גיליון נובמבר 2025 - מגזין באופן טבעי

פתח דבר

איזה שבת חורפית קיבלנו במתנה לכבוד אמצע נובמבר, אני כל כך שמחה שאני מוכנה להניח בצד את האיחור המאוד לא אופנתי של שר הגשם, הרעמים, הברקים וכל המופע החורפי האהוב.

אני אוהבת שהגשם מפזר את אבק הימים החמים, את הימים הקשים שחלפו, אולי זו רק תחושה שהגשם מטשטש את הצעדים שנחרטו באדמה החרבה ואחרי שנה שחונה ומלחמה צורבת, יש מה לטשטש, אישית אני שומעת את זעקת האדמה למים, לקצת שקט שלווה ונחת...

עוד מעט יגיעו למופע חורפי וירוסי סוף הסתיו והחורף (אפשר לחשוב שהם דילגו על ההזדמנות שהייתה להם בחסות חמסינים בנובמבר – הזיה של ממש.

ואם כבר מופע חורפי, אפשר להתענג על שירו של אמיר בן עיון שמבטיח לנו צבא הכי חזק בעולם שישמור עלינו.

זו כנראה הבטחה שכל אחד מאיתנו היה רוצה גם לשמוע ובעיקר לחוות לעומק, להרגיש שלהבטחה הזו, יש חיים משל עצמה והיא פועמת בנו בתוכנו, ממש בעמקי הנשמה – מה בסך הכל ביקשנו? כל אחד מאיתנו על פני הכדור זקוק לה, שמישהו פשוט יעטוף אותנו ברוך, אהבה וייתן לנו להרגיש גב איתן שמבטיח שיגן עלינו מפני כל רע, זה צורך ראשוני, הישרדותי של המין האנושי בכללותו. הצורך הזה מלווה אותנו לאורך כל החיים וכשהאמון הזה נפגע לא עלינו טפו, טפו, טפו, זה משבר אמון עוצמתי ועל מנת לתקן את המשבר הזה ולהשיב את האמון, נדרשם תהליכים משפרי אמון, רצון, תקווה ולא מעט תבליני אמונה - ואם להתחבר לגיליון אוקטובר 2025 של המגזין באופן טבעי, אמון, תקווה ואמונה הם שלושה שרירים בעלי חיישנים רגישים ביותר, לפעמים רק מבע פנים מעורר את דריכתם.

זה זמן טוב לדבר על חיסון, חוסן וחסינות – שלושה מושגים שעומדים בקו הראשון לשמירה על עצמינו שהתערערו בשנים האחרונות ובשנתיים הארונות על אחת כמה וכמה וכן, זה תמיד מתחיל מבפנים ויוצא החוצה כך שמחלות אוטואימוניות, הן סוג של משבר אמון הגיע הזמן להניח כמה מילים ומחשבות אודות משברי אמון מבפנים, מבית ובוודאי מחוצה לאלו...

לא חדש לנו שאֵמוּן הוא ערך בסיסי ומשמעותי במערכות יחסים. הדבר נכון בה במידה במערכת היחסים האישית שלנו עם עצמינו, ה-100% אינטימיות שלנו עם עצמינו, במקומות שאנחנו מדברים את עצמינו איפה שאף אחד לא שומע את האמת הפנימית שלנו, את מה שלעולם לא נלחש מבפנים כלפי חוץ, כי זה חוצה גבולות גיזרה ומי מוכֵר את עצמו בחיני חינם לאויב? - <נכון זולת למצבי הדחקה לצרכי הישרדות – כל אחד בדרכו ובעיתו>

מוכרחה פה כוכבית, כי למדנו לדבר את מה שרוצים לשמוע מאיתנו, כששואלים אותנו מה נשמע, זה סוג של היגד, דיבור, נוהג – אף אחד לא באמת רוצה לשמוע את הצרות שלנו ואלו שכן, לחלקם באמת חשובה ומעניינת התשובה שלנו, על אלו כדאי לשמור קרוב והשאר, השאר מעוניינים בתשובתנו לא כדי לעזור, אלא כדי לפתוח סדק במערכת הגבולות שלנו, לפרוץ לתוכה ולשאוב ממנה את כל תשומת הלב שלנו בה הם ממלאים את החסרים שלהם עצמם ... מכירים את אלו שכל הזמן קורסים, מתפגרים, נופלים, מתרסקים, מתים וקמים כל רגע מחדש? – ערפדים אני קוראת להם, הם ייקחו מכם את תשומת הלב בכוח, הם יקשיבו רק למחצית המשפט הראשון וימצאו את הלולאה הראשונה בה תשתהה לשבריר שנייה ולתוכה הם יצקו את  כל הצרות שלהם ובלבד שיקבלו את תשומת הלב של כל מי שרק ניתן, עליה הם לא יכולים לוותר – איפה קו החוסן, החסינות והחיסון שלהם נמצא אתם יודעים?... ושלכם?

 

 

גיליון הגנה, אמון, אמינות, חוסן, חיסון והמון מחשבה

על שיפור גבולות גזרה אישיים ובמעגלי חברה ועולם.

 

 

קריאה מועילה ומהנה,

 

שלכה באהבה רבה,

 

תמר

---

אחרי המבול...

אתם מכירים את המקום הזה שמתעורר בדיוק אחרי משבר?, אחרי תקופה סוערת מכל סיבה אפשרית מבלי שנכנס לפרטים, בשנייה שפרויקט הסתיים, כשמשבר הסתיים, אנחנו מרגישים נפילת מתח – נשמע לכם מוכר?

כשגיליון זה יגיע לידיכם, נהיה סביב חודש מאז חזרו הביתה החטופים והלוואי גם כל החטופים החללים. כמה חיכינו, כמה דאגנו, כמה שעות שינה החסרנו מה שמעיד על תקופה ארוכה (שנתיים לפחות) של סטרס עוצמתי מתמשך.

