אוכל / מילים: שאול ביבר, לחן: עממי, ביצוע: בומבה צור
בסוף חודש יולי לועד קראו לי
נתנו לי פתקה וכתבו שהנ"ל
עם אישה ועם ילד יסעו לאיילת
השחר לנוח על חשבון המפעל
נו, רצנו למשביר לצרכן
קניתי לאשתי מכנסיים שורטים
לי קניתי את הספר
"כל מה שרצית לדעת על אידי אמין
ולא העזת לשאול את אבא אבן"
ולטמבל קניתי כובע ילד
יצאנו השכם בבוקר
הגענו לבית ההבראה
אבל עוד לפני שהספקתי להוריד את הבגאז',
שמענו: "החברים מתבקשים לחדר האוכל!"
ואז כל הדלתות נפתחו
והמוני אנשים יצאו החוצה
ודהרו אל חדר האוכל וצעקו:
היי! אוכל, קדימה אוכל!
אוכל, קדימה אוכל!
לאכול פה את הכל
לאכול פה ולזלול
אוכל, קדימה אוכל!
והחברה שרה שאלה:
"מה תאכלו לארוחת הצהריים, חברים?"
אז אני שאלתי אותה "מה יש לך?"
והיא אמרה "מה יש לי?
ישנו מיץ ויש גם שפריץ
ודג חמוץ ודג מתוק
בצל לבן, בצל ירוק
ודיאטת צנון עם מלפפון
גבינת כבשים, גבינת עיזים
וקונפייטר עם תפוזים
ונשארה עגבנייה ממכירת סוף העונה
חלב, קפה, קקאו וכוס תה."
גמרנו סוף סוף את ארוחת הבוקר, ומה אחר כך?
לטייל לחרמון? - לא!
לטייל בתל חי? - לא!
לבקר את רמת הגולן? - לא!
יושבים במרפסת בצל ומתווכחים
ומדברים
ומברברים
ומתווכחים
ואז החברה שרה הודיעה ברמקול:
"הלו! החברים מתבקשים לחדר האוכל!"
וכולם יצאו החוצה ושמחה וצעקו:
היי! אוכל, קדימה אוכל!
אוכל, קדימה אוכל!
לאכול פה את הכל
לאכול פה ולזלול
אוכל, קדימה אוכל!
תסלחי לי, חברה שרה, מה יש לכם לצהריים?
והחברה שרה אמרה "מה יש לי?
מיץ לימון ומיץ תפוז
ומיץ רימון מאה אחוז
מרק בשר עם אטריות
מרק בקר עם פטריות
ביצה רוסית, ביצה קשה
כבד קצוץ, רגל קרושה
בשר עבה, בשר רזה
בשר שמן, בשר רזה
פודינג שוקולדה
ג'ילה עם מרמלדה
גלידה, קפה וכוס תה."
נו, ומה אחרי האוכל?
לשחק פינג-פונג? - לא!
לשחות בבריכה? - לא!
לנמנם? - לא!
יושבים על המרפסת בצל ומדברים
ומתווכחים
ומברברים
ומדברים
ופתאום החברה שרה הודיעה ברמקול:
"החברים מתבקשים לחדר האוכל"
אתה לא כל כך רעב, אבל על חשבון המפעל אז-
היי! אוכל, קדימה אוכל!
אוכל, קדימה אוכל!
לאכול פה את הכל
לאכול פה ולזלול
אוכל, קדימה אוכל!
נו, גמרנו את ארוחת הערב
יש סרט? - לא!
יש טלוויזיה? - לא!
יש רדיו? - לא!
יושבים על המרפסת בצל ומדברים
ומתווכחים
ומברברים
ומדברים
סוף סוף הולכים לישון
השעה היא שלוש בלילה
שקט
כולם ישנים
רק הירח זורח
אתה נשכב לך ככה במיטה
אוויר גלילי קריר חודר לחדר
בושם פרחי האזדרכת
ואז:
"אחת-שתיים, אחת-שתיים-שלוש.
כל החברים לחדר האוכל!"
היי! אוכל, קדימה אוכל!
אוכל, קדימה אוכל!
לאכול פה את הכל
לאכול פה ולזלול
אוכל, קדימה אוכל!
פתח דבר
הקיבוץ הישראלי נכון לשנת 2022, כבר לא קורא לחברים לחדר-האוכל, החברים מגיעים ואוכלים בזמן הייעודי שהוגדר כבר מזמן לזמן הארוחה. אפילו בתי הבראה כמו שהיו פעם כבר אין, המושג הזה התפוגג כנראה יחד עם סבתי ע"ה, לדעתי היא מימנה את רובם ובעיקר את ההוא שהיה בסדום ואם להסתכל למציאות בעיניים, גם מפעלים כבר מתמעטים בארץ, כוח עבודה זול יש בהודו וסין..... גיוועלד !!!
אבל חברים, זאת לא בדיחה, אחרי חודש של חג/שבת/שבת/חג, לי זה הרגיש בדיוק כמו החברים שהתבקשו לחדר האוכל... למרות שהיו דיבורים, ברבורים, טלוויזיה וגם כמה הרצאות טובות.
התבוננתי בלוח השנה ולא יכולתי להתעלם מהנתונים שהופיעו אל מול עיניי, בזה אחר זה עלו חגי ומועדי ישראל, לא נשכח גם את חגי הנוצרים שחלחלו עם השנים – וכך בין שבתות, ימי הולדת, ימי נישואין, כניסה או סיום בתי ספר, גיוס, שחרור וכל החגים והמועדים, נראה שאת כל התלאות שאנחנו אוספים לאורך השנים וההיסטוריה, ומציינים דרך האוכל, כל עם בדרכו, כל עדה בדרכה ומנהגיה – ומדברים ומערבבים ומברברים.....
תגידו אתם, איפה עוברים חוטי השני המקשרים בין הכאב, הסבל וכל השמחות שבדרך דרך המטבח, המתכונים והקיבה האנושית?
איפה נקשר הקשר הראשון בין רגשות לבין אוכל? –
מי שאחראי ויצר את האכילה הרגשית, שיקום, יעמוד ויהיה אמיץ דיו להודות שכולנו שבויים עוד מבטן אימנו – כן, כן... איזו אישה לא הרגישה לאיזה מזונות העובר שלה רגיש, מגיב ובועט בה מבפנים כשהמזון הזה מגיע גם אליו....?
