את חירותי
מילים ולחן: ג'ורג' מוסטקי
תרגום: יורם טהרלב
את חרותי שמרתי לי אותך כמו כוכב בסער
את חרותי עזרת לי לעמוד בכל כאב וצער
וללכת בדרכי גורלי עד תבוא גם עלי השלכת
ולרקום חלומות על קרני הלבנה וללכת ללכת
את חרותי למען רצונך את שבועותי הפרתי
את חרותי לשמור בריתי איתך את חולצתי מכרתי
סבלתי הרבה וכאבתי בלי די
רק למען אמון בי תיתני
נטשתי ארצי וטובי ידידי ושלך רק הנני
את חרותי הורית לי לוותר על תפנוקים ונועם
את חרותי לימדת את ליבי גם בבדידות לשמוח
את שלימדת אותי לחייך למראה הרפתקה שחלפה לה
ללקק את פצעיי במסתור ולקום וללכת לי הלאה
את חרותי בלילה קר אחד הפרתי את בריתנו
וכך ערקתי לבדי מהשביל עליו פסענו שנינו
בגדתי בך חרותי הטובה אל הכלא פסעתי בצער
אל הכלא החם אשר שמו אהבה נאספתי כמו נער
וסוהרת יפה
בתנועה רחבה
נעלה את השער
*
אחד השירים היפים שנכתבו, אמנם שפת מקור השיר היא צרפתית אך התרגום של יורם טהר-לב נפלא.
לא נתבלבל בחירות המובאת בשורות השיר וביניהן המבטאות דווקא פרידה מהחירות לטובת זוגיות של אהבה – מקום למחשבה. . .
*
כל אחד צריך מצרים / אמנון ריבק
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלָיִם, וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,
לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.
*
פתח דבר
מה עוד לא אמרנו, ביקשנו, למדנו על בשרנו ועוד נמשיך ללמוד על החרות?,
ארבעים שנות נדודים בתנאים לא תנאים, במדבר החם המפריד בין מצרים וישראלה ועוד מאתיים שנות מכות, מלקות ושאר מרעין בישין הפרידו ביננו לבין הארץ המובטחת וחלום החרות בחוּבָּה –
טוב נו,... אחרי התברברות מדברית כיאה וכיאות לאסופה יהודית וייעודית ובאין נתיב ונווט דרכים אוטומטי, אין מנוס זולת "מציאת הדרך" עד הארץ המובטחת, זו אשר מבטיחה חלב, דבש וחופש לבחור אחד מהם ואולי אפילו את שניהם גם יחד?
מוסטקי מטעֵה אותנו במילות שירו וגם רבינו שהוציאנו ממצרים נתפש כמי שהתברבר בדרך, אבל ידע היטב עם מי יש לו עסק (התשובות לא אחרו להגיע ע"ע עגל הזהב) אבל איך שלא נסובב את הדברים, אחרי כל השנים, התלאות הסיפורים האישיים והאנושיים – כל אחד מאיתנו בדרכו ובזמנו, מוצא ויוצא לו למסע החירות של עצמו...
חירות הוא מושג מופשט וככזה, ניתן למצוא אותו מתבטא בנדבכי חיים רבים והראשונים ללמד אותנו חירות מה היא, הם לא אחרים מאשר הילדים שלנו – הם בוחרים בכל רגע נתון ומלמדים אותנו את רזי הבחירה והחירות מרגע צאתם לאוויר העולם – אם אנחנו רק מוכנים להקשיב ופחות להתנצח...
הרי לכם תרגום שירו הנפלא של אנריקו מסיאס – ילדי כל העולם
ביצוע: דליה עמיהוד בעברית אי שם בשנות השישים
מילים: איזי מן
ילדי כל העולם משחקים בחול ומקימים בתים וארמונות
ילדי כל העולם בונים עולם גדול באצבעות ידיים קטנטנות
אך יש ימים שאינני שוכחת
כי בלבבי מיתרים הם מרעידים
ישנם ימים שמול שמש זורחת
עוד מתייפחים ובוכים ילדים
איני שוכחת את כל הבכי
אני רואה עוד את הדמעות
ילדי כל העולם משחקים בחול ומקימים בתי וארמונות
ילדי כל העולם בונים עולם גדול באצבעות ידיים קטנטנות
ילדי כל העולם מנומשי פנים
אדמדמים ושחרחרן שיער
ילדי כל העולם שחורים ולבנים
המחייכים לעבר המחר
אך יש ימים שאני עוד נזכרת
כי ישנם ילדים במרחקים
אשר מול שמש קרה וקודרת
למחר טוב יותר מחכים
איני שוכחת את כל הבכי
אני רואה עוד את הדמעות...
