לגופו של ענין / מילים ולחן: גרי אקשטיין
ביום של סתיו, בין הרים ומרחב, בעצי התפוח
את ואני ותולעת שני שם יצאנו לשוח
בין שתי פסגות גבעותייך
שם נמצאה השלווה הבטוחה
והמבט בעינייך אז לי הביא את אותה נחלה ומנוחה
ביום אביב, בלי ענן מסביב, התמלא כך האופק
את ואני, כאן בבית שני, אז ירדנו לעומק
אי שם בנחל של אושר
כל הרגשות התמזגו לאחד
ונעלם כל הבוסר
אז כשניגשנו ישר לגופו של עניין
כן, לגופו של עניין - כן, לגופו של עניין - כן, לגופו של עניין - כן, לגופו של עניין - כן, לגופו
ביום של סתיו, בין הרים ומרחב
את ואני ותולעת שני שם יצאנו
פתח דבר
גיליון אוקטובר 2022 מוקדש לגופנפשו של עניין או אולי יהיה נכון יותר לכנות את הדברים לעצמינו,
שמישהו פעם אחת יקשיב למי ומה שאנחנו באמת, במקומות הטובים, במקומות הפחות טובים, עם השיפוטיות שלנו, בלעדיה, עם כל החבילה מקצה לקצה –
במקומות שאנחנו עושים סלטות באוויר ופליקלאקים לאחור ובלבד שיראו אותנו, במקומות שאנחנו מתנהלים בצורה הכי שונה מהאמונה הפנימית האמיתית שלנו ובלבד שנשרוד חברתית או משפחתית, במקומות העדינים והרגישים שלנו שיד אדם לא ליטפה וכף רגל לא דרכה כי אנחנו מסתירים את עצמינו מעצמינו ובוודאי מהסביבה – במקומות הרכים, השבריריים והעדינים שאנחנו עושים כל שלאל ידינו משגת, כדי לשמור ולשמר את האני הפרטי שלנו במצב שפיר ככל הניתן כדי לשרוד את מסע החיים המאתגרים את כולנו מקצה לקצה...
המסע הפרטי שלי בתוך חיי ובוודאי זה שאני מתלווה אליו עם המטופלים, מגיש לי פעם אחר פעם מנות גדושות של הזדמנויות לראות כמה כל כך קשה לאדם באשר הוא להתמודד עם האתגרים שהחיים מציבים בפנינו, אנחנו מספרים לעצמינו סיפורים שמאפשרים לנו לשרוד, אנחנו מתבוננים על העולם ומתמודדים עם החיים מנקודת מבט של ילדים צעירים שלא בהכרח מפרשים נכונה את המציאות הנשקפת אל מולם ומסתבכים עם עצמינו, משתבללים ובעיקר – ככל שאנחנו מתרחקים מהתשובות הפשוטות, מההוויה הפשוטה (זוכרים? – ליהנות מהדברים הקטנים של החיים?)
כך לגופנפש יש את הצורך לצלצל יותר בפעמונים כדי לעורר אותנו מהמסע המבולבל עליו אנחנו צועדים שגובה מאיתנו מחירים שלא יתוארו בכלל...
הנה מתחילה לה שנה חדשה, הזדמנויות חדשות נפתחות בפנינו – באופן מפתיע יש השפעה (אני קוראת לזה אנרגיה, אחרים מעניקים למקום הזה כוח אלוהי/משיחי/דתי) למחשבות שלנו, לעשייה שלנו, לטקסים שאנחנו עושים עם עצמינו, לדיבור שלנו עם עצמינו ובוודאי החוצה אל העולם ואם כבר הזדמנויות והיהדות מציעה לנו תהליך "תשליך" לנקות מעלינו את כל מה שצברנו שנה שלימה כדי להתחיל ולאתחל את עצמינו ממקום טוב ונקי יותר – אני אישית לוקחת בשתי ידיים, גם אם התשליך יוצא בסוף כיסלמבר :-) אולי כי ההזדמנויות בהן הקשבתי לעצמי לעומק, אפשרו לי לעשות דרך שתצמצם את המרווח ביני לבין עצמי, בין מי שאני בפנים למה שיוצא ממני בפועל, במקום בו אני הכי נאמנה לעצמי מבלי חלילה לפגוע במישהו אחר בדרך – אני מול המראה של עצמי.
גיליון רגיש, רגשי אולי אפילו רגשני אם בוחרים להתבונן לעומק ובאמת להקשיב ולפעול.
גמר חתימה טובה, שנה מבורכת בכל מה שרק נרצה
שלכם כתמיד,
תמר.
תקשיבו תקשיבו...
הנה מתחילה לה שנה חדשה ואיתה הזדמנויות חדשות ואם כבר התחדשות, אז שנבין פעם אחת ולתמיד על מה מדברים כשאומרים לנו שוב ושוב בעשרות דרכים והזדמנויות "תקשיבו לגוף", "תקשיבו לעצמכם" והמקומות הפחות ברורים שאני נוטה לכנות אותם במילה אחת בלתי ניתנת להפרדה – גופנפש.
באחת השיחות האחרונות עם ידידי מתי, שולח שיר מרגש ומספר שהתרגש עד כדי הצטמררות ובאותה נשימה שואל, למה כל זה קורה?, איך יתכן שהאחד יתרגש עד הצטמררות והאחר לא?