תראו לי אישה אחת שמבכי של תינוק, הגוף שלה משנה אוטומטית את המערך ההורמונלי ומייצר חלב אם בקצב מסחרר ולא מחכה אפילו שניה אחת שהתוצרת תגיע לפיו של היונק – החלב פשוט זורם כל עוד התינוק בוכה... (תשאלו את כל יצרני הפדים לחזיות, להם יש תשובה פחות או יותר קרובה למציאות)
מי הם האנשים שאוכלים כדי לחיות ומי הם אלו שחיים כדי לאכול – ומה ההבדלים ביניהם?,
ולמה ביום שחוזרים לשיגרה של אחרי החגים, אני רוצה לצום שנתיים לפחות... ונשברת לקראת ארוחת הצהריים
האם זו תופעה ישראלית או יהודית? אולי זו תופעה שחוצה עמים, גבולות, דתות ואמונות בכל מה שקשור לאוכל?
תגידו, איך קרה שהעולם הפך להיות מעצמה קולינרית?, מה זה אומר עלינו הישראלים וכל האנשים ברחבי העולם, מה היה אומר עלינו אברהם מאסלו – איזה מטעמים היה מעיד עלינו פרויד - מה העיסוק באוכל/בישול בא לשרת אותנו?, איך המקום הזה כל כך סחף אותנו ולמה...
גיליון מעורר תיאבון, בלי מתכונים ברורים, אבל עם לא מעט תובנות ללעוס בין שתי האוזניים..
קצת לפני שמברכת את כולנו בנובמבר סתווי ומבורך, מבקשת לספר ולהזכיר שבאתר שלי – באופן טבעי דוט קום, תוכלו למצוא לשונית חדשה ובה כל הפרקים שהעליתי לאוויר, של הפודקאסט שלי – "כלים שלובים באופן טבעי", כך, תוכלו לבחור בין קריאה להקשבה למגזין ולכל הפרקים הנוספים שכבר קיימים ואלו שיעלו בהמשך.
נובמבר עדיין סתווי נפלא לכולנו,
בריאות איתנה וגשמי ברכה,
שלכם כתמיד,
תמר.
מה, צריך בסך הכל בנאדם, בשביל לחיות?
חיים חפר, דובי זלצר וליאור ייני מביאים את רוח התקופה של אז ומסבירים שבסך הכל, אדם זקוק לכיכר לחם, כד אחד של יין ואהבה, אהבה כל הזמן...כדי לחיות
מה צריך בסך הכל בן אדם /מילים: חיים חפר, לחן: דובי זלצר
מה צריך בסך הכל בן אדם בשביל לחיות?
מה צריך בסך בכל בן אדם?
ככר אחת של לחם,
וכד אחד של יין,
ואהבה, אהבה כל הזמן,
ואהבה כל הזמן.
(את שאר מילות השיר ניתן למצוא באתר שירונט המובא בקשור)
מתי התחלנו להמיר רגשות באוכל? – חיים חפר מציע לנו רק אהבה, כיכר לחם וכד של יין, יש אמת בדבריו של המשורר?
מתי התחלנו להמיר רגשות באוכל?, יש לי הרושם שלשאלה הזו זקן ארוך יותר מאשר לזקן האופציונלי של מתושלח, אוכל נמצא במקומות הראשונים המאפשרים את ההישרדות שלנו, אבל איפה ההישרדות חוצה קווים ברגשות?, בתחושות?, בתפיסה העצמית? בחוסן ובביטחון העצמי?
האוכל כל כך שזור בתוך חיינו באופן ישיר ומוסווה שהפך כבר מזמן לחלק מהשפה, רוצים לראות דוגמאות?
"אכלתי אותה" – "חייך, אכלת אותה", "האכיל אותי לוקשים" "אוכל הוא הנחמה הטובה ביותר", "אין על אוכל של אמא לנחמה", "מי שאוכל לבד – מת לבד", "אם אין לחם – תאכלו עוגות", "הצבא צועד על קיבתו", "אין הנחתום מעיד על עיסתו", "הדרך לליבו של גבר עוברת דרך הצלחת" – יש לי הרושם שהבנתם את העניין ובטח אתם מכירים עוד הרבה פתגמים בכל השפות על הגלובוס – שוב, אוכל הוא עניין שחוצה כל גבול מדיני וגיאוגרפי !!!
אל תסתכלו על האוכל ככה בעין עקומה, לאוכל (רק כדי שנדייק, הכוונה היא למזון ומשקה בה במידה) יש תפקידים רבים הרבה מעבר להישרדות של החי והצומח ביקום, קחו למשל פוליטיקה, מלחמות וכיבוש, בגידות ברמת ההיררכיה המלכותית של פעם (יש לי הרושם שזה קורה גם היום – מי הזכיר את רוסיה?), תרבות, מעמדות – אוכל נוגע בכל כך הרבה רבדים בחיים שלנו, מעבר למה שאנחנו רואים היום בכל ערוצי התקשורת האפשריים – אוכל מעסיק אותנו, מעסיק אותנו מאוד ואם נביא לכאן את דבריו של מאסלו (ההוא מהפירמידה שדיברנו עליו בגיליון אוקטובר 22 של המגזין – או פרק שני לפודקאסט) הרי שהעיסוק במקום הראשוני ההישרדותי של אוכל – מציב אותנו בבסיס הפירמידה, כשיש לפנינו עוד דרך ארוכה לפנינו, להתקדם עד ראש הפירמידה בואך הערכה, מימוש והגשמה עצמית...
אני אומר שוב את המשפט הזה, אולי בדרך פשוטה ורהוטה יותר, אחרי ככלות הכל יש לי עניין להעביר את המסר קל, בהיר ופשוט ככל הניתן, כל התקדמות של אפילו אחד מאיתנו לשלב הבא בפירמידה, ישפיע בהכרח על כולנו... זה אמור להיות אינטרס של כולנו לסיים את חרפת הרעב המדינות עולם שלישי או בכל מקום אחר על פני הגלובוס.. המשפט "יש ילדים רעבים בביאפרה – תסיימי הכל מהצלחת" הוא המשפט הכי מקומם מכל זווית אפשרית – יש בו סחיטה רגשית, הנמכה, עירור דפוס ריצוי וזה רק על קצה המזלג והייתי עדינה בבחירת התיאורים וההסברים...
