גיליון פברואר 2026 - מגזין באופן טבעי

פתח דבר

בחודש הזה, כשניצנים ראשונים של אביב ישראלי מעיזים כמו שנתן זך כתב ומתי כספי הלחין, דווקא בחודש הזה נפרד מאיתנו מתי והשאיר אותנו עם כל כך הרבה רגשות שזורים בין אקורדים וחמשות תווי שירים אהובים... פברואר שכזה פורח ברכּוּת מאפשרת, קצת לפני שיבוא הקיץ בעוצמותיו.

פברואר, מגשר בין סגירות החורף לחיפוש אחר מזגן מצנן, כל כך הרבה רגשות מתעוררים, נרגעים לפחות עד החורף המְכַנס הבא. לא רק עונות שנה עושות הכנות מקדימות, דומני שגם אנחנו של "אחרי המלחמה" (האמנם?) מסתובבים עם תחושה שמשהו שונה עומד בפתח.

חלק מאיתנו יגידו – ודאי, עונת בחירות בפתח. חלק יאמרו שהפוסט טראומה דוברת מתוכנו, אחרים יאמרו שהפיכה באיראן והתערבות ארה"ב מעמידה אותנו שוב בפני אי -ודאות ואני אומרת שכשהגוף שלנו מרגיש בלבול, איבוד כיוון, הגוף יודע על מה הוא מדבר – כחובבת שילובים מושבעת, אני בטוחה שכל התשובות נכונות – איך לא?...

 

ברשותכם, אני רוצה לקחת את עניין ההרגשה והרגשות צעד אחד קדימה. בגיליון ינואר הזכרתי לא אחת את עניין הרגשות והקשר שלהן למחלות. על פניו זה נשמע אולי הזוי, עד הרגע שצוללים פנימה ותוהים, איך יתכן שכל כך הרבה אנשים חולים, לוקים בבעיות לבביות, כולסטרול בשמיים וגלוקוז בדם מרקיע שחקים, הרק על האוכל לבדו קמות ומתקוממות עלינו  מחלות? – האמנם?

מכירים את התופעה הזו שהתחושות והרגשות שאנחנו מחזיקים בפנים פורצים יום אחד החוצה, כאילו שהגוף רוצה לומר לנו – יופי ששתקת על עכשו, מהרגע ואילך, לא תוכל לשתוק יותר, אני (הגוף) אראה לך את כל מה שלא רצית לראות עד עכשו, כדי שלא תוכל להתעלם עוד.

שלא תהינה טעויות, הגוף לא משחק בזוטות, יש לו עניין עם הישרדות, הגוף רוצה להמשיך לחיות וכל מה שמפריע לו הוא מציף לתודעה ברגע המיידי שאנחנו יכולים להתמודד עם התובנות.

 כשזה לא עובד ואנחנו לא מקשיבים (כי אנחנו פשוט לרוב לא מקשיבים), לא נשארת לו ברירה לגוף, אלא להחריף את האיתות לרמה כזו, שלא משאירה לנו שום ברירה אחרת אלא להתייחס לרמזים העברים שהגוף שולח.

במילים פשוטות, מי שלא מקשיב לגוף, הגוף יגרום לו להרגיש את עוצמת האיתות ובאופן די הזוי, לגוף יש ארסנל מופעי דרישת תשומת לב נרחבים ולא ממש נעימים בלשון המעטה.

כשמקשיבים ללחישת הגוף, הגוף לא צריך לצעוק כדי שנשמע ונקשיב – הרבה פחות כואב...

תשאלו ודאי איפה כל זה מתחבר לרגשות?, היתכן שהגוף מאותת על שינויים ברגשות?, לא אשאל אתכם אם רגשות כואבים, דומני שכל אחד מאיתנו יודע לענות על השאלה הזו בצירוף אנחה עמוקה בניגון משתנה בסולם ישיר לעומק ולמקורות - והשאלה העמוקה והמשמעותית היא למה בעצם אנחנו לא מקשיבים לגוף? (אני חושבת על השבעה באוקטובר ותוהה למה לא הקשיבו לתצפיתניות-מתבקש, לא?...)

אני כותבת את המגזין כל כך הרבה שנים וחשוב לי להבהיר, הגוף נמצא איתנו בתקשורת רציפה, מסבירה שוב שלגוף יש מערכות בקרה וגיבוי שלהן – מערכות סופר חכמות ובכל זאת, אנחנו לא מקשיבים – למה?

 

שנתיים וכמעט מחצה, 843 ימים ולילות חיכינו להיאסף חזרה הביתה כולנו, פיללנו לרגע בו נוכל לצאת למסע שיקום והרגעים האלו כבר כאן, יחד עם ניצנים ראשונים של אביב...

האביב נדיב מטבעו וזו הזדמנות יקרה ונדירה לתפוס את גל הפריחה והצמיחה בעיתוי מושלם ובדיוק בשל כך, בחרתי להאיר את הדרכים, המסלולים והנתיבים בואך דרכי שיקום – כל אחד בדרכו, בעיתו... תוסיפו למרקחת את יום האהבה המצוין היום ברחבי העולם – ולטעמי, תפרסו בבקשה פרוסות אהבה לכל יום ורגע בשנה, זה בפני עצמו מגולם לבריאות... תבדקו.

 

גיליון פברואר רגיש ומרגש, מניח בפנינו את ההזדמנויות והדרכים להגיע מוכנים לאביב שיפרוץ כאן 20 במרץ בשעה 11:01 בדיוק – כוונו שעונים לאחור וחדדו היטב את החושים – שווה... !

 

 

 

המשך חורף ונצנוצי אביב פורים ובריאים,

שלכם באהבה,

 

תמר.

---

שמיעה עצמית..

פעם, לפני הרבה מעבר לדור כשהתגייסתי לצבא, למדתי את המושג "שמיעה עצמית", מאז אני לומדת ומתרגלת את המושג הזה מזווית לגמרי אחרת.... מה אתם שומעים מעצמכם פנימה?

 

איך יתכן שהגוף שלנו בכל פעם מפתיע מחדש בחוכמתו והיכולות הייחודיות שלו ולמרות זאת, אנחנו לא מקשיבים לגוף שלנו עצמינו?

