גיליון אוקטובר 2022 - מגזין באופן טבעי




לגופו של ענין / מילים ולחן: גרי אקשטיין

ביום של סתיו, בין הרים ומרחב, בעצי התפוח

את ואני ותולעת שני שם יצאנו לשוח

בין שתי פסגות גבעותייך

שם נמצאה השלווה הבטוחה

והמבט בעינייך אז לי הביא את אותה נחלה ומנוחה


ביום אביב, בלי ענן מסביב, התמלא כך האופק

את ואני, כאן בבית שני, אז ירדנו לעומק

אי שם בנחל של אושר

כל הרגשות התמזגו לאחד

ונעלם כל הבוסר

אז כשניגשנו ישר לגופו של עניין


כן, לגופו של עניין - כן, לגופו של עניין - כן, לגופו של עניין - כן, לגופו של עניין - כן, לגופו

ביום של סתיו, בין הרים ומרחב

את ואני ותולעת שני שם יצאנו



 

פתח דבר


גיליון אוקטובר 2022 מוקדש לגופנפשו של עניין או אולי יהיה נכון יותר לכנות את הדברים לעצמינו,

שמישהו פעם אחת יקשיב למי ומה שאנחנו באמת, במקומות הטובים, במקומות הפחות טובים, עם השיפוטיות שלנו, בלעדיה, עם כל החבילה מקצה לקצה –


במקומות שאנחנו עושים סלטות באוויר ופליקלאקים לאחור ובלבד שיראו אותנו, במקומות שאנחנו מתנהלים בצורה הכי שונה מהאמונה הפנימית האמיתית שלנו ובלבד שנשרוד חברתית או משפחתית, במקומות העדינים והרגישים שלנו שיד אדם לא ליטפה וכף רגל לא דרכה כי אנחנו מסתירים את עצמינו מעצמינו ובוודאי מהסביבה – במקומות הרכים, השבריריים והעדינים שאנחנו עושים כל שלאל ידינו משגת, כדי לשמור ולשמר את האני הפרטי שלנו במצב שפיר ככל הניתן כדי לשרוד את מסע החיים המאתגרים את כולנו מקצה לקצה...


המסע הפרטי שלי בתוך חיי ובוודאי זה שאני מתלווה אליו עם המטופלים, מגיש לי פעם אחר פעם מנות גדושות של הזדמנויות לראות כמה כל כך קשה לאדם באשר הוא להתמודד עם האתגרים שהחיים מציבים בפנינו, אנחנו מספרים לעצמינו סיפורים שמאפשרים לנו לשרוד, אנחנו מתבוננים על העולם ומתמודדים עם החיים מנקודת מבט של ילדים צעירים שלא בהכרח מפרשים נכונה את המציאות הנשקפת אל מולם ומסתבכים עם עצמינו, משתבללים ובעיקר – ככל שאנחנו מתרחקים מהתשובות הפשוטות, מההוויה הפשוטה (זוכרים? – ליהנות מהדברים הקטנים של החיים?)


כך לגופנפש יש את הצורך לצלצל יותר בפעמונים כדי לעורר אותנו מהמסע המבולבל עליו אנחנו צועדים שגובה מאיתנו מחירים שלא יתוארו בכלל...


הנה מתחילה לה שנה חדשה, הזדמנויות חדשות נפתחות בפנינו – באופן מפתיע יש השפעה (אני קוראת לזה אנרגיה, אחרים מעניקים למקום הזה כוח אלוהי/משיחי/דתי) למחשבות שלנו, לעשייה שלנו, לטקסים שאנחנו עושים עם עצמינו, לדיבור שלנו עם עצמינו ובוודאי החוצה אל העולם ואם כבר הזדמנויות והיהדות מציעה לנו תהליך "תשליך" לנקות מעלינו את כל מה שצברנו שנה שלימה כדי להתחיל ולאתחל את עצמינו ממקום טוב ונקי יותר – אני אישית לוקחת בשתי ידיים, גם אם התשליך יוצא בסוף כיסלמבר :-) אולי כי ההזדמנויות בהן הקשבתי לעצמי לעומק, אפשרו לי לעשות דרך שתצמצם את המרווח ביני לבין עצמי, בין מי שאני בפנים למה שיוצא ממני בפועל, במקום בו אני הכי נאמנה לעצמי מבלי חלילה לפגוע במישהו אחר בדרך – אני מול המראה של עצמי.