אז שוב, העיסוק בהישרדות ברמת העיסוק באוכל (שלא לצרכי פרנסה) מציב אותנו במקום ראשוני והתחלתי במסע להתפתחות האנושית, הרבה לפני שאנחנו דואגים לביטחון העצמי שלנו.
ככל שנצליח להשפיע על אנשים לסיים את העיסוק ברמה הבסיסית ולעבור לשלב הבא, כך האנושות כולה מקצה לקצה, תרוויח ותהנה מההתקדמות וההתפתחות האישית, האישיותית והגלובאלית – קחו לכם כמה דקות להדהד את המשפט הזה במחשבות (לכו בגדול על כל המקומות שפרטתי בתחילת הכתבה, תפגישו אותם עם מקרים מההיסטוריה העולמית ובוודאי מהמקומית ואפילו מהכתובים שלנו ותיראו לאן זה לוקח אתכם).
למען הסר ספק, בישול הוא עיסוק ראשוני בהישרדות בראש ובראשונה, אבל לגמרי יצירתיות לשמה, אכילה מסמלת יצירה ולא פחות יצריות, בנייה, בריאות ואפילו סימן לליבידו בריא (כמובן כשהאכילה מאוזנת) – זה ביטוי אהבה עצום לבשל לאהובים באשר הם, זו עצמה לא מבוטלת להיות מנוי ואמון על הצעדת צבא על קיבתו – בואו... אבל זה מקום שמדשדש אותנו עמוק בתוך האתגרים הלא פשוטים שאנחנו נוטים להחביא ולדחוק עמוק, עמוק, עמוק בנבכי הפחמימות לדוגמא או לחילופין בעומקה של מגפת ההשמנה שכל כך מזוהה עם שלהי המאה הקודמת וביתר שאת במאה הנוכחית – חומר למחשבה...
רק בואו נסגור פינה לפני שנתקדם הלאה – הרי לא בכדי בחרתי את הפחמימות כדוגמא – זאת משום העובדה שפחמימות הן בפשטות – סוכר. וסוכר בתורו, מתפרק ומתפקד במוח האנושי כמו סרוטונין, כמו דופאמין ההורמונים האלו שגורמים לנו לשמחה, אושר, מצב רוח טוב ותחושת תגמול טובה – פלא שאנחנו מתמכרים לפחמימות? (הכוונה לפחמימות פשוטות).
איך שלא נסובב את פני הדברים, כולנו בצורה כזו או אחרת, מנויים על מסלול הרכבת הישירה בין הצלחת, דרך הפה היישר אל האחסנה בגוף האדם. כולנו פה ושם צריכים איזה "משהו" להמתיק את היום והנשמה, אצל אחד זו קוביית שוקולד, אצל אחר זה פירה, מנגל, חיבוק, מבט – האפשרויות הן אינסופיות... בסוף... אנחנו רק בני-אדם, לפעמים גם זה בקושי
ההתמודדויות והאתגרים הניצבים בפנינו ברמה האישית, משפחתית, חברתית, תעסוקתית – בכל פן אפשרי, הם מסע ארוך של איזונים, בחלקם אנחנו מצליחים יותר, באחרים קצת פחות וישנם כאלו שאנחנו לא מצליחים בהם בכלל –
ככל שההתמודדות עם אתגרים קשה לנו יותר, כך אנחנו זקוקים ליותר תמיכה (לפעמים גם נחמה) וכשזו, לא עומדת בדרישות, או שאינה מספיקה לנו באותה נקודת זמן, אנחנו מחפשים במקומה תמיכה ונחמה אחרת – הכי קל לנו, לפנות אל הנחמה שמגיעה עם אוכל ואם כבר אוכל, אז פחמימה פשוטה, שנותנת מענה מיידי וללא שהות. החיים בעידן הקידמה מלמדים אותנו שההווה כבר עבר, מי לא מכיר את המושג "אהבתי" מהרשתות החברתיות שכל כך מסמלות את רוח התקופה, עוד לפני שהספקנו לחוות, הכל כבר עבר... פחמימה פשוטה מתפרקת במהירות שיא ויחד איתה השיווק מצביע על סיפוק מיידי ולמרות שאנחנו יודעים ומודעים להלקאה העצמית שתגיע מיד אחרי הביס מהראשון ועד האחרון, עדיין תחושת הסיפוק המיידי שעולה מפחמימה פשוטה במערכת התגמול שבמוח שלנו, חזקים יותר...
קיים קשר הדוק ואבולוציוני בין סטרס ואכילה, על מנת להיות מסוגלים לעמוד בשלושת ה-FFF (fight, flight, freeze) ולשרוד את המפגשים מול איומי הטורפים למיניהם, מנגנון ההישרדות הקדום מפעיל את המערך ההורמונאלי בכל פעם שאנחנו חשים מאוימים.
ההורמונים המשתחררים הם אדרנלין, שמספק לנו אנרגיה מיידית, יחד עם הורמון קורטיקוטרופין וקורטיזול. השניים הראשונים מפחיתים תחילה את התיאבון, אבל השפעתם היא לזמן קצר יחסית. קורטיזול, לעומתם, נמצא זמן רב יותר בדם ברמות גבוהות, וגורם להגברת התיאבון, כך שבסופו של דבר, הוא מוביל לאכילה של כמויות גדולות.
כעת, כשאנחנו מצוידים בהבנת המנגנונים המופעלים עלינו, יש לנו אפשרות להתבונן על חיינו ולזכור שוב שסטרס מתבטא גם במחשבות, דאגות, מוטיבציה לא מאוזנת, איחור, פקקים ואפילו סיבות ומסיבות שמחות – כל אחד מאיתנו יודע להסביר במה מתבטא הסטרס בחייו – בשורה התחתונה חשוב שנבין שהגוף שלנו לא יודע להבחין בין נמר טורף לבין סטרס כי כעסו עלינו או שאנחנו נלחמים במחוגי השעון וכמות הסיבות לסטרס גבוה, הן אינסופיות בעידן הנוכחי ומכאן גם תחושת הרעב, רעב רגשי כפיצוי למצוקות השונות שכולנו חשים.