הכי טבעי לנו להקשיב למה שאנחנו (היחידים) שחווים בתוך הגוף שלנו, אבל יש לא מעט פעמים שאנחנו האחרונים להקשיב ו/או להבין מה שהגוף שלנו מאותת לנו בכל דרך וצורה ומבקש את ההקשבה או נכון יותר את תשומת הלב שלנו לדבר הגוף...
האנשים שאני מלווה אל עבר טיפוח ושיפור בריאות ואיכות חיים טובה יותר, (לעניות דעתי, כל אדם יודע) מפתיעים אותי בכל פעם מחדש בחכמת הגופנפש שלהם כשהם יודעים לאמר כל בך במדויק מה מפריע להם, מה המקור של התופעות הבריאותיות מהן הם סובלים, אני מודה – זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש, אני מזכירה לעצמי וגם לכל אלו שאני מלווה במסע לשיפור הבריאות – כל אחד גר בתוך גופנפשו ורק הוא עצמו יודע מה ואיך מרגיש לו, מה מטיב, מה מחריף, מה מטלטל, מה מרטיט ומרגש ומה גוזל ממנו את כוחות הגופנפש בהתמודדות או בבחירה שלא... אנחנו יודעים, רק לא תמיד מוצאים את הכוחות או לחילופין יודעים את הדרך החוצה מהפלונטרים/אתגרים או ההזדמנויות שהחיים מזמנים לנו להתפתחות והתמודדות...
בדיוק בנקודה הזו אני שואלת את עצמי ואת האנשים בתוך חיי, אז מה זו ההקשבה הזו לעצמי שכולם מדברים עליה?, מה הוא החיבור של הגופנפש אצלי/אצלך/אצל השכנים, אצל השבטים העתיקים באפריקה שעוד נותרו או האסקימואים בעולם שכולו קור וקרח – אצל כולנו זה אותו הדבר?, מה הוא האיבר הזה שאנחנו אמורים להקשיב לו ולהתחבר אליו כמו שכל כך אוהבים להשתמש במטבע לשון הזה "אני מחובר לעצמי"...
מי שמחובר לעצמו מרגיש את הצורך להשתמש בכלל במשפט הזה?, איפה הוא מקשיב לעצמו?, מזמין את עצמו לקפה/יוגה/מדיטציה ומקשיב? – ומי אמר שמה שהוא "שומע", זה לא רצף גיבוב מילים ומנטרות שמישהו אחר כבר לעס ליד אוזניו והוא חוזר עליהן?
ואז, בעודי שואלת את עצמי את השאלות המתבקשות האלו, יושבת למולי מטופלת ואומרת לי "אני לא מרגישה שאני בסטרס" – וכל מה שהגוף שלה שואג לי באוזניים ובעיניים הוא, "אני לא יכולה להתמודד יותר עם הסטרס הזה", לא היתה מערכת אחת בגוף שלה שלא שהיתה מטולטלת, שלא "דולקת", כואבת, לא פועלת כשורה (בלשון המעטה) ובלבד שהיא תקשיב למה שהגופנפש שלה כל כך זקוק לו, והיא בשלה – באיזה עוד פעמון פיזיולוגי צריך הגופנפש לצלצל כדי שבעלת הגוף בו היא חיה תתעורר על עצמה ותתייחס ?..
המקום הזה שברירי, לקחתי את עצמי הביתה לדבר עם עצמי ולשאול אותי למה אני מקשיבה, למה אני לא מקשיבה ואני שנים בתחום, הייתכן שיש משהו שעוד לא חפרתי בנבכי נפשי שמבקש לצאת ואני עדיין לא שם? – ב ט ח !!!, - ב ר ו ר !!!, הרי ככל שאנחנו מתפתחים, נולדות בנו מחשבות חדשות, עולים רגשות חדשים ומי בכלל פעם אחת בחיים עוצר את האינטראקציות מול החיים? אה, כן – יש כאלו שכן עוצרים, הם ב..."מנוחה נכונה דוט קום"...
הגוף מאותת לנו בדרך שלו, בשפה שלו על המקומות שיצאו מכלל איזון ומפריעים את שרשרת הפעילויות כדרכן של מערכות שמושפעות ומושפעות מתרחישי חיים – ממש כמו דומינו ראלי... נגעת – נסעת, שברת שילמת, לא הקשבת – הגוף יאותת לך בנקודה הבאה בשרשרת עד שתתעורר על עצמך...
קמת בבוקר, נסעת לעבודה שאת לא אוהבת, את סובלת שם ואין לך שום הנאה או התקדמות במקום הזה ואת רק סופרת את השעות עד שתוכלי להסתלק חזרה לביתך למקום שלך? – לא הקשבת?, הגוף יארגן לך חופשות הקשבה – פעם עם צינון, פעם עם איבוד הקול, פעם דרך הגב – עד שתביני שאת לא במקום שלך, שהגופנפש לא מאוזן ויצא מכלל שימוש שפוי לעצמו...
