיל בעבר, לא בהכרח מתאים למציאות של היום

ילד שהיה תלוי באישורם של מבוגרים, הופך לאדם בוגר שיכול לקבל החלטות בעצמו. אדם שנכשל בניסיון הראשון, צובר בינתיים ידע, ניסיון וכישורים חדשים. ובכל זאת, האמונה הישנה, עשויה להמשיך לנהל אותו...

אולי הגיע הזמן לשאול:

האם הגבול הזה עדיין מגן עלי, או שהוא כבר מונע ממני לחיות את החיים שאני רוצה?

האמונה המגבילה – כשמחשבה מתחפשת לעובדה

אמונה מגבילה (מושג רווח מעולם ה- NLP), היא תפיסה שאנחנו מחזיקים לגבי עצמנו, לגבי אחרים או לגבי העולם כולו שעלולה לצמצם את האפשרויות שאנחנו מוכנים לשקול.

זה יכול להישמע כמו משפט תמים:

"אני לא יצירתי", אני גרוע בשפות", "אנשים כמוני לא מצליחים בתחום הזה", "אם אנסה ואכשל, כולם יראו", "אני חייב להיות מוכן לחלוטין לפני שאעשה את הצעד הראשון" – אלו רק דוגמאות למשפטים שנאמרים דרך קבע ולמעשה, הם אמונות מגבילות.

העניין הוא שלא כל אמונה שכזאת, מנותקת מהמציאות. לפעמים, היא נשענת על קושי אמיתי, על ניסיון קודם או על מגבלות שחשוב להכיר בהן.

והשאלה כאן היא האם הפכנו את הקושי למסקנה סופית.

כי יש הבדל עצום בין "קשה לי לדבר מול קהל", לבין "לעולם לא אוכל לדבר מול קהל" – המשפט הראשון מציין מצב שאפשר לעבוד איתו ולעומתו המשפט השני סוגר את האפשרות עוד לפני שבדקנו אם אפשר לעשות איתה משהו.

NLP – Neuro Linguistic Programming היא גישה שהתפתחה בשנות השבעים של המאה הקודמת והיא עוסקת בין היתר, באופן שבו אנחנו משתמשים בשפה, מפרשים חוויות ובאמצעותם אנחנו מעצבים דפוסי חשיבה והתנהגות.

אחד הרעיונות המזוהים עם הגישה הוא שהאופן בו אנחנו מתארים לעצמנו את המציאות, עשוי להשפיע על האפשרויות שאנחנו מזהים ועל הדרך שבה אנחנו פועלים.

אחת השאלות שאני אוהבת מעולם ה- NLP היא:

"האם מה שאני מספר לעצמי הוא עובדה, או פרשנות שהתרגלתי להאמין בה"

לדוגמא, נניח שאדם אומר: "אני תמיד נכשל כשאני מנסה משהו חדש".

אפשר לבקש ממנו לעצור ולבדוק – תמיד?, בכל ניסיון?, האם היו מקרים בהם הצליח?, האם ייתכן שהוא זוכר בעיקר את הכישלונות?

נזכיר שדווקא כישלונות נחרתים בזיכרוננו בעוצמה רבה יותר מההצלחות. לחוויות שליליות עשוי להיות משקל מיוחד, בין היתר משום שהן מסייעות לנו ללמוד ממה שעלול לסכן או לפגוע בנו.

העניין הוא שככל שאנחנו זוכרים בעיקר את הפעמים בהן נכשלנו, קל לנו לשכוח את כל הפעמים בהן הצלחנו.

עצם הבנת נקודה זו, יחד עם השאלות הללו, אינן מוחקות את הקושי, אלא עשויות לפתוח אפשרויות שהמשפט המקורי הסתיר שלא לומר סגר.

במקום "אני לא מסוגל", אפשר לומר "עדיין לא מצאתי את הדרך שמתאימה לי", במקום "אני חייב להצליח מיד", אפשר לשאול "מה אוכל ללמוד גם אם הניסיון הראשון לא יצליח?"

בואו, אין כאן מופע קסמים, שינוי משפט אינו מבטיח שינוי המציאות, יחד עם זאת, לפעמים השינוי מאפשר לנו לבחון מחדש הנחות ישנות ומתוכן, לבחור פעולה אחרת.

אז איך מתחילים לפרוץ את התקרה?

ראשית נזכיר שלא בהכרח שיטת פטיש ו- "זבנג וגמרנו" עובדת... לפעמים הצעד הראשון הוא פשוט לזהות את התקרה או התקרות שהצבנו לעצמנו.

להקשיב למשפטים שאנחנו אומרים לעצמנו כשהזדמנויות חדשות מופיעות, לשים לב מתי אנחנו מוותרים מראש, מתי אנחנו מחכים לאישור של מישהו אחר ומתי הפחד מכישלון גדול מהרצון לנסות בכלל...

בשלב הבא אפשר לשאול 3 שאלות:

1)    מי אמר שזה הגבול שלי?

האם זו מסקנה שהגעתי אליה בעצמי, או שזה משפט ששמעתי

כל כך הרבה פעמים בעבר עד שאימצתי אותו?