הארה נוספת שחשוב לי להדגיש בנקודה הזו היא שיציאה לריצה/שחיה/הליכה או עיסוק בכל סוג של ספורט אחר באופן מופרז וקיצוני, או כל פעילות אחרת שאנחנו בוחרים לעשות כדי להירגע שמתבצעת במינונים שחורגים מגדר הרגיל ומהממוצע, יושבים בדיוק על אותה מדרגה של אכילה רגשית ונמצאים שם עבורינו כפיצוי, בדיוק כמו אוכל.
כל ההפרעות כולן
כל הפרעות האכילה למיניהן, – כולן - כולן, הן התגובה שלנו לדברים שטלטלו אותנו רגשית, כשלא היו לנו הכלים להתמודד עם האירוע שחווינו באופן עוצמתי כל כך, שבחרנו באחד ממנגנוני ההישרדות המוכרים FFF, או שאנחנו נלחמים, או שאנחנו בורחים-מדחיקים, או שאנחנו קופאים על מקומנו...
הנוסחה שמפעילה את הטריגרים להתעצמות המופעים, ממש כמו מופעי אלרגיה (כזו שמתבטאת בנוגדנים בבדיקות הדם), מופע ראשון קליל וכל מופע נוסף, המופע הולך גדל ומתעצם.
מוזמנים להכניס את הנתונים למשוואה ולראות איך זה פועל...
העולם בעידן המילניום דומני מתחיל להתעורר מחלום אידיאל היופי הגובל בתת משקל או קרוב אליו. לא מעט אנשים סובלים מהפרעה באכילה המצביעה על התעסקות לא מידתית באכילה מחד ובמשקל מאידך. אלא שגם אם וקיים עיסוק מעוות/לא נכון באכילה, גם אם והמצב כולל התקפי אכילה או הימנעות מאכילה והרעבה, גם אם מדובר בהקאות אבל אם כל אלו מתרחשים בתדירות נמוכה, מצבים אלו לא מהווים סכנת חיים ולכן, לא מונגשים לטיפול !!!
לעומת זאת הפרעת אכילה, כך מגדיר ה- DSM –Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders או כפי שהוא נקרא בעברית-המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות, מגדיר הפרעות אכילה כהפרעה נפשית המאופיינת בתסמינים שונים סביב התנהגויות אכילה ופיצוי, דימוי גוף ותפיסה עצמית כשאל אלו, נלווים פעמים רבות תסמיני דיכאון וחרדה.
כולנו מכירים בתוך חיינו שינויים בדפוסי האכילה: בימים שאנחנו מאוהבים אנחנו זקוקים לפחות מזון או אם להגדיר נכון יותר לנחמה שאוכל יודע להעניק לנו – אנחנו פחות מרגישים רעב כשאנחנו מאוהבים.
לעומת זאת, כשאנחנו סוערים, שבורים, מבולבלים, כעוסים ועוד קשת רגשות רחבה ומשתנה כל הזמן - חלק מאיתנו פונים למזון כמקור לנחמה – אם להסתכל לאמת בפנים?, כך לימדו אותנו בגיל אפס... כך בדיוק הכניסו לנו את הבקבוק או את פטמת השד לפה כדי להרגיע את הכאב ו/או התסכול ממנו סבלנו באותו הרגע.. יש גם כאלו שלא מצליחים לאכול במצבים אלו -
אלא שבעיניי הפרעות אכילה הן מצב עמוק יותר, המקרים בהם נפגשתי לאורך השנים בהם אני עוסקת בטיפול, למידה, הרצאות וסדנאות – אני מוצאת הפרעות אכילה המוכרות לנו מגיעות ממקור עמוק יותר:
שימו לב להגדרות הפרעות האכילה המוכרות לנו:
· אנורקסיה נרבוזה
מתאפיינת בסירוב לשמור על משקל גוף תקין, פחד משמעותי ובלתי פוסק מפני עלייה במשקל (גם כשבפועל נמצאים בתת-משקל) כלומר, הפרעה בתפיסת הגוף ו/או הכחשה של המשקל הקיים. אצל נשים תת משקל זה מתבטא בהפסקת הווסת למשך מחזור של לפחות שלושה חודשים (אל-וסת).
·
בולימיה נרבוזה
בולימיה מתארת מקרים חוזרים של התקפי אכילה (אכילה לא מידתית) בטווח זמן קצר יחסית מול כמות מזון חריגה גדולה, שאדם אוכל במשך טווח זמן ארוך – כשלאלו נלווית תחושת אובדן שליטה.
במקביל נראה התנהגויות חוזרות של פיצוי לא מותאם, על מנת לעצור ולהפחית עלייה במשקל כתוצאה מהתקפי האכילה המופרזת באמצעות הקאות יזומות, ספורט אינטנסיבי חריג ו/או שימוש במשלשלים. ה- DSM מגדיר את התקפי האכילה ללפחות פעמיים בשבוע למשך שלושה חודשים.
אנשים הסובלים מבולימיה נרבוזה מושפעים באופן ניכר מהמשקל וצורת גופם, ממנה הם גוזרים ובונים את הערך העצמי שלהם.
· הפרעת אכילה התקפית BED
מקרים חוזרים של התקפי אכילה בטווח זמן קצר יחסית, כמויות מזון שאדם עשוי להצליח לאכול בטווח זמן ארוך, עם תחושת אובדן שליטה כמו בבולימיה נרבוזה.
התקפי האכילה מאופיינים באכילה מאוד מהירה, הגעה לתחושת מלאות גדולה ומאוד לא נוחה, ללא תחושת רעב נלווית, עם תחושת אשמה וגועל עצמי. קיימת מצוקה סביב התקפי האכילה. התקפות אלו מתקיימות לפחות פעמיים בשבוע למשך שישה חודשים ללא התנהגויות מפצות לא תואמות כפי שמופיע בבולימיה.
· הפרעת אכילה לא ספציפית (Ed Nos)
הפרעה זו מצביעה על הימצאותם של מאפייני הפרעת אכילה אבל ללא הקריטריונים המלאים המופיעים באנורקסיה למשל, יימצא משקל תקין, כן נראה לעיסת מזון אך ללא בליעה. כמו כן, המחזור החודשי יופי כסדרו.