אני משוכנעת שאתם מכירים אלפי סיפורים כאלו, אבל הם חולפים לנו ליד האוזן, אנחנו מהנהנים, נפעמים מהעוצמות וממשיכים הלאה כי קצב החיים והמחויבויות השונות טורפים לנו את ההזדמנות להקשיב לעומק או לפגוש את עצמינו בתוך הדיבור הזה, להקשיב באמת לסיפור שלנו את עצמינו...
גישת ששת הפאזות - משקפת לנו את החלחול העמוק שהשימוש ברפואת קצה סימפטומטית גורמת (פלסטר, משחות עשויות מחומרים שהגוף לא מזהה מהטבע המוכר לו-הגורמים למקור הבעיה להעמיק לשכבות עמוקות מכפי שהיו) ובאותה הדרך, ככל שאנחנו "לא מקשיבים" לעצמינו, למה שטוב או לא טוב לנו וכמה אנרגיה אנחנו משקיעים במקום הזה ((אם קראתם את השאלות שהעליתי לקראת יום הכיפורים בכתבה "סליחה")) – ככל שאנחנו מתרחקים מהאני השלם והמקורי שלנו, ככל שהמרחק מעצמינו גדל, כך הגוף צריך להשתמש באזעקה עוצמתית יותר כדי להאיר ולהעיר את תשומת ליבנו למרווחים שנפערו וגורמים לגופנפש שלנו לעבוד באופן לא יעיל, לא נכון ונוח למכאניקה הגופנפשית ולא בכדי בחרתי את המושג המכאני בהקשר של גוף ונפש באותה המילה.
אני רואה את המרחקים האלו בקליניקה, במפגש עם כל מטופל ובעיקר באחת ההרצאות המרתקות שלי המכונה "רווחים ומרווחים" המאפשרת לכל משתתף בהרצאה הזדמנות נדירה לראות את המרווח בין מי שהוא באמת לבין מה שהוא מציג כלפי חוץ – כל אחד מכם שקורא כעת את הפסקה הזו מבין הכי לעומק, הכי נכון איפה השורות האלו תופסות אותו עצמו –
ברגעי האמת של כל אדם עם עצמו, עולים בנו הרגשות והתחושות שמהווים הרשת המחברת אותנו למקום האנושי, למקום הקשוב למשאלות הכי כמוסות, לצורך הבסיסי שלנו לשרוד, להיות נוכחים בפני עצמינו, מעגל האנשים בחיינו בין אם מדובר במשפחה או חברים ויש זקוקים למעגלים נרחבים וגדולים מאלו – הרגשות האלו, נותנים לנו את הזדמנויות הקטנות/גדולות לחזור למקור, כדי להיות הכי אותנטיים עם עצמינו, כי שם, במקום הרגיש, הנסתר, הרך והאותנטי הזה – שם נמצאת הבריאות שלנו במיטבה בכל אספקט אפשרי... על המקום הזה בדיוק אנחנו מגינים, על המקום הזה אנחנו שומרים – מי בשתיקה ומי בדיבור מתלהם, מי בלחישה ומי בצעקות, מי באמירה נוקבת ומי במתלהמת – כל אחד בדרכו
דבר אחד ברור לי יותר מכל, כשהמשפט "את/אתם/הם לא מכירה אותי" עולה, אני מבינה שהמרחק בין המקום האותנטי הזה למה שאני רואה בחוץ גדול מהיכולת של האדם עצמו לראות, להבין, להכיר ולהתמודד איתו – זה בדיוק המקום שהפוטנציאל לחולי הולך וגדל מהר יותר מרכבות בגרביונים...
בסוף, בשורה התחתונה,
כולנו רוצים את אותם הדברים – מאסלו קבע פירמידה שמדברת על הצרכים הראשוניים בהתפתחות האנושית, היו שקמו ומחו ושינו את הפירמידה ממש כשם שפירמידת המזון שהפיק ה- FDA האמריקאי השתנתה עם השנים וקיבלה מעמד ומראה שונה – אנחנו רוצים שיכירו בנו, שיראו אותנו, שיכבדו את מי ומה שאנחנו בזכות מי ומה שאנחנו... שיקשיבו לנו, שילטפו ויאהבו אותנו בזכות ולא בשום דרך אחרת ויש לנו את כל החושים והדרכים לזהות מתי אוהבים אותנו באמת, מתי מקשיבים לנו באמת ומתי הדברים מתבצעים כי מישהו נהנה ממשהו שאנחנו מציעים כחלק מעסקת חבילה משתלמת...כן – מילים ומשמעות נוקבת, אבל באותה הזדמנות מאפשרת לכל אחד בזמנו ובדרכו להרים את הכפפה ולעשות עם עצמו בדק בית, סדר עולמי, תשליך והאמת?, לא המצאנו שום דבר, זה לגמרי חלק מהתהליך האבולוציוני שכולנו באנושות חווים ברמה זו או אחרת, כל אחד בדרכו ובזמנו – אז הנה, לכבוד השנה החדשה, מנערת את אבק הדרכים שהתיישב עלינו כולנו, מאפשרת לכל אחד מאיתנו לקחת את מסע חייו בידיו כדי למקסם את החוויה, את מה שאנחנו משאירים אחרינו ובעיקר כדי לשפר לעצמינו את ההנאה, ההנעה ובריאות גופנפשנו. <כן, אם השאלה המתבקשת "איך" צצה בכם, ובכן – כל אחד בדרכו, בזמנו, חלק מהתשובות הוא פשוט למצוא את הדרך שמתאימה לכל אחד ואחת בנקודת הזמן בה המסע מתחיל שוב ושוב ושוב ושוב ושוב>
עור של ברווז?