גיליון רגיש, רגשי אולי אפילו רגשני אם בוחרים להתבונן לעומק ובאמת להקשיב ולפעול.

גמר חתימה טובה, שנה מבורכת בכל מה שרק נרצה

שלכם כתמיד,

תמר.



 

תקשיבו תקשיבו...



הנה מתחילה לה שנה חדשה ואיתה הזדמנויות חדשות ואם כבר התחדשות, אז שנבין פעם אחת ולתמיד על מה מדברים כשאומרים לנו שוב ושוב בעשרות דרכים והזדמנויות "תקשיבו לגוף", "תקשיבו לעצמכם" והמקומות הפחות ברורים שאני נוטה לכנות אותם במילה אחת בלתי ניתנת להפרדה – גופנפש.


באחת השיחות האחרונות עם ידידי מתי, שולח שיר מרגש ומספר שהתרגש עד כדי הצטמררות ובאותה נשימה שואל, למה כל זה קורה?, איך יתכן שהאחד יתרגש עד הצטמררות והאחר לא?

הכי טבעי לנו להקשיב למה שאנחנו (היחידים) שחווים בתוך הגוף שלנו, אבל יש לא מעט פעמים שאנחנו האחרונים להקשיב ו/או להבין מה שהגוף שלנו מאותת לנו בכל דרך וצורה ומבקש את ההקשבה או נכון יותר את תשומת הלב שלנו לדבר הגוף...


האנשים שאני מלווה אל עבר טיפוח ושיפור בריאות ואיכות חיים טובה יותר, (לעניות דעתי, כל אדם יודע) מפתיעים אותי בכל פעם מחדש בחכמת הגופנפש שלהם כשהם יודעים לאמר כל בך במדויק מה מפריע להם, מה המקור של התופעות הבריאותיות מהן הם סובלים, אני מודה – זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש, אני מזכירה לעצמי וגם לכל אלו שאני מלווה במסע לשיפור הבריאות – כל אחד גר בתוך גופנפשו ורק הוא עצמו יודע מה ואיך מרגיש לו, מה מטיב, מה מחריף, מה מטלטל, מה מרטיט ומרגש ומה גוזל ממנו את כוחות הגופנפש בהתמודדות או בבחירה שלא... אנחנו יודעים, רק לא תמיד מוצאים את הכוחות או לחילופין יודעים את הדרך החוצה מהפלונטרים/אתגרים או ההזדמנויות שהחיים מזמנים לנו להתפתחות והתמודדות...


בדיוק בנקודה הזו אני שואלת את עצמי ואת האנשים בתוך חיי, אז מה זו ההקשבה הזו לעצמי שכולם מדברים עליה?, מה הוא החיבור של הגופנפש אצלי/אצלך/אצל השכנים, אצל השבטים העתיקים באפריקה שעוד נותרו או האסקימואים בעולם שכולו קור וקרח – אצל כולנו זה אותו הדבר?, מה הוא האיבר הזה שאנחנו אמורים להקשיב לו ולהתחבר אליו כמו שכל כך אוהבים להשתמש במטבע לשון הזה "אני מחובר לעצמי"...

מי שמחובר לעצמו מרגיש את הצורך להשתמש בכלל במשפט הזה?, איפה הוא מקשיב לעצמו?, מזמין את עצמו לקפה/יוגה/מדיטציה ומקשיב? – ומי אמר שמה שהוא "שומע", זה לא רצף גיבוב מילים ומנטרות שמישהו אחר כבר לעס ליד אוזניו והוא חוזר עליהן?