את בשורת החירות העניק הפָּסָל פרדריק אוגוסט ברתולדי לצרפת ולאורך השנים מהווה הפֶּסֶל סֶמל לחירות ולא פעם גם לתזכורת לקורבנות שנהרגו על מזבח החירות שהושחתה – בין אם בידי הנאצים, או ונדליסטים למיניהם..
פסל החירות נמצא באי במרכז נהר הסייען החוצה את פריז, בבורדו, קולמאר (אלו בצרפת), ניו יורק, לאס וגאס, סין, ישראל וגם יפן – בכולם מניפה אלת החירות הרומית ליברטאס את הזכות של כולנו לחירות.
אחרי ככלות הכל, זכות החירות גלומה בִּזְכוּת <תרתי משמע> הבחירה – כן, עברית שפה יפהפייה ומשאירה בפנינו מרווח <מי ראה רווח> הזדמנויות ללמוד גם משהו על עצמנו.
בין אם נתבונן על ילדי כל העולם, או על ההיסטוריה בכל מקום בעולם, חירות עומדת על הפרק לאורך כל הדרך נותנת ולוקחת מאיתנו – את הזכות להיות בדרכינו – או נכון יותר, כל אחד בדרכו – שבזכותו.
ככל שהקידמה מצעידה אותנו קדימה, כך יותר אנשים מוצאים את עצמם מדשדשים בדיסוננס (במרווח או אם תירצו בפער) שבין הטכנולוגיה פורצת הדרך לבין הצרכים הרגשיים הראשוניים של כולנו, בכל יום שחולף הפער נפער וגדֵל כך שאם אתם נמנים על אלו שתוהים לאן נעלמה להם הדרך.. הרי לכם חלקיק מענה למקום המבקש למלא ולהתמלא בחירות (באיזה ניקוד שתבחרו) מכל אספקט מתבקש...
*
האביב כבר כאן, גם האלרגיות יחד עם שלל פריחות, אובך, חמסינים ושאר ירקות אותם נבדיל הלילה הזה מכל הלילות...
מאחלת לכולנו חג חרות שמח,
שנמצא כל אחד בדרכו וזכותו את חרותו
בבריאות איתנה, בשורות טובות ורוב נחת.
שלכם כתמיד,
תמר.
עוצרים בצומת TPJ - Temporoparietal junction
צומת (צומת הרקה והקדקוד) זו מהווה נקודת מפגש דרכים ומוקד מידע נרחב ומגוון במוח, זה העושה אותנו מי ומה שאנחנו
צומת TPJ, הוא כנראה אחד האזורים המרתקים במוח האנושי. זה בדיוק המקום אליו נאסף מידע ממערכות הגוף השונות (עצבים, תלמוס, לימבית, חישה) – זה המפגש בו מתבצע מפגש ועיבוד נתונים ראשוני המחבר את חוויות העולם החיצוני עם היכולת שלנו לתרגם את מה שראינו, חשנו, טעמנו, הרחנו וכו'.
כל אסופת החושים שלנו נאספת לכדי תהליך פיזיולוגי המתרחש בצומת לעיל ושם, הנתונים מקבלים משמעות אותה אנחנו שומרים ומשמרים בחובנו לטוב ו/או לרע. זו נקודת המפגש בין העולם החיצון לחוויה הפנימית והתרגום האישי והאנושי שאנחנו מבצעים וצורבים במה שייקרא בהמשך לתודעה שלנו.