כמה פעמים אנחנו מבקשים מהילדים, חברים ומשפחה שיקשיבו לנו ובאותה נשימה, אנחנו עצמינו לא מקשיבים לעצמינו?

למעלה מעשרים שנות קריירה טיפולית, כל כך הרבה סיפורים אנושיים שחוזרים על עצמם שוב ושוב במשפט "אם רק הייתי מקשיב לעצמי", "ידעתי.... והתכחשתי", "חבל שלא הקשבתי לעצמי" – מוכר לכם?

אני מניחה כאן את המשפט הבא והוא מגובה מחקרית, הוא בא מעומק המדע ומכריז באופן חד וברור: לגוף האדם מערכת התרעה אישית מדוייקת - אז איך יתכן שאנחנו יודעים ומרגישים מבפנים את התשובות הנכונות לכל אחד אישית לעצמו ובכל זאת לא מקשיבים?

מכירים את המקום שהמוח שלנו מתנגד לכל שינוי המתרחש עליו?, חוסר ההקשבה העצמית שלנו, היא חלק ממה שנקרא אדפטציה הישרדותית כלומר, מכלול תכונות מבניות, פיזיולוגיות והתנהגותיות שהתפתחו בנו לאורך האבולוציה ויחד הן מאפשרות לנו לשרוד, להתרבות ולשמור על סיכויי ההישרדות האנושיים.

אלא,...

אלא שהאדפטציה ההישרדותית, נשארה איתנו יותר מדי זמן: נסביר...

המוח האנושי מחוּוט להתפתח להישרדות, כל מה שאנחנו חושבים שהם בחירות שלנו, הם למעשה בחירות הישרדותיות של המוח – הגוף בשלבים רבים בחיים (לאורך האבולוציה) למד שהקשבה לגוף עלולה להוות סיכון וכשאני כותבת לכם סיכון, הכוונה היא לסכנת חיים של ממש. קחו דוגמאות קטנות מהילדות והחיים עצמם:

הילד שלנו מפחד?, המסר שלנו אליו הוא שאסור לפחד.

לילד שלנו כואב משהו?, אין מי שמקשיב לו באמת... אנחנו סוגרים את הפינה עם משהו שיקל עליו מחיבוק ועד תרופה, מנחמה ועד סוכר – האם הקשבנו לכאב ולחוויה עצמה?

מה לגבי ילד מוצף רגשית?, זוכרים את "אל תבכה, אתה לא תינוק", "מה, אתה ילדה"?, "תהיה גבר – אל תבכה"...

המסרים שכולנו קיבלנו ומעבירים הלאה הם בשורה התחתונה, לא להקשיב לרגשות ולתחושות שבתוכנו ובוודאי שלא להראות או להחצין אותם, זה נוגד כל מנגנון הישרדותי.

מחקרי טראומה שנערכו (Bessel van der Kolk, 2014) מראים, שבמצבי סטרס כרוני או טראומה הפעילות באזורים האחראיים על תחושת הגוף במוח יורדת (Insula, Somatosensory Cortex) ובמקביל, הקוגניציה עולה.

זה בדיוק מה שנקרא הימנעות מתחושות פנימיות Interoceptive avoidance ולא חוסר מודעות, או חוסר הקשבה - זו הגנה הישרדותית מזוקקת.

עם כל הכבוד למוח האנושי, מן הידוע שהוא הולך על בטוח – שינויים וטלטלות זה ממש לא הכיוון, לכן אין מקום להתבסס על תחושות גוף, כיוון שהן לא צפויות ואי אפשר להסתמך עליהן ואם מדברים על הישרדות המין האנושי, מה שעומד במקום הראשון בסדר העדיפויות של המוח האנושי הוא מחשבות, כיוון שהן נשלטות. המוח ילך אוטומטית לחוקים, לנרטיב, לרציונל – להיגיון גם אם זה פחות בריא או נכון יותר, על חשבון הבריאות – פרדוקס שכזה....

זה הזמן להוסיף את התרבות המודרנית שכבר שנים מתגמלת תפקוד גבוה, הישגים ובוודאי הישגיות, יכולת עמידה בלחצים ולעומתם, הקשבה לגוף, עצלות, איטיות או רגשנות יתר, מתויגים כחולשה, "תתעלה מעל עצמך", "תתעלה מעל הגוף של עצמך", "תשיג את עצמך" – נשמע מוכר? - למי יקשיב המוח בעולם הישרדותי שכזה?

מחקר שפורסם ב- Journal of Anxiety Disorders מדווח שאנשים נמנעים מתחושות גוף כי רגש, הופך תחושה גופנית, זיכרון הופך רגש, זיכרון הופך לחוסר שליטה ובמילים אחרות המוח אומר "עדיף כאב כרוני מאשר רגש חד ולא צפוי"

תאספו את הנתונים ומכאן ניתן יהיה ללמוד שכשאנשים חיים בסטרס כרוני או דריכות לאורך זמן, הגוף מאותת, אין מענה והאיתות הולך ונחלש – לא כי הגוף הפסיק לדבר, אלא כי המוח, הנמיך את הווליום וזה מגובה במינוח מדעי Functional shutdown of bodily signals.

רק לי זה נשמע מנוגד להיגיון?

בפועל כן, בטווח קצר הנתק בין הגוף והמוח עובד אלא שלאורך טווח ארוך, הגוף גובה מחיר גבוה.  המוח בנוי על הישרדות כאן ועכשיו ולא על מה שיהיה ביום התשלום בעוד 20 או 30 שנה... ואם נתבונן לרגע לעבר הלא רחוק אל עבר המלחמה, ברור הוא שאנשים שחוו מקרוב (מדי) את התופת, חוו ניתוק מוחלט בין הרגש לצורך ההישרדותי – אחרת אני לא יודעת איך היו שורדים ולו פעולה אחת בשדה הקרב ויתכן שגם את שלב התכנון היו מחמיצים בגלל מעורבות רגשית... (גם לזה ישנן הוכחות היסטוריות).