ואז, בעודי שואלת את עצמי את השאלות המתבקשות האלו, יושבת למולי מטופלת ואומרת לי "אני לא מרגישה שאני בסטרס" – וכל מה שהגוף שלה שואג לי באוזניים ובעיניים הוא, "אני לא יכולה להתמודד יותר עם הסטרס הזה", לא היתה מערכת אחת בגוף שלה שלא שהיתה מטולטלת, שלא "דולקת", כואבת, לא פועלת כשורה (בלשון המעטה) ובלבד שהיא תקשיב למה שהגופנפש שלה כל כך זקוק לו, והיא בשלה – באיזה עוד פעמון פיזיולוגי צריך הגופנפש לצלצל כדי שבעלת הגוף בו היא חיה תתעורר על עצמה ותתייחס ?..


המקום הזה שברירי, לקחתי את עצמי הביתה לדבר עם עצמי ולשאול אותי למה אני מקשיבה, למה אני לא מקשיבה ואני שנים בתחום, הייתכן שיש משהו שעוד לא חפרתי בנבכי נפשי שמבקש לצאת ואני עדיין לא שם? – ב ט ח !!!, - ב ר ו ר !!!, הרי ככל שאנחנו מתפתחים, נולדות בנו מחשבות חדשות, עולים רגשות חדשים ומי בכלל פעם אחת בחיים עוצר את האינטראקציות מול החיים? אה, כן – יש כאלו שכן עוצרים, הם ב..."מנוחה נכונה דוט קום"...


הגוף מאותת לנו בדרך שלו, בשפה שלו על המקומות שיצאו מכלל איזון ומפריעים את שרשרת הפעילויות כדרכן של מערכות שמושפעות ומושפעות מתרחישי חיים – ממש כמו דומינו ראלי... נגעת – נסעת, שברת שילמת, לא הקשבת – הגוף יאותת לך בנקודה הבאה בשרשרת עד שתתעורר על עצמך...


קמת בבוקר, נסעת לעבודה שאת לא אוהבת, את סובלת שם ואין לך שום הנאה או התקדמות במקום הזה ואת רק סופרת את השעות עד שתוכלי להסתלק חזרה לביתך למקום שלך? – לא הקשבת?, הגוף יארגן לך חופשות הקשבה – פעם עם צינון, פעם עם איבוד הקול, פעם דרך הגב – עד שתביני שאת לא במקום שלך, שהגופנפש לא מאוזן ויצא מכלל שימוש שפוי לעצמו...


אני משוכנעת שאתם מכירים אלפי סיפורים כאלו, אבל הם חולפים לנו ליד האוזן, אנחנו מהנהנים, נפעמים מהעוצמות וממשיכים הלאה כי קצב החיים והמחויבויות השונות טורפים לנו את ההזדמנות להקשיב לעומק או לפגוש את עצמינו בתוך הדיבור הזה, להקשיב באמת לסיפור שלנו את עצמינו...



גישת ששת הפאזות - משקפת לנו את החלחול העמוק שהשימוש ברפואת קצה סימפטומטית גורמת (פלסטר, משחות עשויות מחומרים שהגוף לא מזהה מהטבע המוכר לו-הגורמים למקור הבעיה להעמיק לשכבות עמוקות מכפי שהיו) ובאותה הדרך, ככל שאנחנו "לא מקשיבים" לעצמינו, למה שטוב או לא טוב לנו וכמה אנרגיה אנחנו משקיעים במקום הזה ((אם קראתם את השאלות שהעליתי לקראת יום הכיפורים בכתבה "סליחה")) – ככל שאנחנו מתרחקים מהאני השלם והמקורי שלנו, ככל שהמרחק מעצמינו גדל, כך הגוף צריך להשתמש באזעקה עוצמתית יותר כדי להאיר ולהעיר את תשומת ליבנו למרווחים שנפערו וגורמים לגופנפש שלנו לעבוד באופן לא יעיל, לא נכון ונוח למכאניקה הגופנפשית ולא בכדי בחרתי את המושג המכאני בהקשר של גוף ונפש באותה המילה.