מי מכם שעוקבים אחרי גיליונות המגזין יזכור ודאי שדיברנו על קורטיזול – הורמון הסטרס והמשמעות של שהייתו לאורך זמן של הורמון הסטרס במחזור הדם והשלכותיו. כל עוד אנחנו בסטרס מתמשך, ההיפופיזה במוח מעודדת את בלוטות האדרנל להפריש קורטיזול. הקורטיזול כאמור – הורמון הסטרס הוא זה ששומר אותנו alerted עירניים, על אש גבוהה בעירנות, לחץ דם וגלוקוז גבוהים בדם כדי לאפשר אנרגיה זמינה למצב של אזעקת אמת – ככה הסתובבנו שנתיים בין אם היינו דרוכים בין האזעקות או ידיעות מהחדשות ואם לומר את האמת, אלו הם חיינו במזרח הלא יציב של התיכון. . .

מה קורה כשתקופת הסטרס מסתיימת ואפשר לחזור לנשום לעומק בנחת?, מה קורה לגוף כשרמות הקורטיזול בדם יורדות בכלל ובוודאי כשהן יורדות בבת אחת, ממש צונחות?

לאחר תקופת סטרס ארוכה יתכן שבלוטות האדרנל תהיינה שחוקות ומותשות מה שעשוי להתבטא בירידה בתיפקודן. ככל שבלוטות האדרנל לא יוכלו עוד להפריש קורטיזול באותו קצב, יתרחשו בגוף ירידה חדה ברמות סוכר בדם שעשויה להתבטא בחלושס, סחרחורות, עייפות קשה עד כדי תשישות. קושי לייצר אנרגיה מתמשכת שיגרום לנו לצורך דחוף בקופאין או סוכרים כלומר שינויים ואיבוד האיזון בייצור אנרגיה ובמטאבוליזם של הגוף.

מערכת העצבים תגיב בבלבול, קושי בריכוז ותחושת "ערפל מוחי" ירידה ברמות דופאמין ונוראדרנלין שיגרמו לנו לירידה ו/או חוסר במוטיבציה ודכדוך כשבמקביל להפעלת יתר של מערכת העצבים הפרא-סימפתטית שירגיש כתחושת כבדות, עייפות וצורך בשינה מרובה - זו בדיוק התחושה שאנחנו מרגישים מותשים כשאנחנו מתעוררים בבוקר ולא מצליחים להתניע את הבוקר ומטלות היום.

ירידת לחץ דם פתאומית עלולה להתרחש כשרמות הקורטיזול בדם צונחות יודעת גם היא לייצר עייפות וסחרחורות בקימה, תחושת "נפילת מתח" ואפילו רעד קל בגוף.

מערכת החיסון תאבד את יכולת הוויסות שלה מה שעשוי להתבטא או בדיכוי חיסוני או בתגובתיות יתר (דלקת סמויה).

היות והתפקוד שלנו רובו הורמונאלי, הרי שירידה ברמות הקורטיזול תשפיע גם על האיזון מול הורמונים אחרים כמו למשל:

עלייה בפרולקטין שגורמת לעייפות ודיכאון, ירידה בהורמוני המין אסטרוגן, פרוגסטרון וטסטוסטרון, חוסר איזון בהורמוני בלוטת התריס (T3נמוך / TSH גבוה מעט).

אנשים שחווים קריסה/נפילת מתח אחרי סטרס מדווחים גם על תשישות קיצונית בפרט בבוקר, עם קושי לקום ולהתניע את היום, רגישות לקור או חום, תשוקה למלח - מזונות מלוחים, רמות סוכר לא יציבות, קושי להתמודד עם כל סטרס קטן, תחושת ריקנות אנרגתית, חרדות ואף דיכאון.

אם תהיתם, הרי שזה בדיוק הזמן שמערכת החיסון נמצאת במצב חולשה ומי מזהה את ההזדמנות לחגוג? – בדיוק, וירוסים וחיידקים הם אומני האופרטוניזם והם צצים בדיוק כשמערכת החיסון שלנו חלושס.

תגידו הרפס, תגידו הצטננויות ויראליות, תגידו מחלת הנשיקה EBV, תגידו חיידקי סטרפטוקוק למיניהם, פנאומוקוק – כשהגבולות חלשים "ופרוצים", זה הזמן שלווירוסים ולחיידקים קל לתקוף את הגוף שלנו.

זה בדיוק המשפט שיוצא לנו אוטומטית מהפה, "איך שנגמר המשבר, חטפתי..." מניחה שתדעו להשלים לבד את המשפט השגור ביקום...

אז מה עושים כדי להימנע מנפילת מתח?

ראשית, כשרמות הקורטיזול במחזור הדם נמוכות אחרי תקופת סטרס ארוכה המטרה היא לעורר את הקורטיזול בהדרגה, תוך שיקום הציר ההורמונלי/עצבי במתינות.

צריכת חלבון איכותי בכל ארוחה כיוון שחלבון תומך בבלוטות האדרנל ובתהליך גלוקוניאוגינזה.

צריכת שומנים כמו אבוקדו, אגוזים טבעיים, דגי ים צפוני שמכילים כמויות אומגה 3 גבוהות (סול, סלמון, הליבוט, מקרל, סרדינים פורטוגליים, טונה/טונה אדומה, הרינג טרי-לא מעושן או משומר), שמן קוקוס.

מזונות עתירי ויטמין C כמו גויאבה, קיווי, פלפל אדום, תותים שבקרוב יצאו לשווקים כשהחורף יתעורר והגשם יגיע, מגנזיום, B5, B6.

לא אחדש לכם ודאי, שכדאי תמיד להימנע מכל נגזרת של סוכר וקופאין וכדאי לשמור על ארוחות מאוזנות וסדירות ושתיית מים לאורך כל היום.