כך בדיוק נראה העור שלנו, כשאנחנו נבהלים, כשהפחד השתלט עלינו, כשאנחנו מתרגשים מאוד, כשאנחנו נחשפים לצלילים וקולות שממש לא נעימים לנו (מי אמר ציפורניים על הלוח?), כשקר לנו או כשעולה לנו חום, כשזיכרון מרגש עולה בנו ואפילו כשאנחנו נוגעים במרקם מסויים שלא נוח לנו איתו (צמר גפן, קמח) – מה כל אלו קשורים לברווזים?
אני לא יודעת לאמר אם גוף האדם יותר חכם או יותר הישרדותי, מה שבטוח הוא שהתחושה היא שהגוף חכם מאיתנו ומקדים אותנו בלפחות פסע אחד ושומר עלינו מכל הרעיונות המוזרים שאנחנו מעלים בפניו חדשות לבקרים כשהיעד במסע רבותי, הוא לא אחר מאשר הישרדות – (רק אומרת - מי שהמציא את גוף האדם הקדים את תכנית הריאליטי )...
כל המצבים הרגשיים המובאים כאן בכותר, נראים ככאלו שאינם קשורים כלל ועיקר לענייני הישרדות, אבל אם נקדיש לדברים עוד קצת מחשבה, נוכל לראות את רשת הקשרים העמוקים שבין הגוף והנפש או כפי שנהוג לקרוא לו במילה אחת גופנפש, בעיקר משום שאנחנו רוצים לאחד בין השניים – לא שאי אפשר אחרת, אלא שלא נוח, לא מוכר ואפילו זר ומוזר לנו עם אנשים שאינם מחוברים בגופנפש שלהם.
כולנו הרגשנו צמרמורת לפחות פעם אחת בחיים, את הרעד הבלתי נשלט המלווה מראה עור ברווז ושיער סומר - לכל מי שתהה מה הקשר לעור ברווז, כבר מגיע ההסבר.
יש כמה סיבות לטלטלת הצמרמורת שהגוף האנושי מעביר אותנו:
נתחיל במקום הקל ביותר והוא כשקר לנו ממש, ולא משנה אם זה קורה כי אנחנו מעלים חום או כשבאמת קר ולא רק לנו – ההיפותלמוס שחלק מתפקידיו הוא ויסות הטמפרטורה בגוף, מזהה את ירידת הטמפרטורה סביבנו (קור משמעותי, אנחנו לא סתם מצטמררים מקור) וגורם לרעד של השרירים שלנו – כשהחיכוך שנוצר כשהשרירים רועדים, הוא זה שהגוף מבקש להשתמש בו כמענה לקור – (חיכוך כזכור יוצר חום)
מעניין לראות שתינוקות עד גיל חצי שנה מנגנון שמירת החום פחות פועל ולכן תינוקות ובעיקר פגים חשופים יותר לירידת טמפרטורת הגוף והיפותרמיה – זו הסיבה שחובשים לילודים ובוודאי לפגים כובעים.
מחלות (מלוות חום), מצבים מסויימים של בלוטת התריס, סוגי סרטן מסויימים, גמילה מתרופות, אחרי ניתוחים ובפרט אחרי הרדמה ארוכה ועמוקה, נפילת סוכר ובפרט אם מעבר לצמרמורת תופעות נוספות כמו זיעה, חולשה וכו' גם הם יודעים לגרום לנו לצמרמורות.
מה שעומד מאחורי התופעה ברמה הפיזיולוגית הוא התכווצות שרירים זעירים – ארקטור פילורום Erector Pili המחוברים לסיבי זקיקי השיער וגורמים לשיער לסמור, לעור שלנו להיראות כמו עור ברווז (והרי לכם ההקשר לברווזים) ולרטט לאורך עמוד השדרה.
מופע צמרמורת אנושית מביא איתו "דרישת שלום" מתהליכים אבולוציוניים בהתפתחות וההישרדות שלנו. הרבה לפני שהאדם התחיל לייצר לעצמו בגדים וסבל בדיוק כמונו משינויי מזג האוויר, דרכו לשרוד היתה לייצר מנגנון/רפלקס שיעזור לו לבודד את הגוף מקור ולהעלות את הטמפרטורה.
מלבד זאת, מי שראה חתולים ואפילו כלבים כשהם נבהלים, מפוחדים או מאוימים, רואה איך הם (בפרט חתולים) מקשיתים את הגב והשיער שלהם סומר – (גם הכלב שלי סומר שיער מפחד) זה קורה כדי לשוות לעצמם נפח גדול יותר, כדי להיראות ולהיתפס גדולים ומאיימים יותר אל מול האובייקט שהבהיל אותם/הפחיד אותם.