אני רואה את המרחקים האלו בקליניקה, במפגש עם כל מטופל ובעיקר באחת ההרצאות המרתקות שלי המכונה "רווחים ומרווחים" המאפשרת לכל משתתף בהרצאה הזדמנות נדירה לראות את המרווח בין מי שהוא באמת לבין מה שהוא מציג כלפי חוץ – כל אחד מכם שקורא כעת את הפסקה הזו מבין הכי לעומק, הכי נכון איפה השורות האלו תופסות אותו עצמו –


ברגעי האמת של כל אדם עם עצמו, עולים בנו הרגשות והתחושות שמהווים הרשת המחברת אותנו למקום האנושי, למקום הקשוב למשאלות הכי כמוסות, לצורך הבסיסי שלנו לשרוד, להיות נוכחים בפני עצמינו, מעגל האנשים בחיינו בין אם מדובר במשפחה או חברים ויש זקוקים למעגלים נרחבים וגדולים מאלו – הרגשות האלו, נותנים לנו את הזדמנויות הקטנות/גדולות לחזור למקור, כדי להיות הכי אותנטיים עם עצמינו, כי שם, במקום הרגיש, הנסתר, הרך והאותנטי הזה – שם נמצאת הבריאות שלנו במיטבה בכל אספקט אפשרי... על המקום הזה בדיוק אנחנו מגינים, על המקום הזה אנחנו שומרים – מי בשתיקה ומי בדיבור מתלהם, מי בלחישה ומי בצעקות, מי באמירה נוקבת ומי במתלהמת – כל אחד בדרכו


דבר אחד ברור לי יותר מכל, כשהמשפט "את/אתם/הם לא מכירה אותי" עולה, אני מבינה שהמרחק בין המקום האותנטי הזה למה שאני רואה בחוץ גדול מהיכולת של האדם עצמו לראות, להבין, להכיר ולהתמודד איתו – זה בדיוק המקום שהפוטנציאל לחולי הולך וגדל מהר יותר מרכבות בגרביונים...



בסוף, בשורה התחתונה,

כולנו רוצים את אותם הדברים – מאסלו קבע פירמידה שמדברת על הצרכים הראשוניים בהתפתחות האנושית, היו שקמו ומחו ושינו את הפירמידה ממש כשם שפירמידת המזון שהפיק ה- FDA האמריקאי השתנתה עם השנים וקיבלה מעמד ומראה שונה – אנחנו רוצים שיכירו בנו, שיראו אותנו, שיכבדו את מי ומה שאנחנו בזכות מי ומה שאנחנו... שיקשיבו לנו, שילטפו ויאהבו אותנו בזכות ולא בשום דרך אחרת ויש לנו את כל החושים והדרכים לזהות מתי אוהבים אותנו באמת, מתי מקשיבים לנו באמת ומתי הדברים מתבצעים כי מישהו נהנה ממשהו שאנחנו מציעים כחלק מעסקת חבילה משתלמת...כן – מילים ומשמעות נוקבת, אבל באותה הזדמנות מאפשרת לכל אחד בזמנו ובדרכו להרים את הכפפה ולעשות עם עצמו בדק בית, סדר עולמי, תשליך והאמת?, לא המצאנו שום דבר, זה לגמרי חלק מהתהליך האבולוציוני שכולנו באנושות חווים ברמה זו או אחרת, כל אחד בדרכו ובזמנו – אז הנה, לכבוד השנה החדשה, מנערת את אבק הדרכים שהתיישב עלינו כולנו, מאפשרת לכל אחד מאיתנו לקחת את מסע חייו בידיו כדי למקסם את החוויה, את מה שאנחנו משאירים אחרינו ובעיקר כדי לשפר לעצמינו את ההנאה, ההנעה ובריאות גופנפשנו. <כן, אם השאלה המתבקשת "איך" צצה בכם, ובכן – כל אחד בדרכו, בזמנו, חלק מהתשובות הוא פשוט למצוא את הדרך שמתאימה לכל אחד ואחת בנקודת הזמן בה המסע מתחיל שוב ושוב ושוב ושוב ושוב>



 

עור של ברווז?