אחד הדברים החשובים לשיקום בלוטות האדרנל היא שינה ושימו לב, עדיף לישון כבר לפני 2300 בלילה, כיוון שבלוטות האדרנל משקמות את עצמן בין השעות 2300 ועד 0200 כך ששינה בשעות הללו תאפשר שיקום.

פעילות גופנית מסייעת לבריאותנו, הפעם מדובר בפעילות גופנית מתונה, נסו טאי צ'י, יוגה, הליכות מתונות, נשימות, דיקור, רפלקסולוגיה, עיסוי שמנים - כל אלו יעזרו להוריד את העומס העצבי מבלי לעורר את בלוטות האדרנל.

צמחי מרפא אדפטוגנים בפרט ידעו לסייע לאיזון האדרנל, זה בדיוק התפקיד של צמחים אדפטוגנים – פנו להרבליסט קליני או נטורופתים שידעו לכוון אתכם אישית בהתאם למצבכם לצמחים שמתאימים לכם אישית.

אם כבר לקחת החלטה לשקם ולאזן את בלוטות האדרנל, כדאי בהזדמנות זו גם לעבוד על איזון הפן הרגשי ולעבוד על התגובתיות שלנו לסטרס, על שחרור שליטה ויצירת בטחון עצמי שיסייעו לנו להתמודד במופע הסטרס הבא.

לסיכום, קחו את המסע לשיקום האדרנל במתינות, אל תשכחו לנשום – זה משמעותי תמיד והפעם בפרט. תאכלו לאט, אל תמהרו, תנו לתהליך להעמיק, הקפידו על ביצוע כל פעילות גופנית מתונה שמתאימה ליכולות שלכם ובעיקר, אל תמהרו לזנק לפרוייקט הבא כשמאגרי החוסר והחסינות מדולדלים.

לפני שנעבור לכתבה הבאה, משתפת אתכם בכמה שורות ממבוא לספר "המגפה האוטואימונית" שכתבה דונה ג'קסון נקאזאווה וזו הזמנה  להקשבה התבוננות ומחשבה:

 "הסביבה שלנו היא אנחנו. את מה שאנחנו מכניסים לתוכה, אנחנו בעצם מכניסים לגופנו. מה שאנחנו עושים לה, אנחנו בעצם עושים לעצמנו. הדרך שבה הגוף שלנו מזיק לעצמו כתוצאה מהתהליך האוטואימוני מהווה אנלוגיה מצערת של הדרך שבה אנחנו, כחברה, פוגעים בעצמנו באמצעות מילוי הקרקע, המים והאוויר באלפי חומרים כימיים מזיקים. התלות המקיפה שלנו במוצרים כימיים תעשייתיים לשימוש ביתיוהתזונה שלנו, המבוססת על מוצרים שעברו עיבוד כימי, מייצגות מעין ניסוי חברתי רחב היקף בבריאות שלנו. אנחנו ממשיכים להקיף את עצמנו בחומרים כיניים שאת טיבם האמיתי,.... איננו יודעים בוודאות"

אתם מוזמנים להרחיב את ההשקפה והחשיבה ואולי אפילו תירצו להביט לאחור בהשאלה על המלחמה שעדיין לא הסתיימה, על מערכות היחסים הבינלאומיות, על גבולות שנפרצו ועודם נפרצים בצידן של מדינות אחרות זולת אלו שמשתתפות בפועל במלחמה במיקרו ובמקרו....

אולי תירצו לקחת את המחשבה למערכות יחסים בכלל וכאלו שלכם בפרט כדי למדוד, להבין את התנהלותן והשפעתן עליכם והסובבים אתכם והשלכותיהם..

---

כך תפתחו מחלות אוטואימוניות

מחלות אוטואימוניות לא נולדות ביום אחד, הן מתפתחות בשקט, מאחורי הקלעים, זה יכול לקחת חודשים ארוכים וברוב המקרים, זו התהוות של שנים...

כל מחלה אוטואימונית מדגימה בדרכה יציאה מאיזון ואם עד רגע מסוים פעלה מערכת החיסון לטובתנו, מרגע מסוים מערכת החיסון כבר לא מבדילה בין אוהב לאויב ועכשו, היא נגדנו...

למה זה קורה?, מה אנחנו עושים לאורך השנים שגורם לגוף לתקוף את עצמו מה שמבוטא כמחלה אוטואימונית?

מחלות בכלל ובוודאי אוטואימוניות נבנות לאורך תקופה ארוכה, משהו בהתנהלות הפנימית שלנו, בין אם בהתנהלות פיזית מבוססת תזונה, פעילות גופנית ובין אם בהתנהלות מנטאלית רגשית שגורם לגוף שלנו לאבד את הקו המנחה הברור ולהתבלבל.

מחלות אוטואימוניות הן הסבר מדויק לכך שמשהו במערך ההגנה מבית, יצא מאיזון, התבלבל, הפסיק להבחין בין גורמים עצמוניים לבין אלו שבאים מבחוץ, אלו אנחנו באופן אישי, משלמים את המחיר על כך והמחיר לא נעים בלשון המעטה ובמקום לשרת אותנו כפי שמערכת הגנה אמורה לשרת את האדם, לפתע היא הופכת אויב שתוקף אותנו פעם אחרי פעם וזו רק ההתחלה... (מצלצל מוכר?)

בפועל, מחלות אוטואימוניות נגרמות בעקבות תקלה במערכת החיסון, התקלה הזו גורמת למערכת החיסון לתקוף את תאי הגוף ללא סיבה – כמו גול עצמי, כמו ירי של כוחותינו על עצמנו.

התקיפה העצמית יוצרת נוגדנים עצמיים וחלבונים מעוררי דלקת כנגד רכיבים של הגוף שלנו. בהמשך, נראה רמות סמני דלקת גבוהות, הרס תאים, רקמות ואפילו איבר או איברים (תלוי בסוג המחלה שהתפתחה – ישנן מחלות אוטואימוניות שבאות לידי ביטוי באיבר אחד וישנן רב-מערכתיות).