אנחנו כאמור סומרים מחשיפה לקור, מפחד ובהלה - את אלו קל לנו להבין, פחות ברור למה אנחנו מצטמררים ומעלים חידודי עור ברווז מהתרגשות, משמיעת צלילים כמו ציפורניים על הלוח או מגע של קמח – ובכן, מסתבר שיש צלילים שמלווה אותנו לאורך ההתפתחות האבולוציונית שלנו, כשהצלילים האלו, היו אז והשתמרו (שוב, למטרת הישרדות) במוחנו כהתראה מפני איום וסכנה וכחלק מההתגוננות במסע ההישרדותי, אנחנו חווים צמרמורת, השרירים מתחממים על מנת לאפשר לנו להגיב בהתאם למצבי איום וסכנה עליהם דיברנו
כחלק מהפעילות של מערכת העצבים הסימפתטית (Fight-Flight-Freeze) ושיערנו סומר ממש כמו אצל חתולים וכלבים כמנגנון מרתיע.
אז למה אנחנו מצטמררים מהתרגשות?, שיר ששמענו?, זכרונות שעולים וצפים?, ליטוף נעים? – על כל אלו אחראי דופאמין – הזכרנו לא פעם את ההורמון המתגמל, זה שמתקשר ליכולת שלנו להתמכר – דופאמין מציף לנו את המוח כשנעים לנו, תחושה נעימה שכזו יודעת להגיע עד כדי צמרמורת והרי לכם תשובה ומענה על הפן הנעים של הצמרמורת.
הקטנטנה הסמיקה. . .
יש משהו תמים בהסמקה ומאידך, יש בה מוטיב חרדתי שמבקש התייחסות לביטחון שלנו עם עצמינו – פלא שגם רירית הקיבה מסמיקה יחד עם הפנים?
את השיר הישן אני זוכרת בביצוע הפרברים אף שהמקור ותיק הרבה יותר https://www.youtube.com/watch?v=ybcWDEHzjjM (השיר מיוחס לציפור ועדיין הושר שנים רבות לקטנטנות בדמות אדם שהסמיקו)
אני עוד מסמיקה מדי פעם ולא רק במהלך ובוודאי בסוף אימון פעילות גופנית או יום קיץ חם והביל, אלא מבוכה קלה, התרגשות הן אלו שמעלות סומק בלחיי או כמו שאני חווה את זה, מזימתם של כל הנמשים בפני המאיימים להתחבר זה לזה... ובמקום בו גיליון זה עוסק בחיבורים שבין הגוף והנפש, הסמקה היא מופע בלתי רצוני לחלוטין שאין לנו שום יכולת להשפיע עליו, לגרום לו או להפסיק אותו או כפי שכתב מרק טופין:
"האדם הוא החיה היחידה שמסמיקה או צריכה להסמיק"
ואם תירצו מנקודת מבטו של דרווין: "הסמקה היא התופעה המיוחדת ביותר והאנושית ביותר מבין ההבעות שאנושיות בכלל"
הפיזיולוגיה של גוף האדם תסביר לנו שהסמקה מבטאת התרחבות של כלי-דם (נימים). שוב נחזור למערכת העצבים הסימפתטית שמופעלת באופן בלתי רצוני עם כל תחושה בה המוח שלנו מזהה תחושת איום/סכנה וכחלק משרשרת הפעילויות הפיזיולוגיות המופעלות בזו אחר זו כשמנגנון ההישרדות הקדום FFF – Fight, Flight, Freeze מופעל, מתרחבים גם כלי הדם ברחבי הגוף כדי לוודא שיש תעבורת דם וחמצן לכל אברי הגוף שיחד יאפשרו לנו או להילחם במקור הסכנה או לברוח מפניו..
מעניין לראות שהסמקה מתרחשת רק אצל בהירי עור כלומר, לא נראה כהי עור מסמיקים – יש יתרונות לפיגמנטים הכהים, לא – הם אינם חפים מהתופעה עצמה (התרחבות כלי-דם) אבל לא נראה עליהם את הסומק בפנים.
מה שמפעיל את התרחבות כלי-הדם באופן פתאומי בלי שום אזהרה מוקדמת הוא המקום הרגשי שלנו, לפעמים זו בושה, מבוכה, אריתרופוביה=פחד מהסמקה מבוססת ביטחון עצמי שדורש גיבוש, יש תרופות שיודעות לגרום למה שנקרא blushing כמו למשל סיאליס (ויאגרה), גם ויטמין B3 יודע לגרום להסמקה, רגישות לאלכוהול (המרמזת על תפקודי כבד שמבקשים התייחסות <בראי הנטורופתיה ורפואה סינית>), גלי חום אצל נשים בתקופת המנופאוזה וגם כל מאמץ גופני שאנחנו עושים.
הפן הרגשי כפי שהבנתם יושב בעומק הביטחון העצמי והתפיסה העצמית שלנו בעיניי עצמינו:
בושה, מבוכה, חשיפה חברתית כשאנחנו במרכז העניינים או כשנתפסנו מה שנקרא "על חם" יהיו הראשונים להקפיץ את התרחבות כלי-הדם ודווקא כשאנחנו הכי פחות רוצים לבלוט ולהיראות, שם כמעט במפגיע יעלה הסומק בפנינו.
חמורה התופעה עשרות מונים יותר אצל אנשים שפיתחו פחד מפני הסמקה, כלומר שהם כבר מודעים לתופעה, היא כבר הציבה אותם בפני מקרים לא נעימים וכעת הם כבר פיתחו פחד/פוביה מפני הסמקה.