מחקר ישראלי מרתק וייחודי מסוגו הצליח לזקק את הפעילות החשמלית המתבצעת ברמת התא בצומת TPJ, תוצאות המחקר מלמדות אותנו את משמעות ותובנת החישה החיצונית (של על אחד מהחושים) על עיבוד הנתונים המתבצע בצומת TPJ ועל השינוי התודעתי המתבצע בהתאם למה שאנחנו ניזונים מן החוץ פנימה, הבנת המתרחש בפועל ברמת הפעילות החשמלית בתא והשפעתה עלינו.
החוקרים מעריכים כי תאי העצב שנמדדו בצומת TPJ, הם חלק ממערכת עצבית שיוצרת בנו בני-האדם את השינויים בחוויית הראיה (זו שנבדקה במחקר) המובילים את התובנה לחקר התודעה התאית כלומר, הבנת התודעה והחוויה המודעת באופן אישי (עיבוד ותפיסת המידע).
חשוב שנבין שהמודעות לגוף שלנו, היא הבסיס הראשוני להתפתחות המוטורית ובכלל כבר כתינוקות כשהתפתחות מוטורית היא זו המשפיעה על ההקשרים שבין הגוף והמוח ובהמשך למה שלמדנו לכנות, "התפתחות קוגניטיבית" ולא בכדי הבלטתי את המושג, כיוון שבהמשך הכתבה, תוכלו לראות ולהבין יחד איתי, מה קורה לאנשים כשהמקום הזה נפגע מכל סיבה שהיא וכמובן את השפעת הפגיעה (באשר היא) על הקוגניציה.
זה הזמן לבדוק מה היא בעצם אותה מודעות גוף עליה מבוססות כל המודעות והתובנות (והרבה מעבר לכך) בתוך חיינו –
מודעות גוף היא המודעות בהכרה הראשונית התחושתית של אדם את גופו ואבריו השונים ומכאן, נולדת היכולת שלנו להניע את האברים השונים במרחב באופן רצוני ולא אוטומטי. המרחב שלנו משתנה כל הזמן, יש מרחב נייח ודומם, מרחב משתנה בין אם בטוח, בתנועה, במהירות ומתוכו אנחנו למדים לתכנן את הפעולה שלנו (ברמה ראשונית) – כל הנתונים הללו, הם אלו המייצרים במוח שלנו בצומת TPJ, את ההקשרים הראשוניים המאפשרים לנו כבר מגיל צעיר, את השליטה על מערכות הגוף השונות ואבריהן.
ככל שמודעות הגוף הראשונית מתפתחת באופן תקין, כך היא חיונית ומאפשרת לנו להתפתח הלאה ולהתקדם, ללמוד, להפנים ולהטמיע פעילויות נוספות של איברים ומערכות באופן רצוני ולא אוטומטי – כך אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לשלוט בסוגרים כשהם קטנטנים.
ללא מודעות גוף תקינה, היינו מתפתחים ליצור מסורבל, שאין ביכולתו לבצע פעולות ראשוניות והישרדותיות, אכילה, הבנה והתמודדות עם מזג אוויר, סכנה – כל מה שברור לאדם שהתפתח כשורה כמובן מאליו, אינו כזה למי שהמודעות גוף הראשונית שלו לא התפתחה באופן תקין המאפשר חיים עצמאיים תקינים, לא היינו מצליחים להגיע ללמוד ולהבין הקשר מהקשר ולהשתמש במידע. חלק מההתנהלות הטבעית האוטומטית שלנו כהורים (אגב, גם כלבים וחתולים נוהגים כך) הוא הקשר הפיזי החזק בין ולדות שזה עתה נולדו ולאורך התקופה החולפת עד שהם מצליחים להתהפך לבד, לזחול, לקום לעמידה, ללכת, לשלוט בצרכים וככל שהיכולת הראשונית שלהם מתפתחת, הקשר הופך פחות פיזי (ברמה ההכרחית לקיומם, לא מפסיקים לחבק אף פעם).
גם בנקודה הזו אזכיר לכולנו את המחקר הנוקשה שהתבצע והראה שתינוקות שלא קיבלו מגע אדם, שלא חובקו – לא שרדו – לא העלו באמצעות מגע את המודעות הראשונית לגופם וכתוצאה מכך, הם לא שרדו. אמנם מחקר מזעזע בכל אספקט, אבל גם התובנה עד כמה המגע מעודד אותנו להתפתח ומאפשר לנו להבין את הקטנטנים ולסייע להם כמה שיותר מהר.