נזוז לרגע מההגדרות המקצועיות של הפרעות האכילה ונאיר ברשותכם את החשיבה למה אלו מתעוררים, מה קרה שם שאדם מגיע לרצון להיעלם, להגיע לתת משקל, להתקפי אכילה עם תחושת אובדן שליטה, מה מביא אדם למקומות הללו, תחשבו יחד איתי – האין זו קריאת מצוקה של אדם שחווה טלטלה רגשית עוצמתית מבלי שהיו לו הכלים והיכולת להבין ולהתמודד עם מה שקרה לו ומכאן הגיע לשימוש בהפרעות אכילה כפתח מילוט, כפתרון הישרדותי? – קיראו שוב את ההגדרות ונסו להבין..
ברור שהפרעות אכילה למיניהן מלוות במופעי דיכאון, חרדות, חוסר יציבות במצב הרוח, לפעמים גם אובססיות כאלו ואחרות – "משהו" איום ונורא קרה לאדם הזה, לנשמה הזו שמלקה את עצמה כך, שמענישה את עצמה ברמה הזו – האם תרופות (ולא משנה אם הן טבעיות או קונבנציונאליות) יצליחו לשנות את האירוע שמנהל אדם להתנהלות שכזו?
האם אתם חושבים שאדם שסובל מהפרעת אכילה לא מודע שהוא עושה לעצמו נזק בהתנהלות שלו?, האם התשובה היא חד משמעית א שיש כאן מרווח משתנה?
במסע הטיפולי הבאתי בריסטולים לקליניקה וביקשתי ממטופלת הסובלת מאנורקסיה לצייר את היקף הגוף שלה כשהיא שוכבת על הבריסטול – כמובן שהתהליך לקח זמן ולקח זמן לא פחות להביא אותה להסכים לשתף פעולה עם הבקשה המוזרה שלי –
דווקא לבקשה הבאה שלי היא נעתרה, הנחתי לידה צבעים ממרקמים שונים, עפרונות צבע, טושים וביקשתי שתמלא את המקומות שאיתם היא מרגישה בנוח בסוג אחד של צבעים שמסמל בעיניה תחושה נוחה ובצבעים אחרים את התחושות שקשה לה להתמודד איתן
זה לקח זמן, היא בחרה בקפידה את הצבעים אבל היה ברור שהיא עברה טלטלה קשה, עברה הטרדה מינית, השפלות ואם לא די בכך, הרי שהטיפול במחלקה הסגורה תחת איומים מצד הצוות המטפל שהכריח אותה לאכול, רק החריף את הנסיגה שלה אל תוך עצמה לפחות כך לדבריה...
אני מנסה להבין מה עובר על נפשו של אדם, מה מביא אדם לרצות להיעלם, או לחילופין להגיע לאכילה לא מבוקרת ולא מידתית – אני רק יכולה לשער את עוצמת הטלטלה הרגשית שאדם כזה חווה ולא הצליח להגן על עצמו ברמה ההישרדותית ופנה אל האכילה או ההרעבה כמפלט...
מקרה אחר שליוויתי מתאר אישה סביב שנות הארבעים לחייה, מנהלת חיי משפחה מלאים – בעל, ילדים, משפחה מורחבת אבל סובלת מחוסר תשומת לב, חוסר התחשבות, חוסר הקשבה של האיש שאיתה, או כמו שהיא הגדירה – לא רואים אותי בכלל, לא סופרים אותי, לא שומעים אותי – אני לא נחשבת בשום צורה.
הולכת ומשמינה ולא עוצרת – זו הדרך שלה להראות את עצמה, להנכיח את עצמה – ושימו לב, זו היתה החלטה מודעת וברורה לגרום לאנשים בתוך חייה למצב בו לא יוכלו להתעלם עוד מנוכחותה.
האם זה ישתנה לפני שהיא תלמד לקחת את מקומה גם מבלי להנכיח את עצמה פיזית?, האם זה ישתנה לפני שהיא תלמד לזהות התייחסות ולברור לעצמה את זו שנעימה ומאירה את חייה?
הפרעות אכילה הן מצוקה רגשית גדולה, שמבקשת מענה רגשי – כלים זמינים למענה רגשי, כדי שאפשר יהיה להתחיל להתמודד עם אירועים קשים שחווינו כשלא היינו בשלים להתמודדות, כשלא היו לנו הכלים להבין מה קורה, כשלא היה מי שיעזור לנו לראות אחרת את פני הדברים, כשלא היינו חזקים מספיק בשביל להתנגד, לאמר לא או פשוט להילחם או לברוח.
המשך הכתבה מתבקש מעצמו ושולח כל אחד מאיתנו עמוק פנימה לנפשו, ילדותו, הטריגרים שמפעילים לנו את היד המושטת אל הצלחת/ארון/מקרר/פריזר/ארנק או כל התמכרות שקיימת ביקום (ויש יותר ממה שאנחנו מסוגלים לשאת תודעתית או נפשית) שמפעילה לנו את מנגנון הפיצוי והגמול ומשקיטה לנו את הנשמה...
מה בשורה התחתונה?
בצורה כזו או אחרת, כולנו נעים בין מניעה להפרזה בצריכת מזון כדרך להתנחם מחד ולהלקות את עצמינו מאידך (תזכרו שלפני צום הברכה אומרת "צום מועיל" ולא צום קל, באותה נשימה תזכרו שמוגשת לנו ארוחה מפסקת כדי להתמודד עם שעות מניעת המזון שלאחריה וכולנו יודעים עד כמה הארוחה הזו יכולה להספיק לעוד יומיים צום) - אמירה מקוממת משהו, כיוון שמדובר בעוצמות שונות להבדיל אלף אלפי הבדלות... "ההשוואה" באה לעורר אמפתיה, עירנות ואולי גם הבנה...
אם אתם רואים שינויים בהרגלי האכילה של האנשים סביבכם, תבינו שיש באלו אמירה, יש בה מבקשת עזרה (בלשון המעטה) - האמירה הזו צריכה לצאת החוצה, לקבל מענה, תשובה, תיקון ברמה החווייתית תודעתית רגשית. שימו לב שלא כל שינוי בהרגלי אכילה מעיד מיידית על הפרעת אכילה – קיראו שוב את ההגדרות שמובאות בתחילת הכתבה. הארה נוספת שאני מוכרחה להוסיף כאן והיא מדברת על השינויים שמתרחשים מעת לעת בספר ההגדרות של ההפרעות הרגשיות נפשיות – המחקרים מתקדמים, המדע מתקדם ויש להתעדכן בשינויים – הם בהחלט קיימים !