אנשים שההסמקה מפריעה להם בחייהם מהסיבות השמורות עימם, עשויים להיעזר בתרופות קונבנציונאליות (כמו תרופות נוגדות חרדה, תרופות שמרגיעות את עצב הוואגוס <התועה>, תרופות שנמצאות בשימוש לטיפול בסחרחורות, ורטיגו ומחלות נוספות של מע' העיכול, ריאות, שלפוחית שתן, פרוסטטה <תרופות אנטי כולינרגיות>).
מצבים קיצוניים של הסמקה שמטרידה אנשים יופנו לטיפול בתהליך כירורגי המנתק את אחד העצבים של מערכת העצבים הסימפתטית כדי למנוע את התרחבות כלי-הדם בפנים וכמובן את תופעת ההסמקה כפועל יוצא CBT, דמיון מודרך, EFT וביופידבק הן שיטות המוצעות ללמידה להתמודד עם מה שאנחנו חווים שגורם
מלכתחילה לתופעת ההסמקה.
גם דיקור עשוי לתת מענה מצויין, כמו גם צמחי מרפא שמרגיעים את מערכת העצבים הסימפתטית, שמירה ונירמול דפנות כלי-הדם וכמובן צמחים שמסייעים לחיזוק החוסן הרגשי וההתמודדות עם מצבי סטרס יהיו יעילים.
אלוהי כל הדמעות שבעולם...
מתי בפעם האחרונה הזלתם דמעת התרגשות?, מתי בכיתם בגלל געגוע או רגע של פגיעות, כאב פיזי או רגשי?, מה מרגיש אדם שמעיין דמעותיו יבש וגווע?
זוכרים את המפגש הראשון שלנו עם החיים שמחוץ לרחם?, כולם סביבנו מחכים ומצפים לשמוע את התינוק הקטנטן שזה עתה יצא מהמקום שנתפס כמקום הכי בטוח ביקום מילל וממרר בבכי – כסימן לחיים !!!
זה לא נעצר שם, חודשים ספורים זו השפה השגורה בפיהם של הקטנטנים חסרי השיניים, הם בוכים כשמשהו מפריע להם, כואב להם ובכל שאר הזמנים הם ישנים, אוכלים וגדלים עד שנולד לו החיוך הראשון, הגרגור האנושי הראשון והצחוק המתגלגל ששמור רק לתינוקות ושובה את כל הלבבות שבדרך...בכי כך מסתבר, הוא השפה הראשונה של בני התמותה ומדהים לראות שבכי של תינוק ואני אדגיש ברשותכם – של כל תינוק, יודע לגרום לאישה שזה עתה ילדה (לא בהכרח אימו הביולוגית) לטפטף חלב-אם משדיה, כי זה המקום ההישרדותי שאנחנו בנויים על פיו – כשאנחנו כל כך חסרי אונים, הדרך שלנו לשרוד היא בכי והיא מפעילה את המערך ההורמונאלי הנשי לייצור והזרמת חלב כדי להניק את דור ההמשך הלא הוא ההישרדות המוכחת של המין האנושי.
אז לא,
בכי לא מעיד על חולשה, או כפי שאני מברכת את עצמי ואת האנשים בתוך חיי כשהם עומדים בפני התמודדות עם סיטואציות מאתגרות (בלשון המעטה) "תהיו חזקים ותבכו" ולא מעט שנים לא הקשבתי לעומקו ומשמעותו של המשפט הכל כך פשוט הזה שעושה את כל ההבדל בין היכולת האנושית שלנו בני-האדם לבין המקומות בהם ניתקנו (במגננות לגמרי לגיטימיות) את רשת החיבורים שלנו אל עצמנו במקומות הכי רגישים לנו...
נאמר כמה מילים פיזיולוגיות רק כדי לאפשר למי מאיתנו שמארח עודף דמעות או לחלופין יובש בעיניים לגזור תובנה או שתיים אל תוך חייו – זו מהות גיליון אוקטובר 22 של המגזין:
ממש כמו בצבא, גם הדמעות מתחלקות לשלושה סוגים:
1. דמעות שמופרשות כל הזמן כדי לנקות וללחלח את העיניים. הדמעות מכילות גם נוגדנים בנדיבות מערכת החיסון כדי להגן על העין מפני פולשים זרים קרי חיידקים.
2. טוב, כאן יוגש לכם פתרון לחידה שבטוח תהיתם לגביה לפחות פעם אחת בחייכם והיא עניין הדמעות שיורדות בגלל בצל...
ובכן, סוג זה של דמעות מופעל בגלל גז שמתנדף לאוויר כשאנחנו חותכים בצל, כל מפגש/חיתוך של הסכין בבצל פוגע בתאים של הבצל , מה שמשחרר בתורו אנזים אלינאז allinase.
מכאן מתחיל תהליך כימי שבסופו נוצרת תרכובת הנקראת syn-s פרופאנתיאל והיא כפי הנראה, זו שגורמת ומעוררת את הדמעות – החוקרים לא יודעים סופית מה בדיוק בתרכובת הזו גורם לעיניים שלנו לדמוע, אבל כן ידוע שהתרכבות אינה יציבה ובמגע עם מים היא מתפרקת לפרופאנאל, חומצה גופרתית ומימן גופרי – בינתיים, החשודה העיקרית לגירוי הדמעות היא החומצה הגופרתית (לפחות עד שיוכח אחרת).