יתרה על כן?, נפצעתם פעם?, ככל שהייתם בתוך המולת הפציעה, האדרנלין הרחיק מכם את הכאב – כדי לשרוד, עד שיבואו לחלץ אתכם, לסייע ולהושיע – הכאבים מגיעים אחר כך... (אגב, זו אחת הסיבות שתמיד מומלץ אחרי תאונת דרכים להתפנות למיון כי אנחנו לא מרגישים את כאבי המכות היבשות, את עוצמת החבטה ובוודאי את מה שנקרא "צליפת שוט" בצוואר – הכאב מגיע רק אחרי שאנחנו נרגעים ורמות האדרנלין צונחות).

מחקרים מראים שאנשים שכן הקשיבו לגוף, מה שנקרא בשפה מחקרית Interoceptive Awareness – מודעות אינטרוספטית היא החוש הזה שמאפשר לנו להרגיש, לזהות ולפרש אותות פנימיים שעולים מהגוף – זה יכול להיות רעב, קור/חום, דופק שונה מהרגיל כשהשיוך בין הדופק לתחושה הפיזית, נשימה שונה, צורך לגשת לשירותים להתרוקן, זו המודעות שיודעת לפרש תחושות, זו המודעות האנושית שמסייעת לנו בוויסות רגשי, בשמירה על האיזון הגופני הנכסף – הומיאוסטזיס שבשורה התחתונה, עוזרת לנו להבין את המצב הרגשי.

הבנת הרגשות מאפשרת לנו להגיב בהתאם, בין אם מדובר בבחירת בגד תואם מזג האוויר, אכילה כשרעבים וכמובן כל קשת הרגשות והתחושות שאנחנו חווים בחיים בהתאם.

אולי יהיה קל יותר להבין את הדברים כשנתבונן על אנשים עם ADHD או שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי, הם עשויים לחוות קשיים באינטרוספציה כלומר, הם יחוו קושי בזיהוי או פירוש האותות העולים מהגוף. אחת הדוגמאות הבולטות היא חוסר היכולת שלהם להבין מטבעות לשון למשל "תאכל את הכובע", הם מבינים דברים כפשוטם ועלולים ללעוס את הכובע...

העניין לשמו התכנסנו היא ההבנה שככל שהמודעות נמוכה, היא עלולה להוביל לחוסר יכולת לזהות צרכים בסיסיים ומנגד, מודעות גבוהה מדי, עלולה לגרום לחרדה מוגברת ופרשנויות מוטעות... עוד מקום שמסמל לנו עד כמה האיזון נדרש לנו בחיים.

הבשורות הטובות הן שאימון ושיפור מודעות זו, אפשריים והם לגמרי חיוניים לניהול רגשות והתנהגות ויכולים לשפר את איכות החיים.

נסכם אם כך, אנחנו נוטים שלא להקשיב לדבר הגוף כי לפחות פעם אחת שלא הקשבנו לגוף – ניצלנו וזה היה ממש מזמן (ברמה האבולוציונית).

המוח האנושי "אוהב" ומתפקד היטב כשהוא בשליטה.

התרבות האנושית מתפתחת לחיזוק הניתוק – מי אמר הפרד ומשול ולא קיבל?

ובשורה התחתונה, כולנו פוחדים ממה שחלילה יום אחד נפגוש שם בפנים.... (תכירו - השלדים בארון הפנימי שלנו)

ריפוי לא מתחיל בלהקשיב יותר, אלא בלהרגיש בטוחים מספיק, כדי להקשיב לעומקן של תחושות.

---

ים הרגשות . . .

האם אברי ומערכות הגוף חווים רגשות ומופעלים על ידם?

אנחנו יודעים זה מכבר שאנחנו – בני האדם, מופעלים בידי הורמונים, אותם חומרים שמייצרים עבורי תפקודים רבים בחיים, מהישרדות ועד הנאה, מכעס ועד צחוק ושמחה – נשאלת השאלה, מה הקשר לאברי ומערכות הגוף או נכון יותר, איך הרגשות שאנחנו חווים, משפיעים על האברים והמערכות?

קל יהיה להתחבר לנושא דרך מה שאנחנו מכירים כשברון לב, תסמונת הלב השבור "מתנהגת" כמו התקף לב, אלא שבתסמונת הלב השבור אין חסימה עורקית, אין נזק ממשי לרקמה – כלומר אין הצטלקות של הרקמה שכן מתרחשת בהתקפי לב.

הרפואה משייכת שברון לב לכל הרגשות שגורמים לנו עצב גדול, שבר של ממש וקשת האירועים העומדת מאחורי התופעה גדולה ונרחבת – האם הלב מרגיש את הצער?, האובדן? – מה בדיוק קורה שם בלב שגורם לתסמונת הלב השבור שנראית כמו התקף לב? היתכן שהלב מרגיש?

ובכן, לאברים אין רגשות או יכולת תרגום רגשות. מה שכן מורגש הם החיבורים והקישורים של אברי הגוף למערכות כמו למשל מערכת העצבים ובפרט מערכת העצבים האוטונומית באמצעות עצב הוואגוס עליו דיברנו פעמים רבות.

אברים מקושרים גם למערכת ההורמונלית, למערכת החיסון ומה שבולט הוא, החיבור לדפוסי ההתנהגות החוזרים ונשנים שלנו.

אברים חווים עומס, חוסר זרימה – קרי תקיעות או עודף זרימה כתגובה ישירה ומתמשכת לאופן שבו אנחנו חיים, חושבים, מרגישים ומגיבים.

לפיכך, רגש שלא נפרק גורם לעוררות עצבית כרונית והיא בתורה, גורמת לשינויים ביוכימיים קבועים. עם הזמן, השינוי הביוכימי הקבוע, גורם לפגיעה תפקודית ממוקדת באיבר ובהמשך במערכת.

כשרגש עולה בנו למשל כעס, פחד, עצב – המוח מפרש את הרגשות האלו כאיוּם ממש (בין אם מדובר במצב של עודף או חוסר) ובמצבי איום, פועלת מערכת העצבים הסימפתטית או לחילופין מדוכאת מערכת העצבים הפרא-סימפתטית (המרגיעה). איום גורם למוח שלנו להפריש הורמונים כמו קורטיזול, אדרנלין, אינסולין שמשנים בתורם את קצב זרימת הדם, גורמים לחמצון (ריבוי רדיקלים חופשיים-רעלנים) ודלקת אינפלמטורית.