משחקי רעב...
עם יד על הלב, מתי לאחרונה הרגשתם שאתם רעבים?, באמת רעבים, שממש מקרקרת לכם הבטן מרוב רעב?
אני לא בטוחה שכולנו יודעים להבחין מתי אנחנו רעבים, מתי אנחנו צמאים ומתי זה דחף רגשי שלא למדנו לזהות ולנהל בתבונה..
אני לא צריכה לספר לכם מה זה אומר כשאנחנו רעבים, לא יודעת איך אתם חווים רעב, אבל כשאני לא אוכלת בזמן ומפתחת רעב, הוא יודע להכאיב, נותן לי להרגיש היטב את החוט שמקשר בין הקיבה למוח, אני לא במיטבי כשאני רעבה, אני לא שקטה, הסבלנות שלי מתקצרת והכאב הזה בבטן לא מניח לי, אבל... לקח לי לא מעט זמן ללמוד את השפה של הגוף ולהבין מתי אני צמאה, מתי אני רעבה ומתי חוסר שקט רגשי מפעיל אותי..
אני לא בטוחה שכולנו חווים את אותן התחושות כשאנחנו רעבים והאמת?, האמת היא שאני בכלל לא בטוחה שכולנו זוכרים מה היא תחושת רעב פיזי, הקידמה דחקה אותנו למקום בו אנחנו אוכלים גם כשאנחנו לא רעבים, קשה להבדיל בין רעב לצמא בכלל ובוודאי בין רעב פיזי לזה שמקורו בטלטלה רגשית.
אני כן יודעת לאמר לכם שרעב, הוא לגמרי סוג של סטרס שהגוף מרגיש, עוד הרבה לפני שאנחנו מבינים כמה רעב משפיע עלינו לרעה: אנחנו חיים בעידן של שפע, בעידן בו התקשורת מלמדת אותנו לבטא אהבה באמצעות קופסת שוקולד, לרצות ולקבל כאן ועכשו – וכשאנחנו רעבים באמת (כשכבר קורה מצב שכזה), הגוף שלנו נדרך ממש כמו שהוא נדרך כשאנחנו מודאגים, חושבים או מרגישים באמת מוטרדים או מאוימים, נסו פעם להגיע לרעב של ממש ולהרגיש איך כל שרירי הגוף מתכווצים, איך זולגת לה הסבלנות ואיך מתפתח לו כאב ראש.
רעב הוא לחלוטין צורך הישרדותי בסיסי וראשוני ולכן כשאנחנו רעבים באמת, הגוף שלנו ממוקד רק בלמצוא מזון כדי לשרוד !
לעומת זאת, כולנו בצורה כזו או אחרת גם אוכלים לא רק כשאנחנו רעבים ובעיקר, מכירים מקרוב את התופעה שבה אנחנו אוכלים כי הרגיזו אותנו, כי אנחנו מוטרדים, דואגים, עצובים, עצבניים ועוד שלל רגשות נרחב.
כשאנחנו רעבים באמת, אנחנו מחפשים אוכל, מזון, משהו מזין – אנחנו לא מסתפקים בנשנוש או משהו קטן ובעיקר פחממתי, אנחנו רוצים מזון, מזין, משהו שישב וייתן לנו דלק ושקט...
כשאנחנו אוכלים אכילה רגשית, גם אם היא לא פתולוגית כהגדרתה, נחפש משהו פחממתי, משהו שמכיל כמויות גדולות של סוכר שיקנו לנו את מה שסרוטונין ודופאמין עושים לנו במוח וגורמים לנו להרגיש טוב עם עצמינו – בסרטים האמריקאים רואים את העצוב התורן צולל לתוך דלי של גלידה וכף ומסיים את הזלילה רק כשהוא נרגע, שובע לא ממש קיים שם, בעיקר משום שהרעב לא היה פיזיולוגי, אלא רגשי...
רעב פיזיולוגי או רעב אמיתי אם תירצו, מתפתח לאט ובהתמדה, הוא משאיר לנו זמן לחשוב מה אנחנו רוצים לאכול, מה אנחנו מעדיפים, יש לנו זמן לשאול את עצמינו מה לאכול ובאמת לבצע את הבחירה בין מזון כזה לאחר – כשרעב רגשי מופיע, הוא לא משאיר שבויים בשום מקום – אנחנו נהפוך את הארונות והמדפים במזווה, את המקרר והפריזר, נפעיל אנשים שיבדקו מה יש אצלם – אנחנו רוצים את התשובה והמענה כאן ועכשו וללא דיחוי – למישהו זה מצלצל כהתנהגות דומה למשהו אחר שאנחנו מכירים?...
נראה שרעב רגשי בא למלא חסך, חוסר, למלא משהו שנפער בנו – כשאנחנו לא רוצים להרגיש, כשאנחנו מפוחדים, חרדים, בודדים, מדוכאים או לחילופין כשאנחנו בהיי, בחגים, שמחות, מסיבות, אירועים מיוחדים – האמירה הנלווית לאירועים אלו היא "מה, לא מגיע לי?" או "מגיע לי" – פיצוי.. זה טיבו של רעב רגשי.
בסופה של ארוחה דשנה אנחנו מרגישים שבעים או אפילו מפוצצים כמו שנהוג לאמר, בתום אכילה על רקע רגשי, הרגש החזק ביותר שיעלה יהיה אשמה, חרטה, הלקאה עצמית וחרטה אינסופית..
ויש גם אנשים שמלעיטים את עצמם במזונות עתרי סוכר כדי לגלוש על הגל של נפילת הסוכר כדי להצליח להירדם, כי קשה להם לאבד שליטה – וללכת לישון, זה סוג של להסכים לאבד שליטה – שווה התייחסות ומחשבה
בסוף, אלו הם אנחנו שמלמדים את עצמינו איך להתנהל בתוך חיינו – עד שלא נרגיש שהתנהלות זו או אחרת לא נעימה לנו, לא נחשוב בכלל לשנות דפוס התנהגות זה או אחר – גם אם יאירו ויעירו לנו על אכילה או תרומותיה למשקל שלנו עדיין, כל עוד לא ניתן מענה רגשי למה שבמקור מעיק עלינו, מטריד, מפחיד ומחריד אותנו, לא יהיה לנו פשוט לצאת מהמעגל של האכילה הרגשית.