אגב, סוג זה של דמעות מציף את העיניים שלנו בנוזל הדמעות בעיקר על מנת לסלק ולנקז את הפולש ושאריותיו מהעין – לכן כמות הדמעות גדולה יותר והן מכילות יותר נוגדנים מפני חיידקים והן מפני וירוסים.
3. הסוג השלישי של הדמעות הוא הסוג שמתקשר לענייננו בגיליון זה של המגזין והוא הפן הרגשי:
בסוג זה של דמעות נוכל למצוא קשת רגשות רחבה יותר מהקשת שאנחנו מכירים בשמים, ביום גשם שמשי באופן כמעט לא מפתיע, הדמעות האלו מכילות הורמונים – אותם החומרים שהזכרנו אינספור פעמים כאלו שאחראיים על הרגשות שלנו...
נוכל להתחיל מכל מטבעות הלשון והניבים הנקשרים בדמעות כמו דמעות שליש, בדם יזע ודמעות, צחוק עד דמע, דמעות תנין ויש עוד רבים וטובים – רוצה להגיד שהדמעות, נמצאות בתודעה האנושית ויש להן אומר "ערך" במקום "תפקיד" אף שמן הסתם – גם וגם – ופה כל אחד מאיתנו יודע לתרגם את שלל הדמעות שראה בחייו ומה הן גרמו לו להרגיש, יש דמעות שהוציאו מאיתנו חמלה, יש שעוררו התרגשות גדולה, יש שהגיעו עם צחוק גדול, עם עצב, צער ויש גם דמעות שמעוררות בנו בדיוק את ההיפך כי אנחנו לא מצליחים להאמין להן...
לא בכדי העליתי חלק מקשת הרגשות שדמעות מעוררות בנו, אולי כי זו אחת הדרכים הראשוניות לתקשורת שאינה מילולית, אבל יעילה – עובדתית היא עובדת לתינוקות שלא יודעים שפה אחרת, אני מכירה (בטח גם אתם) מכירים לא מעט ילדים, מתבגרים ואנשים שמשתמשים בדמעות כחלק מטקטיקה להשיג משהו שהם רוצים וביודעם מראש שהם עשויים להיתקל במכשולים, הם משתמשים גם בנשק יום הדין – דמעות (מי לא זוכר את סקארלט אוה'רה בכל כך הרבה סצנות דומעות לאורך הסרט, גם בדמעות האמיתיות)
מה אנחנו למדים מכך?, חוקרים מציינים שדמעות הן כנראה שריד שנותר בנו מהימים בהם היינו תינוקות בני יומנו ולמדנו עד מהרה שדמעות מצליחות להביא לנו את מה שאנחנו זקוקים לו – אוכל, חיבוק, נחמה, עזרה להירדם, עזרה להתמודד עם כאבים פיזיים – כל תינוק יודע – ואת הידע הזה אנחנו כנראה משמרים ומשתמשים בו לעת צורך.
מחקרים מראים שכשאנחנו רואים דמעות ו/או מישהו בוכה, אנחנו פתוחים ונכונים יותר להציע את עזרתנו, זה נוגע בנו במקומות הרגישים והרכים והדמעות "שוברות" את כל חומות המגן שלנו בדרך – אל תגזימו עם השימוש בשיטה, אנחנו (כולנו) יודעים להבחין כשהדמעות מנצלות את טוב ליבנו (אם לא בפעם הראשונה באופן מיידי, זה יגיע ודאי בפעם השנייה/שלישית כשהשכל יצטרף לחוויה ויזהה שימוש חוזר בשיטה)
מעניין לראות שעצב המתבטא בדמעות נוטה להתפשט מאדם לאדם – "זה מדבק", כמו פיהוק, כמו צחוק. אם תהיתם למה זה קורה, הרי שההדבקה מתרחשת באדיבות תאי עצב המכונים "נוירוני מראה" שמפוזרים ברחבי המוח ומופעלים אוטומטית כשאנחנו רואים דמעות (במקרה זה) כך בדיוק אנחנו לומדים לחקות התנהגות אנושית, להרגיש אהדה ולהתחבר לאנשים אחרים.
מה עוד דמעות עושות בשבילנו? – כן, הן מעוררות במתבונן רחמים, חמלה וכאמור, המתבוננים בדמעות במקום הזה נוטים לנהוג במידת הרחמים והחמלה כלפי הדומע – זה עובד לא רע כשאנחנו עומדים למשפט ולא בהכרח בבית הדין – בואו נודה על האמת, רובנו בני האדם, בתי משפט מהלכים... כמה פעמים כבר ראיתם שמי שהזיל דמעות זכה להתחשבות?
כאמור, דמעות רגשיות מכילות הורמונים וככאלו, הן מכילות הורמוני סטרס המופרשים כשאנחנו בלחץ – אחת ההשערות שבכי ודמעות בעקבות סטרס מהווים אחת הדרכים לנקז את עודפי ההורמונים מהגוף, כמו גם רעלנים ומינרלים נוספים שמופרשים בזמן סטרס ומזיקים במינונים גבוהים כשאנחנו נרגעים מהסטרס.