הבחירה בפגיעה באיברים השונים אינה מקרית: כבר נדבר על רגשות של כמה אברים משמעותיים ומעבר לכך, לכל אחד מאיתנו הקונסטיטוציה הראשונית איתה הוא נולד כלומר, הגנטיקה שקיבל והשפעתה על אברי הגוף, אופן תפקודם והשפעתם על מערכות הגוף. לכל אחד מאיתנו האברים החזקים ואברים חלשים איתם הגענו לעולם וכדאי לדעת מה הם החוזקות והחולשות כדי לתמרן קל וטוב יותר בריאותית ורגשית גם יחד.

לפני שנתייחס לאברים שבחרתי להציג, חשוב לי להגדיר את המושג "ים הרגשות" והאיבר או המערכת המאכלסת את כל ים הרגשות כולם, היא לא אחרת מאשר הבטן שלנו. אם תירצו, תוכלו למצוא עשרות (אם לא יותר) מטבעות לשון שמכוונים את התובנה לכך שהרגשות ובפרט אלו שאינם מעובדים, ממוקמים בבטן. התבוננו בבטן שלכם ותקשיבו לסיפור שלה, יש לה סיפורים מגיל צעיר שאנחנו נושאים אותם שם בדיוק – בדיוק כפי שהבטן שלנו נראית, היא מחניקה בחובה אלפי סודות קטנים שאנחנו, במסע הרגשי, מנטאלי ואפילו רוחני, מבקשים לפרוק, לעבד ולפרק כדי להטיב עם הנשמה, עם הנשימה ושחרור כל התובנות שכבר לא משרתות אותנו.

ועוד מילה קטנה ברשותכם ואעשה זאת במידת הרגישות הנדרשת מעיסוק ברגשות, עד גיל 7, אנחנו מבינים את החיים והעולם סביבנו על פי החוויות שאנחנו מרגישים עוד מבטן אימנו – מהרחם – גם אם קשה להבין או לקבל את זה. וכאן האנקדוטה שחשוב להדגיש: אנחנו מבינים את העולם והחיים שלנו, על פי החוויות שחרוטות במוח שלנו, על פי מה שהרגשנו, הרחנו וגם טעמנו כשהיינו קטנטנים, משלב העוברות ועד גיל 7 לערך.

קחו נשימה עמוקה כמתבקש מגיליון שכזה, קחו כמה רגעים להבין שבגילכם – יהא אשר יהא, במידה ולא בחנתם את התובנות מחדש בגילאים מבוגרים יותר, מתהווה תובנה שההתנהלות שלכם, מבוססת על כלים תובנות ורגשות של הילדים שהייתם עד גיל שבע...

מתבקש לבדוק, למדוד, להבין, להעריך ולבחון מחדש סיטואציות ותרחישי חיים, בהתאם לגיל וליכולת התובנה הפנימית של כל אחד נכון להיום ולא להסתמך על תובנות שהתקבעו בנו כילדים ותינוקות - זו המלצה חמה ובאהבה.

הכבד – liver מבצע למעלה מחמש מאות תפקידים בו בזמן. הוא מאגר אנרגיה – Qui , מעבד ומייצר הורמונים, מווסת את השומנים בדם, מסנן את הדם, מייצר חומרי קרישה ועוד כל כך הרבה תפקידים. הרפואה הסינית מכנה את איבר הכבד "שר הצבא", משל הוא זה שמכוון את הצבא (בשפה רפואית קונבנציונאלית יקראו לזה מערכת החיסון). הכבד "מרגיש" לחץ, תקיעות – עומס שלא זז והרגשות שפוגעים בכבד הם כעס מודחק, תיסכול מתמשך, תחוש "אני כלוא" – חוסר חופש וגם "אני חייב/ת להחזיק את עצמי" – איפוק של ביטוי רגשי גדול, הדחקה וחוסר תנועה.

ברמה הפיזיולוגית עלייה ברמת הכעס, גורמת לעלייה בערכי הורמוני האדרנלין והנוראדרנלין בדם שגורמים בתורם לכיווץ כלי-דם בכבד, לירידה באיכות ניקוז הרעלים ופגיעה במטאבוליזם למשל של הורמון האסטרוגן ומכאן, הדרך לכבד שומני או דלקתי קצרה – קצרה מהיכולת שלנו לעבד ולעכל שכמות הכעסים, התסכול והדחיקה בהם השתמשנו עד כה במהלך החיים, גורמים לירידה משמעותית בתפקודי הכבד וההצטברות של הירידה בתפקודי הכבד לכדי מצב של כבד שומני והשלכותיו.

כיס-המרה. כיס-המרה עובד במקביל לכבד כמו מאגר חירום למצבי ארוחה שומנית במיוחד. כיס-המרה מכיל מלחי מרה שמסייעים למערכת העיכול לעכל שומנים במעי הדק.

הרגשות שמעיבים ומעיקים על כיס-המרה הם חוסר החלטיות וקונפליקטים משמעותיים פנימיים.

ככל שאנחנו חיים בניגוד לערכים שאנחנו מאמינים בהם, מהססים ופוחדים לקחת צד ולבחור בהתאם לנטיית ליבנו, כך נוצר חוסר סנכרון עצבי, כיווץ לא תקין וסטאזיס – עימדון – תקיעות של נוזל המרה שגורם להיווצרות אבני מרה ו/או דלקת.

המעי הדק אמון על ספיגה ואבחנה מה נכון לי ומה לא נכון לי מרגיש בלבול והצפה. ככל שאנחנו נמצאים במצב של חוסר גבולות, בלבול רגשי וחוסר יכולת להניח את האצבע על מה שנכון עבורנו, כך נגרמת עלייה בסטרס שבתורה גורמת לירידה בזרימת דם למעי, שפוגעת באיכות הספיגה של נוטריאנטים ולא עלינו לחדירות יתר, מה שאנחנו מכנים "מעי דליף" והשלכותיו.

ככל שנאמץ בהירות מחשבתית ברורה, הקשבה פנימית לרצונות והמאוויים שלנו ובעיקר אמון בתחושת הבטן, כך נוכל לאזן את פעילות המעיים.