הצעד הראשון הוא באמת להבחין בין סוג הרעב שאנחנו חווים – ממש לשאול את עצמינו "מה אני מרגיש", מה אני צריך עכשיו, אולי אני צמא ולשתות מים, לבדוק את עצמינו שוב, איך אני מרגיש, (שימו לב, ככל שיש לנו אפשרות להתמודד עם הזמן מול הרעב ולשאול את עצמינו שאלות, מדובר ברעב פיזיולוגי, איתו אפשר להתפלמס על סוג הארוחה ושאר הרגלי האכילה שאנחנו מבקשים לאמץ לנו – כשהרעב רגשי, אין מקום וזמן להתפלמסות, הרעב הרגשי כאמור, מבקש תשובה עכשו, מיידית ושתהיה עתירת סוכרים פשוטים ככל הניתן כדי להקנות לנו את הסיפוק שסרוטונין ודופאמין מעניקים לנו, סוג של שביעות רצון "מתוקה" תרתי משמע...
כשנרגעים מהרעב הרגשי, חשוב לבדוק מה היה לנו – מה עבר עלינו, מה הם הרגשות שבגללם חיפשנו מענה פחממתי עתיר סוכר, מה ביקשנו aלא להתמודד איתו, עם מה היה לנו קשה – ככל שנעמיק את השיח העצמי הזה, נוכל ללמוד על עצמינו מה מעיק עלינו ולמצוא בהתאם את הכלים להתמודדות עם הרגשות והסיטואציות בהתאם.
במקביל, חשוב למצוא אפשרויות חלופיות למצבים בהם רעב רגשי מבצבץ ותובע את הרעב הבלתי מסופק... ככל שתהיינה לנו יותר אפשרויות זמינות במקום פחמימות פשוטות, כך יהיה לנו יותר קל לעמוד בפני רעב רגשי ולספק מענה אחר, מזיק פחות ומאפשר יותר להתמודד עם דברים בגובה העיניים. יש מי שיציאה החוצה לטבע תפייס ותרגיע אותו, יש מי שרק לצאת החוצה מהמקום בו הוא נמצא יסב את הסיטואציה למקום אחר, אפשר להיעזר בחברים שידעו מראש שאתם זקוקים לעזרה בהסטת הרעב הרגשי לשיחה/חיבוק/הקשבה – כל מה שיעשה לכם את תחושת ההקלה בלהתמודד עם רגעי משבר שבדרך.
אחת המטופלות שפגשתי בדרך נהגה לקפוץ בדילגית (חבל) בכל פעם שטלטלה ורעב רגשי הגיעו לפיתחה, השימוש בדילגית נתן לה תירוץ טוב לסביבה כי אנשים ממש מעריצים את אלו שמתמידים בעיסוק בספורט והיא בזמן הזה הרוויחה גם פעילות אירובית וגם את ההזדמנות לדלג מעל או דרך הקושי הרגשי.
אפשרות נוספת היא להכין לכם מראש גם תפריט קבוע ומסודר שמתאים לאורחות החיים שלכם והמיקום שלכם במהלך היום/ערב – כן חשוב להקפיד על ארוחות קבועות ואם אפשר גם בזמנים קבועים, כולל ארוחות ביניים וזאת על מנת לשמור ככל הניתן על רמות גלוקוז יציבות בדם שמסייעות בתורן לייצב את ה-"חשקים" שמניעים אותנו לרעב רגשי – או למעשה אכילה כשאנחנו לא באמת רעבים. במקביל, יהיה נכון להכין אפשרויות נשנוש שפויות, אם זה ירקות חתוכים, תפוח/אגס אפוי או טרי, ירקות חתוכים בצורה נעימה ומזמינה אבל בעיקר, השאלות שתשאלו את עצמכם, למה אני צריך עכשיו לאכול, כי מה מפריע/קשה לי – יקרבו אתכם ויכולת להתמודד עם קשיים מבלי לצלול להתקפי רעב רגשי ותוצאותיהם.
חשוב לי לציין שאף אחד מאיתנו לא חף מהמקום של אכילה רגשית, חלק מאיתנו כבר הצליח להתמודד עם מה שבאמת מפעיל אותנו, חלקנו בדרך ללמידה והתנסות וחלק מאיתנו יצליח בהמשך... ולמרות שזה מקום כל כך אנושי, עדיין הוא מזמין ומזמן לנו הזדמנות לגדול ולהתפתח מבפנים החוצה, מהעומק הפנימי שלנו את החוץ והרווחים כאן הם עצומים ממש... שווה לנו להשקיע בעצמינו.
הרגלי אכילה
היה זה הרמב"ם, שהתבונן לעומקם של דברים וראה את ההשלכות של צורת האכילה שלנו ומי שתוהה עד כמה זה משמעותי, מוזמן להישאר עד סוף הכתבה, לקרוא או להקשיב ולהתנסות בעצמו בתובנות העולות מהרגלי האכילה השונים של כולנו...
הרבה לפני שאנחנו נכנסים למה שמונח לפנינו בצלחת, כדאי שנבחין במשמעויות המהותיות של הרגלי האכילה שלנו.
אני מודה ומתוודה, למדתי אישית לא מעט מהרמב"ם והתובנות שהוא מגיש לנו בנדיבות על משמעות הרגלי האכילה, אם לוקחים את הדברים כמה צעדים קדימה, אפשר ללמוד ולגזור תובנות שמאפשרות למידה ורווחים עצומים למיטיבי הלסת...
• "לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעֵב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל יַשְׁהֶה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך לְהָסֵךְ (להטיל מים-לתת שתן) רגליו יעמֹד מיד" (הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות ד, א).
ובתרגום לשפתנו, אוכלים ושותים רק כשרעבים וצמאים, יש להמנע מאיפוק במוצאות (מתן שתן או כמוסבר "קטנים")
• "לא ימלא אדם כרסו, אלא יפְחֹת כמו רביע מִשָׂבעתו" (שם ד, ב).
אל תאכלו עד כדי שובע גדול מדי (אל תתפוצצו מאכילת יתר), רבע מהארוחה השאירו בצלחת.
• "לא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומָזוּג ביין. וכשיתחיל המזון להתעכל במֵעָיו שותה מה שהוא צריך לשתות ולא יַרְבֶּה לשתות מים ואפילו שיתעכל המזון" (שם).