לאורך הגיליון ולא מעט בגיליונות האחרונים, ניכר שהמוח מנהל אותנו גם במקרה של דמעות אמת – הכל מגיע מהראש, העניין הוא שהמוח שלנו מזהה סוג של חוסר אונים כמו גם עומס והצפה רגשית ומגיב אליו בעירור/גירוי לייצור יותר דמעות – אליהן הוא מגיב בשימוש בייצור דמעות לפינוי העודפים ההורמונליים השונים בהתאם לתחושות והרגשות שלנו – מודה שזו התנהלות מוזרה, ישנן שיטות ניקוז ופינוי יעילות וטובות מהגוף החוצה, אך ללא ספק, כולנו מרגישים בהקלה גדולה אחרי בכי...
התובנה הזו, מעלה בי תהיה בכל פעם מחדש – עד כמה חכם גוף האדם, הגופנפש ו/או מי שייצר את ה"מכונה" הייחודית הזו – ולאן עוד אפשר להגיע אבולוציונית?
נסגור את פינת הבכי והדמעות עם שיוך לגיליון ספטמבר של המגזין המעלה על נס את אומנות אנחת הרווחה – "אומנות הקרעחץ" J תגידו מה שתגידו, גם אנחת רווחה, כמו גם בכי עושים את העבודה ומקלים על המשקל הרגשי שתקוע בנו ומאפשרים לנו להתאושש ולחזור לעצמינו בכוחות מחודשים כשהצלחנו לנקז מעלינו את המועקה באמצעים זולים, זמינים ופשוטים – או כמו שאבי ע"ה נהג לאמר בפשטות, "לבכות זה בריא, זה שוטף את העיניים"...
·
אם אני צריכה לסכם את חיבורי הגופנפש, המילה המשמעותית במקום הזה היא ההישרדות כאמור.
אין לאף אחד מאיתנו ספקות לגבי מצבי הישרדות אמיתיים – שם אנחנו מבינים דברים באופן רהוט וברור ולאף אחד מאיתנו אין עוררין על אלו. השוני ביננו בני ובנות האדם מתחיל בפרשנויות השונות, במינוני התחושות השונים – מה שלאחד הוא תענוג גדול, לאחר הוא אסון קטסטרופאלי וכשאל המימד הזה מסתננת השיפוטיות שאנחנו נושאים בחובנו, כאן אנחנו מפתחים את בעיות התקשורת הראשוניות מהפשוטות ועד המורכבות והמסובכות.
למה אנחנו משתמשים בשיפוטיות? – היא בעיקר משמשת אותנו למדוד את עצמינו באמצעות השוואה לאחרים, למדוד את עצמינו בתקופות השונות של חיינו (ההשוואה הבריאה)
ואחרי השיפוטיות או אולי לפניה, נמצאים התרגומים שלנו לעצמינו את כל מה שאנחנו רואים, שומעים, מריחים, טועמים, מבינים ומרגישים - מה שמתקבל בעיניי האחד כשמחווה אנושית מרגשת, מתקבל בעיניי האחר כחציית גבולות וחדירה לפרטיות – אנחנו שונים במינונים, במשקלים שאנחנו נותנים לחושים לעורר בנו – ברצף הזכרונות שאלו מעוררים בנו את הצרכים ההישרדותיים ובאלפי התרגומים (בואו, אלו התירוצים שלנו) שאנחנו מספקים לעצמינו כדי כביכול לשרוד –
כביכול מודגש, כי התרגומים שלנו, הם הסיבות שנועצות אותנו עמוק בנבכי התקיעות – קל לנו לתרגם תקיעות לביטחון, בעיקר כי שינויים לא מגיעים יד ביד עם וודאות וזו בתורה, משדרת חוסר ודאות/ביטחון.
את כל התחושות והרגשות, את המיקום של עצמינו בתוך חיינו אל מול האנשים בתוך חיינו אנחנו מתרגמים בשפת הגוף לאיברים השונים – אם אקח לדוגמא את אחת התופעות המוכרות בקרב האוכלוסייה והישראלית בפרט "מעי רגיז" יסביר את העובדה שעצב הוואגוס (עליו דיברנו בגיליון ספטמבר של המגזין) מעוצבב הרבה מדי, בעוצמה גבוהה מדי למה שהגוף יכול לשאת והתוצאה מתבטאת בעצבוב עודף של המעיים, בעצבוב לא קבוע של המעיים ובקושי לעכל מזון ו/או תרחישי חיים.
אז מה המשמעות של המושג "להקשיב לעצמי" הכל כך מדוברת ומתבקש? – מה המשמעות של חיבורי גופנפש? –
אלו רצף ההסברים שלנו לעצמינו – כל אחד באמצעות המילים, החוויות וההבנות שלו לכל החוויות שאנחנו צוברים עוד מבטן אימנו – מה שמעודד במקום הזה הוא שההבנה שלנו מגיעה עד איפה שאנחנו מאפשרים לה כלומר, יש תמיד מקום להתפתחות והתקדמות ברגע שאנחנו מאפשרים לעצמינו ....