עד היום זוהו כ-100 מחלות אוטואימוניות שונות אצל כ-10% מכלל האוכלוסייה והשכיחות אצל נשים גבוהה פי 9 מאשר בגברים על רקע הורמונלי שונה בין גברים לנשים, שינויים במנגנוני החיסון שבין גברים לנשים.

נחדד ונאמר ש - 80% מהסובלים ממחלות אוטואימוניות,.... הן נשים, תחשבו על כל השינויים ההורמונליים שנשים עוברות במהלך חייהן – מחזור חודשי, הריון, לידה, שימוש בגלולות.

יחד עם זאת, יתכן שקיימות מחלות אוטואימוניות נוספות שטרם זוהו או שהן נחשבות עדיין תסמונות כיוון שלא הצטברו עדיין מספיק נתונים ועדויות כדי להבחין שמדובר במופע אוטואימוני – לגוף האדם יש את הדרכים שלו להסביר לנו שמשהו בדרך השתבש, אלו אנחנו שלוקח לנו זמן להקשיב, להבין, להפנים, להטמיע ולמצוא את הדרך לפתור את המכשול – או דבר הגוף לצורך העניין.

על מנת שלא נחטא בחטא המובן מאליו, קחו לכם כמה דקות רק כדי להבין את המשמעות העמוקה של החיים בתוך גוף שפועל נגדנו, קחו את המחשבות הכי רחוק שאתם יכולים, ההבנה העמוקה הזו עשויה לעזור לכולנו להבין את עומק משמעות המופע הזה ואולי יקום מישהו ויזהה פתרונות שיקלו על האנושות – כבר קיימים פתרונות כאלו ואחרים ועדיין, מחלות אוטואימוניות קיימות כך שיש עדיין צורך ללמוד ולהבין לעומקן כדי למגר אותן.

תשאלו ודאי, מה גורם ומוביל להתפתחות של מחלה אוטואימונית ועל כך, אפשר לכתוב עוד ספרים רבים בנוסף לאלו שכבר נכתבו, ברשותכם נציין כמה אנקדוטות:

·        יתכן שמדובר במופע גנטי משפחתי המצביע על תקלה חיסונית וחשיפה לגורמים חיצוניים כמו וירוסים, חיידקים, חומרים כימיים למיניהם שמבלבלים את שלב הזיהוי שמבצעת מערכת החיסון כשהיא נתקלת בגורמים אלו. לדוגמא, כשמבקר אותנו חיידק סטרפטוקוק מערכת החיסון מגיבה ותוקפת את החיידק אולם אצל אלו עם נטייה או בעלי מצב אוטואימוני, מערכת החיסון תייצר נוגדנים עצמיים שיתקפו אברים שלנו כמו הלב, המפרקים ויגרמו למחלות אחרות שאנחנו מכירים כמו למשל קדחת שגרונית. יש לציין שאנשים שבמשפחתם מישהו כבר נושא מחלה אוטואימונית, הם נמצאים בדרגת סיכון גבוהה יותר לפתח מחלה אוטואימונית בעצמם – (יותר אופייני לסוכרת type 1, טרפת נפוצה, דלקת מפרקים שגרונית)

·        זיהום ויראלי ו/או בקטריאלי יכול להפעיל את מערכת החיסון בצורה לא מבוקרת, כך גם רעלנים שמקורם בכימיקלים תעשייתיים, מתכות כבדות ו/או זיהום אוויר.

·        תזונה לא מאוזנת כמו למשל עודף סוכר, חסר אומגה 3, חסר ויטמינים ובפרט ויטמין B12 ויטמין D בתפריט עלולים לשבש את  איזון מערכת החיסון. כל יציאה מאיזון המיקרוביום מעלה את הסיכון למחלות אוטואימוניות מסוימות.

·        מחלות אוטואימוניות נפוצות יותר בקרב נשים סביב גילאי 50-20 והטווח הזה מתקיים סביב שינויים הורמונליים (אסטרוגן וקורטיזול) שנשים חוות, מה שמשפיע על מערכת החיסון ועלול להחמיר תגובות אוטואימוניות. מטבע הדברים הריונות, לידה וכניסה לגיל המעבר מערערים בתורם את האיזון ההורמונלי ותגובות מערכת החיסון בהתאם.

·        עוד לא הזכרנו סטרס ולסטרס, משמעות קריטית לבריאותנו בכלל ובפרט בהשפעתו על מערכת החיסון. סטרס כרוני כפי שכבר ציינו פעמים רבות, מעלה רמות קורטיזול בדם לאורך זמן מה שמדכא בתורו חלק מהתפקוד התקין של מערכת החיסון וגורם להפרעות נוחות להתפתחות מחלות אוטואימוניות.

·        אורחות חיים הם הבסיס לבריאות שלנו ולכן ככל שאנחנו מחסירים תנועה ופעילות גופנית, כך הגוף "תקוע", "חנוק" ועמוס גם ברעלנים וגם נקשר לדלקת כרונית שמפריע למערכת החיסון.        עישון מכל סוג, שתיית אלכוהול  גם הם ידועים כמעודדי התפתחות מחלות אוטואימוניות.        

• שינה לקויה, לא איכותית ולא מספקת פוגעת ישירות ביכולת החיסונית של כל תא וגם היא בתורה מעודדת דלקת.      

ואחרי כל אלו, תמיד יש "טריגר" – משהו שקרה והקפיץ את המערך החיסוני, זה יכול להיות סטרס גבוה לאורך זמן, טראומה, וירוסים (מי אמר קורונה או מחלת הנשיקה EBV), חיידקי סטרפטוקוק שכל כך אופייניים ונוחים לתקוף בעונת הסתיו והחורף, חשיפה לרעלנים וכאן הקשת רחבה – (הקפידו לנקות מזגנים, המנעו ממפגש עם חומרי הדברה, עובשים, מתכות כבדות, זיהום אוויר) ואם עד עכשו לא היה ברור מספיק, מערכות יחסים רעילות הן אחד הטריגרים החזקים, גם רגשות לא פתורים נוחים מאוד להכלל בין הטריגרים לדגירה ומופעים אוטואימוניים...