תפקידו של המעי הגס אמון על סיום תהליך העיכול, שחרור פסולת וניקוי המערכת. המעיים הגסים רגישים לאחיזה, לקושי שלנו להרפות ומכאן שאלו מאיתנו הסנטימנטליים שמחזיקים בעבר ללא יכולת להתנתק, מחזיקים עצב לא מעובד ברמה הרגשית וביקורת עצמית אינסופית, הם אלו שיגרמו לדיכוי המערכת הפרא סימפתטית, להאטה בתנועתיות המעיים שמשפיעה בתורה על קצב השחרור המתבדל בין עצירות לשלשול.

ככל שנעבוד על שחרור העבר, על סליחה של ממש ויכולת קבלה, כך נוכל לסייע למעיים הגסים להתאזן.

מחקרים שנערכו בעשור השנים האחרונות הביא את התובנה שהמעיים לא מעכלים רק מזון, אלא את כל תרחישי החיים ומכאן נגזר המושג העכשווי "מוח המעיים". אם תירצו, זה גם אחד ההסברים הקלים לעיכול לתופעת IBS – מעי רגיז/רגיש... ולא בכדי. המחקרים מראים שאוכלוסיית המעיים היא זו ששומרת עלינו מפני מחלות וגם רגשות משויכים למאזן הכוחות שבין החיידקים המאכלסים את המעיים. הפרעות נפשיות ואפילו חרדות, נחשבים גם הם לפועל יוצא של חוסר איזון בין חיידקי המעיים, מה שאומר שמומלץ לשמור על אוכלוסיית חיידקי מעיים מאוזנת ולקחת את חוסר האיזון בחשבון.

בלוטת התריס אמונה על קצב, על אנרגיה והביטוי העצמי שלנו. הרגש שמטלטל את בלוטת התריס הוא חנק, האצה או האטה שאינה מסונכרנת אלינו.

בלוטת תריס מחזיקה רגשות קשים של חוסר ביטוי עצמי, פחד או קושי לומר את האמת הפנימית וגם חיים בקצב לא תואם את מבנה האישיות והקונסטיטוציה המקורית של האדם.

שוב סטרס, הוא זה שפוגע בציר HPT – היפותלמוס, יותרת המוח, בלוטת יותר הכליה – ציר דחק עיקרי בגוף המתאר מערכת איתות הורמונלית חיונית בגוף. סטרס אם כן, פוגע בציר HPT, גורם לירידה בהמרת הורמון T4 ל- T3, עייפות, השמנה, ערפול מוחי ועוד כמה תסמינים לא נחמדים של האטה מטאבולית וירידה בקצב.

היכולת להתבטא בחופשיות, לחיות בקצב מדויק אישית ותחושת ניראות (רואים אותי – אני נוכח – אני מוכר לא מלשון ידוע, אלא מלשון מכירים בעצם קיומי) הם הרגשות שמחזקים את תפקוד בלוטת התריס.

הלבלב – הפנקיראס אמון על וויסות הסוכר, מוצא האינסולין ואנזימי עיכול. עומס מחשבתי, דאגות, מעוררים בלבלב "חוסר מתיקות" כפי שמוסבר בגיליון ינואר של המגזין.

עודף מחשבתי, מעגל מחשבתי שחוזר על עצמו שוב ושוב, נשיאה רגשית של אחרים גורמת לתחושת "אין לי מרווח" שאני נוטה לכנות אותה גם "אין לי מרחב אישי".

בפועל, סטרס גורם לעלייה בהורמון הקורטיזול, שגורר אחריו עלייה ברמות הגלוקוז בדם כך שהלבלב נדרש להפריש עוד ועוד אינסולין לפנות את ריכוז הגלוקוז בדם לתאים. – השחיקה שנוצרת בעודף התיפקוד, גורמת למה שנקרא עמידות לאינסולין בואכה סוכרת.

שווה ממש להקפיד על סיפוק, על ערך עצמי, קבלה ותחושת הזנה עצמית כדרך לחיזוק תפקודי הלבלב.

זה המקום והזמן להזכיר שעודף מחשבות, למידה מוגברת (סטודנטים/תלמידי ישיבות) מתישים את הלבלב.

עמוד-השדרה הוא המקום שמספק לנו יציבות, זהות ותמיכה עצבית. מה שנקרא "חוסר גב" או "אין לו עמוד שדרה", הוא לגמרי תופעת לוואי של עומס.

ומאחורי העומס, עומד פחד קיומי, עודף אחריות וחוסר תמיכה.

בפועל, מתח שרירי כרוני (כן, לגמרי סטרס) לוחץ על העצבים וגורם לכאב, עומס עצום, כיווץ, דלקת ושחיקה – כל מה שיודע לגרום לבלט ופריצת דיסק.

תחושת בטחון, תחושת קרקוע וחיים מתוך ערכים ברורים ואיתנים, הם הרגשות שיעזרו לנו לשמור על עמוד השדרה.

מזכירה שוב שחשוב לציין שאברי הגוף שלנו לא מגיבים לאירוע רגעי או אחד פעמי, מקור השחיקה נמצא בהתנהגות רגשית חוזרת שלא מקבלת וויסות ואיזון לאורך זמן.

זו נקודת זמן נכונה להזכיר את מערכת העצבים הסימפתטית וגם הפרא-סימפתטית. מזכירה שאני מכנה "מרגלים" את העצבים היוצאים מהמוח ומלקטים מידע מן החוץ פנימה בשירות ההישרדות האנושית. העצבים הווגאליים – (וואגוס), בשירות מערכת העצבים הפרא-סימפתטית נותנים את הפן הרגשי, בתקווה לאיזון והרגעת מערכת העצבים הסימפתטית. ככל שהרגשות שלנו חוזרים על עצמם ומתקבעים כנוהג קבוע שלנו, כך מגורים יותר הווגאליים וכל התופעות של עומס יתר על מערכת שאמורה לעזור לנו בהרפיית מערכת העצבים הסימפתטית ומן הסתם, גם למקום הזה סימפטומים למכביר (אפרופו IBS מעי רגיז ויש עוד כל כך הרבה).

המשפט הרווח הבא הוא "הגוף בוגד בי" אצל אלו מאיתנו שמרגישים את הירידה בתפקוד, את העומס חוסר האיזון והשפעותיו לאורך זמן. מה שכדאי לאמץ הוא הבנה שהגוף לא בוגד או מעניש אותנו, אלא מעורר את הצורך בשינוי ההתנהלות שלנו כדי לאזן ולהטיב את איכות חיינו.