2)    האם הגבול הזה עדיין נכון עבורי?

אולי המציאות השתנתה?, אולי רכשתי ניסיון, ידע או משאבים

שלא היו לי בעבר?

3)    מהו הצעד הקטן ביותר שאוכל לעשות כדי לבדוק זאת?

לא לעזוב מחר את העבודה ולפתוח עסק בלי תוכנית, אלא אולי להירשם לקורס, להתייעץ עם אדם מנוסה או לנסות פרויקט קטן

לא להחליט שמעכשיו לעולם לא אפחד, אלא לעשות משהו חשוב גם כשיש מעט פחד

לפעמים, הדרך לפרוץ את תקרת הזכוכית לא מתחילה בפריצה, אלא מתחילה בבדיקה אם התקרה שאנחנו רואים, באמת נמצאת שם...

מה הרווח שנמצא מעבר לגבול?

בואו, לא כל ניסיון יסתיים בהצלחה, גם לא כל גבול אפשר להסיר באמצעות כוח הרצון.

ישנן מגבלות גופניות, כלכליות, משפחתיות וחברתיות שדורשות התייחסות מעמיקה. לפעמים, נזדקק לעזרה, לפעמים להכשרה, לשינוי תנאים או התמודדות עם מחסום שלא בהכרח תלוי בנו.

כשאנחנו מזהים גבול פנימי שכבר לא משרת אותנו ומרשים לעצמנו לבחון אותו, עשויים להיפתח בפנינו מרחבים חדשים.

אנחנו יכולים לגלות יכולת שלא נתנו לה הזדמנות, אנחנו יכולים לרכוש מיומנויות חדשות, יכולים לשנות כיוון או להעז ולבקש משהו שחשוב לנו...

לפעמים, התרומה הגדולה ביותר אינה ההישג עצמו, אלא עצם הידיעה שאנחנו מסוגלים ללמוד, להשתנות ולהתמודד גם עם חוסר ודאות. למקום הזה, יש השפעה ותרומה לסביבה שלנו. כי אדם שמחליט לדוגמא ללמוד בגיל מבוגר, עשוי לעודד גם אחרים להתחיל.

לא כל פריצת גבול משנה את האנושות, אבל התקדמות אנושית נוצרת גם מצעדים קטנים של אנשים רבים, שמוכנים לשאול אם אפשר לעשות דברים בצורה אחרת.

וגם חשוב לזכור שלפעמים, אנחנו כל כך עסוקים בניסיון לפרוץ את התקרה, עד שאנחנו שוכחים לבדוק מי בנה אותה, מתי ולשם מה – ואת זה, כדאי מאוד לזכור.

זו בדיוק נקודת הזמן להזכיר את ניל ארמסטרונג באומרו כשהניח את כף רגלו על הירח בשנת 1969 "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות"

הצעד ההוא, היה תוצאה של שנות מחקר, ניסויים, כישלונות, שיתוף פעולה ותעוזה לחשוב מעבר לגבולות שנראו פעם בלתי עבירים – מה שאנחנו מכנים היום "חשיבה מחוץ לקופסה" או כפי שהגדיר בספרו ירין קימור "הבלתי אפשרי, אפשרי"

אז אולי לא כולנו נצעד על הירח, כפי שהובטח לכל מי שקרא את העתידות של מסטיק בזוקה.

אולי לא כל גבול צריך להיפרץ.

אולי לפעמים הבחירה הנכונה שלנו היא דווקא לשמור על גבולות שהצבנו.

כשאנחנו מגלים שגבול מסוים כבר אינו מגן עלינו, אלא רק משמר פחד ישן, כדאי לעצור ולבדוק מה נמצא מעבר לו.

אולי נגלה שהגבול עדיין נחוץ לנו. אולי נגלה שהשתנינו, התפתחנו, ושמה שהיה נכון לנו בעבר, כבר לא מתאים למי שאנחנו היום.

אחרי ככלות הכל, גבולות נועדו לשרת אותנו – לא לנהל אותנו !

---

לסיום גיליון עתיר גבולות נזכיר:

גבול בריא אינו קיר.

ביחסים — הוא מאפשר קרבה בלי התמזגות.

באוכל — הוא מאפשר בחירה בלי איסור מוחלט.

במעי — הוא מאפשר ספיגה בלי הפקרת ההגנה.

חלק מאומנות החיים הוא לבחור את הגבולות לשימור ולנהל אותם בתבונה, באופן שמיטיב איתנו.

החיים אינם מתקיימים מאחורי גבולות אטומים; הם מתקיימים בזכות גבולות שיודעים מתי לפתוח,

מתי לסגור, מה להכניס, מה להשאיר בחוץ — ומתי מגיע הזמן לשחרר.

ובנימה אופטימית זו, מאחלת לכולנו גמר חתימה טובה

שנדע לשמור על הגבולות שמגינים עלינו,

שנדע לזהות בזמן את הצורך בשינויים בגבולות

או לחילופין מתי להדק את הגבולות

שלכם באהבה,

תמר