אם תיזָכְרו בבדיקות שהילדים עברו כשהיו קטנים בטיפת חלב, אלו שבדקו איך הילדים מתמודדים עם המרחב, איך והאם הם מזהים את יכולות אברי הגוף השונים – כל אלו יעידו על רמת הקוגניציה של הילדים והצורך להתנהל מולם בהתאם.
יתרה על כן, ככל שאנחנו מתבגרים ומבוגרים נתקלים בקושי מנטאלי, מחשבתי רגשי, קל לנו יותר להתבונן ולתרגם לעצמנו את הדברים כשאנחנו בתנועה, (התנועה אגב ותנועה בספיראלה או שמיניות, עומדת בבסיס שיטות מוכרות לטיפול בהעמקת המודעות הגופנית וכפועל יוצא גם המודעות האישית המתפתחת בהתאם) זה לפיכך הזמן לקום ולצאת החוצה להליכה/ריצה/שחייה כל פעילות שתניע את החוויה שלנו ותאפשר לנו להתבונן על הדברים בנקודת מבט שונה – לפתח את הקוגניציה האישית והמודעות בהתאם.
עוד נוסיף כי חלילה נזק הנגרם בצומת TPJ או כל התפתחות לא תקינה עשויים לגרום להתפתחות אוטיזם למשל, חרדות, אלצהיימר, סכיזופרניה ועוד.
כל חלק של צומת TPJ מערֵב נתונים ומידע בהתאם ליכולות המתפתחות אצל כל אחד איתנו בין הסביבה החיצונית לתפיסה והעיבוד המתבצע אצל כל אחד אישית – זהו לב ליבו של השונוּת ביננו מכל אספקט אפשרי, בין אם בנופי ילדותינו, השפה (מחרוזות המילים בעגה המקצועית) בהן אנחנו משתמשים לחשוב ולבטא את המתרחש בנו, כמו גם את הרצונות והתגובות שלנו לסביבה, היכולת לפתח אהבה, אמפתיה ואהבה – ח י י ם...
אם נסכם את משמעות הצומת המשמעותית בחיינו, הרי ש-TPJ הוא מפתח למפת הדרכים, המילון בו נמצאים כל המושגים המייצגים את הפעולות הראשוניות האנושיות שלנו, שאנחנו, המבדילים אותנו מאחרים. מכאן ואילך, אפשר לדבר על מודעות מיינדפולנס, התפתחות אישית וחרות גם.
מפת דרכי גוף
נופי סין הביאו את תובנת המרידיאנים להוגי ומייסדי הרפואה הסינית ואלו בתורם ובדרכם, לימדו אותנו נקודה או שתיים להתבוננות, הקשבה והבנת הגופנפש
את (הפסיכולוגיה) או המילים להבנת דְּבָר הגוף בשפתו, אנחנו למדים מגיל צעיר ולאורך חיים שלמים ויש עוד מה ללמוד..
נותר לנו רק להקשיב ולבחור בהתאם...
מכירים את המומנט הזה שאנחנו מסתכלים על אדם ויודעים לזהות בשנייה אחת כל מה שהוא מביא איתו?, רואים את הכעס, אובדן עשתונות, רואים מרמור, אהבה, התרגשות, שמחה – רואים,.. אנחנו פשוט רואים ויודעים לזהות את הדברים, לפעמים ברמה שכשאנחנו שואלים את מי שמביא איתו את האנרגיה מה גורם לו ל...כל אחת מהאנרגיות אותה הוא מביא איתו, מיד הוא שואל "מאיפה את/ה יודע/ת"?... משל נתפס על חם
דיסציפלינות שונות מלמדות אותנו להתבונן על שפת הגוף שאדם מביא איתו וזה לא נגמר כאן, מאקרוביוטיקה למשל, מלמדת אותנו להתבונן על תווי הפנים והציפורניים ולגזור מהן תובנות לגבי הגוף, אירידולוגיה מלמדת אותנו כל כך הרבה פרטים ונתונים על הגנטיקה או התכונות והבריאות הנרכשת – אנחנו רק צריכים להתבונן וללמוד את הסימנים שמישהו כבר הניח בתוך תורה זו או אחרת, אבל רובן ככולן – מתבססות על התבוננות בגוף – ואם אנחנו רואים דברים על הגוף של זה שעומד מולנו, קל וחומר הראיה, ההקשבה והלמידה של אנחנו את גופנו ובפרט את גופנפשנו..