---

אומנות הנִרמול

דומני שזו הקידמה שנתנה חיים חדשים למושג הקטן "נרמול "

ואני לא משוכנעת שמישהו תיאר לעצמו את ממדי תפוצת התופעה.

 

נרמול, Normalization הו תהליך שבו משהו שהופך מחריג לרגיל ובסופו של תהליך למובן מאליו. כלומר, מה שהיה פעם חריג ובעייתי, לא מקובל או לא מדובר, עובר חשיפה, חזרתיות והצדקה ולבסוף, מתקבל ומתקבע מקום חדש שנקרא "ככה זה", "זה נורמלי", אין על מה לדבר"...

זה טוב לנו?, זה נכון לנו? – תגידו אתם., נרמול אומר שהמערכת האישית, נפשית, מנטאלית, ביולוגית וחברתית עברה שינוי למצב של התרגלות שמביאה איתה מצבים חדשים ושונים מאלו שהיו פעם.

נוכל לראות מצבי נרמול במקרים של חרדה, דכאון וטראומה, כשהנרמול מביא איתו משפטים מוכרים כמו: "אתה לא לבד, זה קורה לעוד הרבה אנשים" או "זה נורמלי להיות מותש/חרד כל הזמן" – מבלי לטפל בשורש העניין.

אם תרצו, סטרס כרוני הפך למצב חיים במקום לאותות אזהרה – תגדילו את המשפט הזה, או לחילופין כמו כמה דקות להתבונן פנימה על החיים שלכם, רק כדי לבדוק איפה ועד כמה נרמלתם (אתם וסביבתכם מבית ומחוץ) את משך הסטרס...

בפאזה החברתית נרמול מקבל מימדים עוצמתיים במיוחד. נוכל לראות את זה בשימוש באלימות מילולית, בנרמול של עומס, חסר בשעות שינה שגורמים בתורם לשחיקה גדולה. נרמול של רוצה לומר "חוצפה" אבל בעיניי זה ממש חוסר גבולות מעורבים בתעוזה חסרת שליטה וגם נראה נרמול של פערים חברתיים. כל מה שפעם היה חריג ובלתי נסבל או ממש לא מקובל, הפך נורמלי ושגרתי.

ניקח את הנרמול לפן הבריאותי וגם כאן נראה נרמול של תסמינים למשל: "ככה זה בגיל שלך" – משל יתר לחץ דם וסוכרת זה חלק מתסמיני זיקנה נורמליים.

גם משפט שאומר "זה חלק מגיל המעבר" מנרמל תופעות לוואי של שינויים הורמונאליים שמוכרים יותר בקרב נשים, אך לגמרי קיימים גם אצל גברים.

נרמול של תסמינים בריאותיים, זה לגמרי ויתור על תהליכי ריפוי, כי זה חלק מהגיל, כי זה קורה לכולם...?!!!?

נלך עוד צעד קדימה לכיוון תזונה ומטאבוליזם שם נראה נרמול של השמנה ביטנית, נרמול עייפות אחרי האוכל, נראה נרמול של תלות בסוכר או בקפאין – כמה פעמים שמעתם את המשפט "אל תדברי אלי לפני הקפה השני?", או לחילופין, "אני מוכרח משהו מתוק", מה בדבר "אני חייב סיגריה כדי להירגע"? וגם השינויים בערכי גלוקוז או פרופיל שומנים בדם שהשתנו במהלך השנים והביאו איתם סוג של נרמול מסלול מעגלי של נטילת תרופות אינסופי – לכל החיים.

דומני שבמערכת החינוך הנרמול הגדול ביותר הוא הפרעות קשב וריכוז. נרמול של ניתוק רגשי, של חוסר תנועה ובדיקת עומק, למה זה בעצם קורה? – למישהו יש מושג כמה ילדים, סטודנטים ואנשים מבוגרים נוטלים תרופות לאיזון הפרעות קשב וריכוז? – האם אלו באמת הפרעות קשב וריכוז?, איך יתכן שכל כך הרבה אנשים (מכל הגילאים) סובלים מהפרעות קשב וריכוז? – משהו כאן לא תקין בגוף האדם או במערכת החינוך? – מה דעתכם?

לקינוח, בוא נתבונן על אומנות הנרמול בפוליטיקה ובתקשורת, אני מבטיחה שאני מחזיקה את עצמי כדי לא לחרוג (הנה לכם נרמול) מהכתיבה המכובדת למרות שאני ממש רוצה לזעוק לשמים נוכח ההתנהלות הפוליטית וזה כבר מזמן לא קשור למפלגה זו או אחרת, או לצד פוליטי זה או אחר, זה נרמול של שיח קיצוני, נרמול פחד של האזרח הקטן, נרמול של מצבי חירום מתמשכים – מתי לא היינו תחת מלחמה, מבצע, מתיחות בכל אחת מגזרות ישראל הקטנה?

היתכן שנרמול הוא כלי שליטה? – כי אם הכל הוא מצב חירום, אז שום דבר לא באמת חירות...

בפועל, המושג נרמול קיים כבר למעלה ממאה שנה ומקורו בסטטיסטיקה, פסיכולוגיה ורפואה.

סביב סוף שנות השמונים והתשעים, חלה עלייה ניכרת בפופולריות של פסיכולוגיה ועלייה בשיח על טראומות, על זהות ועל נפש האדם – ומכאן, זו המדיה והתקשורת שלקחה את המושכות כדי להעלות את השיח על רגשות.

מאז 2010 להערכתי, חל זינוק חד בתופעות הנרמול המגוונות בגלל השימוש הנרחב ברשתות חברתיות, עומס מידע והצפה רגשית, תוסיפו קורונה, סטרס מתמשך ותחושה עזה של חוסר יציבות – הרי לכם "זה לגמרי בסדר להרגיש ככה" או "כולם ככה" וגם.... משיכת כתפיים כלפי מעלה "מה יכולתי לעשות"   אותו פעם עצום בין האזרח לממסד, מישהו זוכר באוזניים את הפרסומת הזו? – הרי לא בכדי העליתי אותה בעיתוי הזה....