הדחקה היא מנגנון הגנה הישרדותי שקיים בכולנו וכל אחד מאיתנו דוחק משהו כשהוא לא פנוי לעסוק בו כעת, או לחילופין שאין לו הכלים להתמודד.

לאורך זמן, כל מה שדחקנו מתחיל לבעבע ולרתוח מבפנים ולהקפיץ את מערכת החיסון לפעול כנגדנו.

נסכם אם כך, הקשבה לדבר הגוף היא תמיד המלצה ראשונה לבריאות פיזיולוגית מנטאלית ובוודאי רגשית - מסתבר שהקשבה היא בסיס טוב לבנות עליו חיים בריאים...

מסתבר שאורחות החיים שלנו קובעים את נתחבי המסע שלנו בחיים ולכולנו הזכות לבחור את הדרך, אורחות החיים כשבעיקר חשוב להבין את הבחירות שאנחנו עושים ומשמעויותיהן בהתאם.

---

  

איך תדעו שמחלה אוטואימונית מקננת בגופכם?

כמה פעמים חלפה בכם המחשבה ש... אתם כבר לא מה שהייתם פעם, שמשהו כבר לא אותו דבר?, כבר אין לכם את הכוחות והסבלנות שהיתה בכם פעם - מכירים?, התחושות הללו זה בדיוק מה שהגוף רוצה שתקשיבו לו ותבדקו מה שם השתנה...

 

מחלות אוטואימוניות יודעות להתבטא בדרכים שונות ולא תמיד מופיעים תסמינים בצורה סיסטמית קבועה וגם העיתוי בין הופעת תסמינים לא קבוע ועשוי להתגלות באורח מקרי אם בכלל.

אין לנו היכולת להקיש מתוך חום סביב מחלה ויראלית, עייפות, כאבי שרירים ואפילו תפרחת על גבי העור או דלקות עיניים שמדובר בתסמינים של מחלה אוטואימונית בהתהוות או כזו שכבר קיימת.

מחלות אוטואימוניות נחלקות לשתי קבוצות עיקריות

1)    אוטואימוניות מערכתיות

2)    אוטואימוניות ספציפיות איבר

מחלות אוטואימוניות מערכתיות תוקפות את הגוף באופן רחב היקף. מחלות כמו לופוס, רנו, סקלודרמה, דלקת מיפרקים שגרונית RA, סרקואידוזיס, ואסקוליטיס- דוגמאות אלו מייצגות פגיעה מערכתית בגוף בהקשר ישיר לבלבול וחוסר איזון של מערכת החיסון.

מעניין לראות שזו תמיד ההתייחסות האישית שלנו לתרחישי חיים שמעוררת תרחישי חיים וקחו את זה הכי רחוק שאתם יכולים...

מחלות אוטואימוניות ספציפיות איבר, פוגעות בתיפקוד של איברים ספציפיים ללא מעורבות מערכתית אלא נקודתית לדוגמא: היפו תירואיד אוטואימוני, האשימוטו, גרייבס, צליאק, סוכרת type 1, ויטיליגו, פסוריאזיס, קרוהן, קוליטיס – השאלה הראשונה שתישאל בכם היא "מה קרה", מה גרם להתפרצות?

בשלבים הראשונים להתפתחות מחלות אוטואימוניות, אין סימנים ספציפיים שאנחנו יכולים להניח עליהם את האצבע ולחשוד שמשהו שונה/אחר מתנהל בגוף שלנו. יחד עם זאת, עשויים להיות רֶצף סימנים עדינים שראוי לתת להם תשומת לב ולבדוק/לשלול מהר ככל הניתן התפתחות מופעים אוטואימוניים.

כלל אצבע ששווה לזכור הוא שככל שנקדים לזהות התפתחות מחלה אוטואימונית, כך נקטין את הפגיעה באיברים ספציפיים או התנהלות רב מערכתית.

למה כדאי לנו לשים לב?

1)    ס ט ר ס - סטרס כרוני שמצביע על רמות קורטיזול גבוהות בדם שמגיע יד ביד עם עומס רגשי לאורך תקופה ארוכה, גורם להיווצרות דלקת, מתח פנימי, קושי להירגע, שינה לא איכותית

2)    עייפות מתמדת – תקופה ארוכה אתם מרגישים שאתם מותשים, קמים בבוקר עייפים עם תחושת כבדות וקושי להתניע את הבוקר. מנוחה ושינה לא מפוגגים את העייפות. לעיתים מתלווה נפיחות בפנים או בבטן, כאבים קלים נודדים – פעם פה, מחר שם – תחושה שמשהו לא שקט ורגוע בגוף.

3)    מערכת עיכול רגישה – נפיחות בבטן ורגישות בבטן בפרט אחרי גלוטן, מוצרי חלב, סוכר, מזונות מטוגנים, מעובדים או מתועשים, רגישויות וכל התנהלות עיכולית שלא היתה שם קודם. חדירות יתר של המעיים ודליפת חלבונים לזרם הדם שעשויים להתבטא ברגישות חדשה למזונות שאכלתם בעבר, שינוי ביציאות מכל אספקט אפשרי דוגמת ריח שונה, מרקם (סליחה על ההתייחסות הפלסטית, היא מכרעת), צבע שונה מבעבר ואם לפתע אתם נוטים לשלשול או עצירות – אלו בהחלט נורות אזהרה של מערכת העיכול.