אין לשתות במהלך הארוחה. במידה והחלטתם לשתות, שתו יין מהול במים (שימוש בנוגדי חימצון שביין רזברטרול למשל)
• "לא יאכל אדם עד שֶׁיֵּלֵךְ קֹדֶם אכילה עד שיתחיל גופו לָחֹם או יעשה מלאכה או יִתְיַגֵּעַ בְּיֶגַע אחר. כללו של דבר: יְעַנֶּה גופו וְייִגַע כל יום בבֹּקר עד שיתחיל גופו לָחֹם וישקוט מעט עד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נפשו ואוכל" (שם).
קודם פעילות גופנית, קודם פינוי מוצאות –(שירותים), קודם מקלחת ורק אז אפשר לאכול – ובעיקר אין להתהלך אחרי האוכל כמו שרבים מאיתנו חושבים שנכון לעשות (כל לחץ הדם מופנה לקיבה/מעיים לעיכול, כך שפעילות גופנית אחרי האוכל תגרום לנו להרגיש רע ותחסיר מאיכות העיכול. כך גם לגבי מקלחת, בשל חום המים הגורם לכלי הדם להתרחב (חום) ולכן בהכרח משנה את לחץ הדם – בזמן שאנחנו רוצים שכל המשאבים שלנו יופנו לעיכול תקין.
• "לעולם כשיאכל אדם יֵשב במקומו או יִטֶּה על שמאל ולא יְהַלֵּךְ ולא ירכב ולא יְיַגֵעַ ולא יְזַעְזֵעַ גופו ולא יְטַיֵּל עד שיתעכל המזון במֵעיו. וכל הַמְטַיֵּל לאחר אכילתו או שֶׁיָּגַע – הרי זה מביא על עצמו חֳלָאִים רעים וקשים (שם ד, ג).
ראשית אין לאכול בעמידה ושוב, כפי שמובא בפסקה קודמת, אין להתהלך או כל פעילות גופנית אחרת אחרי האוכל – אלא לאפשר למערכת העיכול לסיים את תפקידה על מי מנוחות. שימו לב שהרמב"ם מזהיר מפני כל פעילות גופנית שאחרי האוכל כזו שגורמת לחולי רע וקשה – זאת על שום הפניית לחץ הדם לפעילות ולא לעיכול כמוסבר בפסקה קודמת.
עניין ההסבה לשמאל באכילה ובשתייה, מופיע גם בהגדה של פסח וזה מעניין בפני עצמו – למה דווקא שמאל?, הרמב"ם ממליץ גם לשכב ולהירדם על צד שמאל – ובכן לכל אלו תשובה אחת גורפת והיא מעבר וזרימת דם ישירה ללא מפריע לכבד וממנו לכל אברי הגוף. הכבד לוקח חלק משמעותי בעיכול, (גם של יין), ברפואה הסינית שמאוד קרובה באג'נדה שלה לרמב"ם, נשמע את אותן המלצות כמו גם הסברים נרחבים על תפקידי הכבד בגוף האדם.
שימו לב אלו מכם שמארחים לחץ דם לא מאוזן, גם אם והוא מאוזן תרופתית, המלצה זו חשובה לכם בפרט – כך גם לסכרתיים ואנשים הסובלים מקשיים בעיכול ופינוי – המלצה משמעותית בפרט ההתארגנות לאכילה, אכילה איטית (הסברים בהמשך) ולאפשר לגוף להפנות את כל משאבי לחץ הדם לתהליך העיכול כלומר, שבו אחרי האוכל, אל תמהרו לשום מקום.
אכילה גסה מַזֶּקֶת. שלא יעמיס מאכל על מאכל – על מנת להקל על העיכול – עיכול יעיל לדברי הרמב"ם, הוא של כל סוג מזון בנפרד, ולא יאכל אלא לאחר הרעב הצודק, ותהיה האיצטומכא/אסטמכא (קיבה) נקייה.
לסיום נתייחס ללעיסה או כפי שמוגדר באחת הפסקאות הקודמות – אכילה איטית, משמעות הלעיסה היא להפוך את המזון המוכנס לפינו ל-עיסה, זאת באמצעות הלעיסה. הקפידו על לעיסה איכותי וטובה, אל תמהרו לבלוע, יש משמעות ללעיסה איכותית.
עם כל הכבוד למיודענו הרמב"ם (כאמור חי לפני כ-800 שנה), יש לציין שהרמב"ם למד במרוקו מגדולי דורו דאז ובמיוחד מבניו ותלמידיו של אבו מרוואן אבן זוהר המכונה בלטינית Avenzoar שהיה רופא ומשורר בסביליה שבספרד, בן למשפחת שישה דורות רופאים שנחשב לאוטוריטה ובר-סמכא בזמנו והרי שאנחנו כולנו מוזמנים לבדוק את נכונות דבריו עד עצם היום הזה.
מעניין לראות שאבן זוהר נולד בשנת 1091 ונפטר בשנת 1162, משמע הגיע לגיל מופלג של 71 שנה שזה רבותי וגבירותי בימים של אז, נחשב לגיל מאוד מאוד מופלג... – אולי בכל זאת יש טעם בדבריו?!
ואחרי כל אלו, הרמב"ם, אבן זוהר - כל אחד מאיתנו מכיר את הרגלי האכילה שלו מצויין, כל אחד מאיתנו יודע מה הוא צריך לשפר בהרגלי האכילה שלו - אחד צריך לשים לב לאכול בישיבה, אחר צריך להאט את קצב האכילה, יש שצריכים ממש להניח את הסכו"ם מהיד אחרי הביס ולהמתין עד הבליעה לפני נטית הסכו"ם שוב להכנת הביס הבא (לא מכינים את הביס הבא מראש, קחו את הזמן), יש שצריכים לזכור להזיז את הפלאפון/ספר/עיתון מהעיניים ולהתמקד בשלווה של זמן האכילה, ההתמקדות בהזנה באמת... נסו להחליף את המיקום של הסכין והמזלג, נסו לבדוק איך מרגיש לכם כשהמזלג ביד ימין והסכין בשמאל, בידקו האם לאכילה שכזו יש אפקט שונה מאשר לסכין ביד ימין ומזלג בשמאל - גם שינוי היד האוחזת בכף עושה עבודה מעניינת - שווה בדיקה.