נרמול קורה מחשיפה חוזרת, השוואה לאחרים (כולם ככה), הצדקה (אין ברירה), עייפות ושחיקה מהתנגדות ואז מגיעה הקבלה השקטה שהופכת את מה שהיה "בעיה" למצב. לנורמה....

זה הזמן להזכיר שלכל מטבע, שני צדדים ותמיד יש לנו את ההזדמנות לבחור על איזה צד של המטבע להתבונן:

חרף כל מה שחושבים על נרמול, לגמרי ניתן להיעזר בנרמול בפן הטוב והמרפא שבו כמו למשל שימוש בנרמול להקלה רגשית: "אני לא פגום, זה הגיוני לעומת מה שעברתי" – שימו לב לשינוי הייחוס שבין לבין... השינוי הזה מוריד את אלמנט הבושה, מרגיע את מערכת העצבים ופותח אפשרות לשינוי...

נסכם אם כך, ככל שהנרמול מקדם בריאות, מעודד התקדמות אישית שאינה תלויה בתחרותיות או השוואה נרמול עשוי להיות כלי להתפתחות הרפייה והחלמה באשר היא.

נרמול הופך מסוכן כשהוא מעורר הסתגלות, כשהוא גורם לנו להשתיק את מה שאנחנו מרגישים במקום להקשיב לעצמנו ואם כבר הגענו עד כה ובהמשך ישיר לכתבה קודמת, הרי שסוכרת היא נרמול "לרוב האנשים בגילי יש".... כשהקריאה הפיזיולוגית היא לאיזון עמוק במקום לתחושת גזירת גורל...

או למשל כבד שומני ושומן בטני הופך נרמול כשהמשפט "ככה זה, זו בטן של גיל המעבר/בטן בירה"    כשבפועל מדובר על עלייה ממושכת לאורך זמן בערכי קורטיזול ואינסולין...

וברמה הרגשית, זה נוגע בנו עמוק בדיוק במקומות שאנחנו אומרים לעצמנו "זה לא נורא" כשבעצם זה רע לתפארת... במקומות שוויתרנו לעצמנו על עצמינו בשם ההסתגלות והשתיקה.

איך מבטלים נרמול מזיק מבלי להילחם? (כי מלחמה אני מזכירה, זה לגמרי הורמוני סטרס – וזו תשובה מצויינת למצב בו אנשים נלחמים במחלות קשות במקום לעשות שלום עם עצמם)...

עם ההבחנה בנרמול, במקום להכנס ל- "זה נורמלי", כדאי לשאול את עצמינו אם זה טבעי לנו?

במקום משיכת כתפיים "מה יכולתי לעשות" או "אין מה לעשות – ככה זה", אפשר לומר שעוד לא מצאתי מה עובד בשבילי...

נסו לשים יד על הבטן ולקחת נשימה איטית ולהגיד לעצמכם בשקט, בלב...  "אני לא צריך/כה לנרמל כאב כדי להיות חזק/ה. מותר לי לבחור רכות, איזון וריפוי" ותנו לגוף להגיב מבלי לחכות שמשהו יקרה...

לסיכום, נרמול מרפא אומר "את/ה לא לבד"

נרמול מזיק אומר "תתרגל/י"

והגוף?.. הגוף שלנו תמיד זוכר על מה ויתרנו, תמיד מבקש את האמת ולא את ההרגל...

כולנו זקוקים לחסד / מילים: נתן זך, לחן: אילן וירצברג

כולנו זקוקים לחסד,

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל.

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לנשום.

כולנו רוצים לתת

רק מעטים יודעים איך.

צריך ללמוד כעת

שהאושר לא מחייך,

שמה שניתן אי פעם

לא יילקח לעולם.

שיש לכל זה טעם,

גם כשהטעם תם...

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד מאיר אור יום.

כולנו רוצים לאהוב,

כולנו רוצים לשמוח.

כדי שיהיה לנו טוב,

שיהיה לנו כח.

כמו שמש שזורחת...

---

אומנות הקרעחץ

באחד השיעורים הראשונים בלימודי רפלקסולוגיה, התיישב המרצה שלנו בישיבה פסוקת רגליים, היטה את גבו קדימה ונשען באמותיו על הברכיים ובהפגנתיות רבה לקח נשימה עמוקה ומשם, השתחררה ממנו אנחה עמוקה ורועמת, אָ - קרעחץ הוא אמר, קרעחצן היא אומנות בפני עצמה והרבי מלובביץ' זצ"ל (ממ"ש – מנחם מנדל שניאורסון) אמר שדרוש לו לאדם לפחות פעמיים ביום לתָּרגל את הקרעחצען.

 

למעלה מעשרים שנות חלפו ממופע הקרעחץ הראשון שחוויתי וממנו ואילך אני מתרגלת את האומנות הכמעט אוטומטית הזו ויש לי עוד מה ללמוד ולתרגל...

לרגע אל תתבלבלו, זו לא קלישאה או בדיחה, אנחה עמוקה היא הרבה מעבר לצורך, הרבה לפני שאנחנו חושבים שאנחה תשחרר אותנו עד שנלמד לכנות אותה אנחת רווחה, הגוף ובעיקר מערכת העצבים הסימפתטית (כן, ההיא שנדרכת כשאנחנו מרגישים איום) היא ז שמעצמה, גורמת לנו לקחת נשימה עמוקה – אפילו כפולה ולשחרר את האוויר ארוכות וממושכות – למי זה מזכיר משהו?

אלו מכם הקוראים והמקשיבים המתמידים, זוכרים ודאי שהסברתי איך לגרום להרגעה, להרפיה או במילים קצת יותר מקצועיות – להמיר את פעילות מערכת העצבים הסימפתטית בפרא סימפתטית שתגרום לנו, לגוף ולנשמה שלנו להירגע...

המושג אנחת רווחה שגור בפינו ואנחנו מכירים את הצורך בו, "קח אוויר", "סוף סוף אפשר לנשום" הם רק שתי דוגמאות מיני רבות הן להבנה והן לצורך בנשימה עמוקה ולא פחות חשוב, בנשיפה ארוכה.