4)    "עניינים" חדשים עם בלוטת התריס, מופעים חדשים על גבי העור, כאבי מפרקים חדשים

5)    אתם חולים שוב ושוב, רק החלמתם ושוב נדבקתם, החולי עמוק יותר מאי-פעם, קשה לכם להחלים וההחלמה לוקחת יותר זמן.

6)    מופעים חדשים על גבי העור, יובש, גרד ללא סיבה, נשירה מוגברת, קושי להתמודד עם קור, גלי חום ואדמומיות וברמה הרגשית... רגישות גבוהה לגירויים, קושי לצאת ממעגל מחשבות אינסופי בכלל ובלילה בפרט, לסתות נעולות ועומס עד כאב במפרקי הלסתות שמעיד על דריכות גבוהה לאורך זמן.

7)    שינוי בכמות הזיעה, מיקומה וריח שונה של זיעה, שינוי בריח הגוף, טעם שונה בפה, נדודי שינה או התעוררות בשעה קבועה לרוב בין 0300 / 0400 לפנות יום, צמא מוגבר, תחושת יובש בפה, חיפוי עבה על גבי הלשון.

כשאנחנו לא קשובים לגוף, לא נותר לגוף אלא להגביר את האיתות והסימנים כדי שנקשיב לגוף. זיכרו שהגוף תמיד מאותת שמשהו יצא מאיזון, אלו אנחנו שלא בהכרח מקשיבים.

בשפת הגוף הסימנים עשויים להתבטא בנוקשות מיפרקים בבוקר סביב הקימה משינה, כאב דו צדדי.

העמקה של תחושת העייפות, סבילות לקור, הזעות ספונטניות, ירידה ו/או עלייה במשקל ללא הסבר, חוסר יציבות ביציאות נע בין שלשול לעצירות, שובע מהיר, סימנים חדשים (לְבָנים) על גבי העור, נשירת שיער מוגברת, קשקשת חדשה או מוגברת, נימול שלא היה קודם, שינויים בראייה בדגש על טשטוש, חולשה אינסופית – חלושס של ממש.

אם אתם חיים בסביבה פנימית שכזו ותסמינים שכאלו מלווים אתכם, זה הזמן לגשת לרופא המשפחה ולבקש בדיקות כלליות לשלילת התפתחות חולי אוטואימוני זה או אחר. קיים פרוטוקול בדיקות קבוע לאישוש/שלילת מחלות אוטואימוניות ורופאת המשפחה ידע להפנות אתכם.

חשוב שתדעו שבשני העשורים האחרונים פותחו בדיקות מעבדה ייחודיות לזיהוי מחלות אוטואימונית שמאפשרות לרופאים מומחים לאבחן ולזהות מחלות אוטואימוניות בשלבים מוקדמים כשעדיין הנזק באברים ספציפיים ומערכתיים עדיין מתון וניתן לשיפור.

בסופו של דבר כל אחד מאיתנו חי בתוך גופו ורק הוא עצמו יכול להעיד על מצבו, מה שמזמין אותנו כולנו להקשבה ואמונה עצמית, תשומת לב עם צבע על הדופק ומעל לכך, לקיחת אחריות על הבריאות לאיכות חיים טובה ככל הניתן.    

שימו לב שככל שאנחנו בסטרס לאורך זמן ומרגישים שהגוף שלנו כבר לא מה שהיה פעם, (זה לגמרי משפט שאנחנו יודעים להגיד באוטומט, "אני לא אותו דבר"), שוב ושוב אתם חולים וקשה לכם להתאושש – קחו את עצמכם לבדיקות ובקשו תשובות ברורות שיניחו את דעתכם בדבר השינויים שאתם מרגישים.

נחתום את הכתבה הזו במשפט שמאז שהפכתי אמא אני דוגלת בו והולכת בעקבותיו, "אני מעדיפה שיאמרו שאני הסטרית ולחוצה מאשר להתעורר מאוחר מדי למצב סבוך וקשה לטיפול" - שווה בדיקה.

---

למה דווקא אני?...

מה ההבדל ביננו, למה אחד מאיתנו ילקה במחלה אוטואימונית והאחר לא – מה האינדיקציה שמובילה להתפתחות מחלות אוטואימוניות?

הייתי מאוד רוצה לפתוח את הכתבה עם נתונים מדוייקים ככל הניתן לגבי השכיחות של מחלות אוטואימוניות ברחבי העולם אלא שקיימות כאמור כ-100 מחלות אוטואימוניות ידועות ברחבי היקום וקיימות לא מעט תסמונות, או סימפטומים שטרם נחקרו והתאחדו לכדי תובנה שאלו הם סימפטומים למחלות אוטואימוניות – את המשפט הזה כבר אמרנו לאורך הגיליון וכעת נוסיף וניצק נתונים מבוססי הערכה בלבד כרגע ושימו לב לנתונים ה... "מרשימים" רק בארה"ב, מדברים על מעל ל-50 מיליון אנשים שחולים בכל סוג של מחלה אוטואימונית. מדבור על כ- 8% מאוכלוסיית ארה"ב, בהבנה שלי זה נתון משמעותי שמבקש התייחסות מעמיקה ומה מעניין לי הפעם?

הפעם אני מבקשת להבין למה השכנה שלי למשל (חס וחלילה שכנתי, את נהדרת ומקסימה) תפתח מחלה אוטואימונית ואני לעומתה, בת גילה, שתינו באותו סטטוס משפחתי, פחות או יותר באותו מצב סוציואקונומי – היא תפתח מחלה אוטואימונית ואני לא – למה?...

מה ההבדלים ביננו?, מה בה יגרום לה לפתח מחלה אוטואימונית ומה בי לא יגיע למקום הזה?

ובכן ראשית, מחקרים מראים שנשים, חולות יותר מגברים במחלות אוטואימוניות וכאן יש מרווח שמבקש את תשומת ליבי, מתבקש לברר מה בנשים שונה מגברים שמתחבר ומעורר טריגר להתפרצויות אוטואימוניות?