478, היא שיטת נשימה שאנשים שעוסקים במקצועות איך נקרא להם, על אדרנלין גבוה בלשון המעטה, אימצו זה מכבר את שיטת הנשימה 478, בספירה עד ארבע – שאיפת אוויר, בספירה עד 7 אצירת הנשימה ובספירה עד 8, נשיפה ושחרור האוויר החוצה. חשוב להבהיר שהשיטה הזו נבדקה ונחקרה ברמה הביוכימית והשפעתה על האיזון של מערכת העצבים.

אם נלך אחורה לכתבות בגיליון זה נזכור שהקושי אינו רגעי וחד פעמי אלא מתבסס על התנהלות קבועה וחוזרת על עצמה לאורך זמן – שם בדיוק נולד הצורך לשחרר, להיאנח והצורך הרבה יותר פיזיולוגי מאשר מנטאלי רגשי ולפיכך, הגוף עצמו יעורר את הצורך בסוג נשימה שונה מזה הקבוע, על מנת לאזן את הפערים שנוצרים בין מערכות העצבים – שמן הסתם מעיבים עלינו.

מחקרים מראים שאנשים נאנחים באופן ספונטני מדי כל כמה דקות, גם מבלי שנשים ליבנו לכך, זה מנגנון תחזוקה אוטומטי של השילב שבין מערכת הנשימה ומערכת העצבים.

אנחנו משתמשים באנחת רווחה כשמצב מתוח מסתיים, זה מלווה במשפט מוכר "תודה לאל, זה הסתיים".

במצבים בהם מתבהרת אי-ודאות, לאחר בכי או רגש עוצמתי, לפני שינה, כשכאב נרגע, בעיקר כשאנחנו מרשים לעצמינו לשחרר שליטה.

בזמן אנחת רווחה, במערכת הנשימה מתבצעת שאיפה כפולה קטנה ונשיפה ארוכה. הנאדיות שנוטות לקרוס מעט, נפתחות מחדש, משתפר תהליך חילוף החמצן והפחמן הדו-חמצני, משתחרר מתח שרירי בבית החזה והסרעפת ואפשר לומר שעצם האנחה, מאתחלת את קצב הנשימה.

במערת העצבים אנחת רווחה מפעילה את העצב הוואגלי – הוואגוס, את מערכת העצבים הפרא-סימפתטית, מורידה את פעילות מערכת העצבים הסימפתטית כשהשילוב הזה מתבטא בהאטת קצה הלב, ירידה בלחץ הדם, שיפור קצב לב, ירידה במתח שרירי וכל הגוף עובר ממצב הישרדותי למצב ביטחון.

ברמה הביוכימית ניתן לראות שאנחת רווחה מורידה את ערכי הקורטיזול בדם (מזכירה שקורטיזול הוא אחד מהורמוני הסטרס), ירידה בערכי האדרנלין, שחרור גאבא GABA – נוירוטרנסמיטור מרגיע, שיפור בוויסות ערכי הדופאמין במוח, לעיתים גם שחרור אוקסיטוצין, בפרט כשלאנחת הרווחה מתלווה חיבוק.

וכאמור, הנשיפה הארוכה – (ארוכה מהשאיפה), היא זו שמגבירה את פעילות עצב הוואגוס שמתורגם במערכת העצבים לכך שאפשר להרפות ולעבור למצב בטוח.

שכבה אחת פנימה, אנחת רווחה היא הצהרה לא מודעת שעכשיו, אפשר להרפות. לעבור ממצב של שליטה והישרדות עירנית למצה אמון רגוע. זו פריקת מתח שהגוף הוחזק בה כך שאנחת רווחה, היא סוג של פריקת מתח, עיבוד רגשי זעיר ומהיר, סוג של ארגון מחודש של חוויה פנימית. אנחת רווחה היא הגשר המוליך מדריכות הישרדותית לרכות ובטחון.

נסו את זה, קחו שאיפה דרך האף ומיד שאיפה קטנה נוספת דרך האף (אנחנו עושים את זה אוטומטית, אבל מעניין לראות את זה בתשומת לב) נשיפה ארוכה דרך הפה ובסיום, השהייה קצרה של רוגע – חיזרו על התהליך 3 – 5 פעמים.

·        הקפידו על נשיפה ארוכה מהשאיפה,

·        הקפידו על כתפיים רכות (נסו למשוך את הכתפיים מעלה, כמו תנועת "לא רוצה" על מנת לשחרר את הכתפיים למקומן הטבעי

·        שחררו את הפנים (תוכלו לכווץ בחוזקה את כל אברי הפנים , כדי להרגיש את השחרור)

·        ובהמלצתו של הרבי מלובביץ' והמרצה שלי לרפלקסולוגיה, שחרר אנחת רווחה קולית, זה לחלוטין מחזק את המופע הזה, ששומר אותנו (בשאיפה) רגועים ומאוזנים.

חייבת לציין שהגירסא שראיתי ולמדתי, מתבצעת ברכינה קדימה, הישענות על הברכיים באמצעות האמות תוך הקפדה על שמיטת הראש כלפי מטה – כל זה כדי להקל על יציאה של אנחת רווה קולית... תנסו, תגידו מה נוח ויעיל לכם יותר. והעיקר - היאנחו, תוציאו את זה החוצה...

---

לסיכום, גיליון פברואר מזכיר לנו שקשת הרגשות מנהלים אותנו ומתנהלים בהתאם ליכולות המשתנות שלנו לספוג, להפנים ולהטמיע, על מנת לשפר את העמדות שלנו, לשפר את איכות החיים שלנו.

זה הגוף שבדרכיו קורא לנו להקשיב, כדי להטיב.

זו הזדמנות מצויינת להזכיר לנו להחליש את המתג המוכיח והצדקני ובמקומו להגביר את המתג המאפשר התבוננות שונה, ילדים אני מזכירה - לומדים מהמעשים שלנו בפועל ולא מהנאומים האינסופיים - גם אם הילדים כבר בני שישים....

מאחלת לנו חושים רכים, אלפי הזדמנויות לראות דרכים באור שונה כדי לשפר את איכות החיים שלנו ושל האנשים סביבנו.

המשך חורף בריא, תחילת סתיו מוקדמת ורגועה

שלכם באהבה,

תמר