יתכן והשאלה שהייתי צריכה לתהות בעניינה קודם, היא עצם החולי, מה מעורר חולי, איפה ומתי הגוף מאבד את היכולת לשמור על איזון בין המערכות והתפקודים שבדיוק במרווחים הללו, מתיישב החולי

אלא שכשמדובר במצב בו הגוף העצמי של אדם תוקף אותו, אני סקרנית להבין מה הלך לאיבוד, מה התבלבל, מה קרה? למה דווקא את או אתה?

ובכן כפי שכבר הסברתי, במחלות אוטואימוניות מתבלבלת מערכת החיסון ומזהה גורמים עצמיים כאויב/פולש ותוקפת את הגוף עצמו ואת זה, כבר הבנו ונעמיק פנימה

במישור הרגשי, זה לא שהגוף שלנו התבלבל, אלא שמדובר בביטוי עמוק של מערכת שעמדה לאורך תקופה ארוכה בתוך חיינו ועשתה כל שביכולתה להגן, להכיל ולאזן עד שלא יכלה לעמוד יותר במטלה המשמעותית הזו.

כשכתבתי לכם שגם מערכות יחסים רעילות ולא משנה אם מדובר בנישואין או משפחה או משהו שאנחנו חיים בתוכו עם עצמינו קרי – קונפליקטים פנימיים שאינם פתורים ושומרים אותנו בתוך מעגל סגור ולא מצליחים לצאת ממנו, כלומר, הקונפליקטים הפנימיים שלנו, שלא קיבלו מענה, פתרון, דרך מוצא, ביטוי הם אלו שיודעים להיות בסיס רחב ואיתן להתפתחות מחלות אוטואימוניות.

אנשים חזקים ואולי זה בדיוק המקום להכניס את החוזקה במרכאות, כי כדי להיות חזק מול החיים, משקיעים המון, המון, המון אנרגיה.

אנשים חזקים, מחזיקים את העולם לב כמו אטלס, הם לא מבקשים עזרה – אני לא בטוחה שהם יודעים לבקש או להתמודד עם המענה, הם מתפקדים מצויין גם כשהם במצבים של נפילות, הם לא מאבדים עשתונות ויתרה על כן, רק אחרי שהמצב מתאושש ומשתפר, רק אחרי שכולם חזרו למקומם לשלום – רק אז, הם מרשים לעצמם להתרסק ונחשו מה?, כשהם כבר מתרסקים, אף אחד לא מבין מה קרה, כי ממתי את/ה מתרסקים?, את/ה הרי חזק/ה – מה פתאום להתרסק ובכלל עבר כל כך הרבה זמן, מה נזכרת?

בתוך גופנו אנחנו חיים ומילים ומעשים שמלווים מילים, הם בית ספר מצויין לגוף ולנשמה. מה שאנחנו אומרים לעצמנו מבפנים, הסיפור הפנימי שאנחנו מספרים לעצמינו, הוא בדיוק מה שהגוף שלנו לומד לעשות ללא כחל וסרק...

 הגוף לומד מההתנהלות שלנו שאסור להרפות, שאסור להתמוטט, שחייבים להמשיך בכל מצב גם אם קשה/כואב/מציק/מטריד/מדאיג...

מדובר בסוג אנשים כפיש אמרנו שלוקחים את המושג והערך "אחריות" עד קצה גבול היכולת ואני מניחה שלא פעם, הגבול הזה נחצה עמוקות.

מדובר באנשים בעלי רגישות גבוהה, הם מרגישים לעומק, הם בעלי יכולת לזהות מצבים, אנשים, הם חשים מתח ואנרגיה יותר מהרבה אנשים אחרים שלא מבינים במה המדובר.

אלו אנשים שסופגים את מה שהם קולטים בחושיהם החדשים ולרוב, הם שומרים את כל המכלול הזה בתוכם, שומרים בפנים, שומרים בבטן ואת החיים, הם מנהלים מתוך מפקדה שמנוהלת מתוך קונפליקט שבין הצורך הפנימי להיות מי שהם באמת לבין הצורך בריצוי – הצורך להיות מי שמצופה ממני... בין הרצון והגעגוע להיות מי שאני באמת, לבין המקום ההישרדותי שגורם לאדם להתאים את עצמו לסיטואציות ולמצבים המתחלפים חדשות לבקרים.

נפתח את צוהר התובנה אל השאלה הראשונית שהצבתי ונבקש להבין, מה הקשר בין קונפליקטים פנימיים למחלות פיזיות ולמה דווקא של מערכת החיסון?

ובכן, מערכת החיסון היא המערכת שמציבה גבולות ביננו לבין החיצון, ביננו לבין אנשים אחרים, ביננו לבין העולם כולו – כל אחד והעולמות שהוא משתתף בהם (משפחה, חברה, עבודה, לימודים וכו')

ככל שהקונפליקט הפנימי בתוכנו "צועק" חזק יותר, ככל שאנחנו רחוקים בפועל מהאמצע/המרכז שלנו, כך הגבולות הרגשיים שבנו נשחקים והשחיקה לוקחת אותנו רחוק עד שהמערכת החיסונית מאבדת את היכולת להבחין בין מי אני לבין מי שאני לא – זה לא רק הריצוי החיצוני בפועל, זה פועל גם מבפנים באותה המידה וככל שהשחיקה והמרחק מעצמינו גדל, כך הגבולות מטשטשים ומערכת החיסון נפרצת.

קחו לכם לגימה בספל תה או חליטה... תישענו קצת לאחור ותגלגלו מחשבה, אולי יצוצו בכם מחשבות אודות גבולות שנפרצו בשנתיים האחרונות או בכלל בתוך מסע חייכם הפרטיים – אף אחד לא שומע את המחשבות שלכם, התבוננו עמוק פנימה לתוככם וחפשו את המקומות בהם חשבתם משהו אחד ועשיתם בדיוק את ההיפך – אלו הם זרעי המחלות האוטואימוניות...

קשה לי שלא להביא את המשמעות הביולוגית של מה שמתחולל בגוף בפועל. ככל שסטרס לאורך זמן (זוכרים כמה פעמים אני מדברת על רמות קורטיזול גבוהות בדם לאורך זמן?) מופעי סטרס כרוני מערערים את הוויסות הראשוני של מערכת החיסון. הגוף בחסות סטרס כרוני חי בדריכות תמידית, אין חופש, אין שבת, אין פס או רגילה – אין שינה איכותית ומספקת ולכן גם אין תיקון ושיקום.

סטרס כרוני הוא מצב מלחמה תמידי בלי הפסקה עד שהגוף מותש, מערכת החיסון מתעייפת שלא לומר קורסת באמת עד כדי שהיא מתחילה לתקוף לכל הכיוונים בלי אבחנה בין "אני" למי  ומה "שלא אני" – אין יותר הגנה, אין יותר חסינות... ושורש המאבק הכי עמוק הוא המאבק בין הנאמנות למי שאני ועצמי לבין הפן ההישרדותי שמתבטא בנאמנות לאחרים במקום לעצמי.

אני יודע מה נכון לי, אבל (תוך ריצוי) לא נעים לי לאכזב, החבר'ה מצפים...

אני חייב להיות טוב, אין מצב שאני עוצר, אין לי זמן למנוחה – והמשפט הקבוע – מנוחה זה לחלשים, ואם אתם רוצים את זה בפולנית (כביכול- בגרסת הנמנעים מצרות) "אני אנוח בקבר"...

והמשפט הקבוע של כל האימהות בעולם מקצה לקצה, "אני תמיד אחרונה".

עושה רושם שהגוף צעק כל כך הרבה זמן, ביקש והתחנן שיקשיבו לו עד כמה לא מתייחסים לצרכים הפנימיים שלו, שעכשיו, בלית ברירה, לא נותר לו אלא לעבור לתותחים הכבדים שיפעילו לחץ משמעותי על הגוף הנושא ועכשיו מציב הגוף גבול ברור משל אמר:

"עכשו תבחרו בעצמכם, כי הגוף כבר לא יכול/מוכן להמשיך כך יותר"

זו אזעקת אמת, כבר לא תרגיל, זו בדיוק התחושה הזו שמשהו בנו כבר לא כתמול שלשום, משהו בנו מרגיש את הדיס-הרמוניה בה אנחנו חיים שמבקש הקשבה ומענה עמוק.

אם רק תירצו, תוכלו לקחת את האזעקה הזו כמתנה, מתנה של זיהוי גבולות שנכונים לכל אחד באופן אישי בתוך חייו, הטמעת גבולות ברורים בכל אחד בנדבכי החיים, זו קריאת כיוון להוריד מעל הכתפיים את כדור הארץ שנושא אטלס על כתפיו... ואם אטלס יכול, אני בוחרת להאמין שכל אחד יכול...

ויתרה על כן, כמו שהגוף יודע ללכת לאיבוד, יש בו גם את הכלים מובנים באופן טבעי, להחזיר את המערכות לאיזון ואיפוס – זו הבחירה של כל אחד מאיתנו האם לאפשר לעצמינו את ההקשבה, הלמידה וההטמעה או לא...

הריפוי למיטב הבנתי, מתחיל ביכולת להרפות (שימו לב כמה יפה העברית במרחב שבין הריפוי וההרפיה) ובאומרי הרפיה אני מכוונת להרפיה מהמקום העמוק ביותר, החל מהסיפור הפנימי שאנחנו מספרים לעצמינו עליו מבוססים כל הערכים שאנחנו פועלים על פיהם, כל המסלולים בהם הגוף שלנו רגיל לפעול מושתת על הסיפור הפנימי הזה.

כל מטבעות הלשון, השפה והניגון הפנימי, כל הדרכים שחשבנו שהן הבטוחות הם אלו שאם נשחרר אותם, נאפשר לעצמינו ללמוד לחשב מסלול ונתיבים חדשים ולהגיע לאיזון הנכסף שמשמעו בריאות טובה יותר.

תשאלו את עצמכם מתי, איפה ואיך ויתרתם על עצמכם. מתי נולד הפער המרווח שבין הכמיהה הפנימית לבין מה שעשיתם בפועל התחיל – מכאן, מתחילה האפשרות לבנות ולהיבנות מחדש.

ואם תשאלו אותי שחטאתי לא פעם בבחירת מסלולי חיים, הרי שהטיפ הגדול ביותר שאני יכולה להשיא לעצמי ולכם כולכם הוא התובנה שהיכולת לשחרר היא המתנה הגדולה ביותר...

היכולת לטעות, היא הלמידה העמוקה והטובה ביותר

הנתינה – היא הקבלה הכי גדולה

---

בנימה אופטימית זו מסתיים עוד גיליון של המגזין באופן טבעי.

אני מזמינה אתכם לנשום עמוק את התובנות, להרחיב את מסלול ההפלגה בנתיבי החשיבה על מה שהוצע בשורות הכתובות, הנאמרות וביניהן ולהרחיב את האופקים כדי לזכות בפרסי תובנות נוספים.

תנשמו עמוק, הקפידו על נשיפות ארוכות יותר מהשאיפות, זו אחת הדרכים הטובות לשדרג את המסלול שעוקף את הסטרס הכרוני המוגש לנו על מגש החיים בישראל

ותיבדקו, עד כמה אתם נאמנים לעצמכם למרות ואף על פי הכל מכל וכל.

מאחלת לנו המשך סתיו גשום בריא ומבורך

מייחלת ככולנו לשובם של יתרת החטופים החללים ולשיקום כל כולנו

שלכם באהבה רבה,

תמר