בפועל, כל תחושה, הרגשה ומחשבה משפיעים עלינו מרמת התא ואילך על מסדר האמונות שאנחנו מארגנים לעצמינו, על המודעות, התובנות והמודעות – גם מה שאנחנו לא מודעים לו, נשקף ועולה משפת הגופנפש שלנו, גם אם אנחנו לא תמיד רואים, יש מי שיש בידו את הכלים להבחין.
ככל שנדע להתבונן ולהקשיב לעצמנו, לגופנו וגופנפשנו, נוכל לסייע ולעזור לעצמנו להתקדם מבלי להיתקע במקומות שקשה לנו. ככל שנכיר את שפת הגוף, כך נוכל לאפשר לעצמנו להתקדם, להתפתח ואף לקדם את בריאותנו.
רפלקסולוגיה משקפת את אברי הגוף כולם בכפות הרגליים (האמת שאפשר לגמרי לבסס את תורת הרפלקסולוגיה בכל מקום בגוף, על הכתף, כפות ידיים בוודאי, אבל התורה עצמה מבוססת על כפות הרגליים)
הבוהן הראשונה משקפת את הראש, הבוהן השנייה והשלישית משקפות את העיניים ואילו הרביעית והחמישית משקפות את האוזניים – כמובן שמקומות נוספים בכל בוהן משקפים איברים נוספים כמו חניכיים ושיניים כך שניתן באמצעות רפלקסולוגיה להשפיע על כל מקום בגוף.
כפות הרגליים יודעות לספר על הפיזיולוגיה שלנו (תיפקוד כל אברי ומערכות הגוף) אבל באותה נשימה, הן גם מלמדות אותנו על ההתמודדות של בעל כף הרגל עם החיים, על החלוקה בין החלק הרגשי לזה השכלתני והיכולות של כל אחד להתמודד עם המצבים השונים באמצעות הכלים הפיזיולוגיים המוצנעים בכפות רגלינו. הן אלו שיספרו למתבונן המושכל איך בעל כף הרגל מתמודד עם תרחישי חיים שונים, מה הם האיברים החזקים מול הדורשים עידוד ותמיכה מתוך משמעויותיהם השונות של האיברים, תיפקודם ויחסי הגומלין שלהם עם איברים ומערכות נוספות בגוף, קל להקיש על התנהלותו המדויקת של אדם. כפות רגליים הן אחד האיברים הכי מלשינים על מי, מה ואיך אנחנו בתוך חיינו בפועל – גם אם אנחנו מנסים להסתיר...
אחת הדרכים הפשוטות והנעימות שלנו לחבר את עצמינו להקשבה לגופנו, היא להחזיק ולהכיר מקרוב את כפות הרגליים שלנו – כמו סגירת עיגול ומעגלה להקשבה עצמית. כשאתם מסיימים יום ומתיישבים לנוח, איספו אליכם את כפות הרגליים (תרגיל נחמד שמוסיף גמישות כבונוס) והכירו מקרוב במגע את טמפרטורת כף הרגל, לחות/יובש, הצבעים השונים בכף וגב כף הרגל והנקודות הנעימות או אלו שפחות נוח לגעת בהן.. לכל אחת מאלו, משמעות ברורה של הגוף. תוכלו להרגיש שיש מקומות שאתם זקוקים למגע חזק יותר כמו בקשת הגוף give me more מול נקודות שלא ירגיש לכם נוח שנוגעים בהן don't touch me - אלו הן שתי סוגי "הקשבה" שרפלקסולוגים מקשיבים באמצעותן לכפות הרגליים המייצגות כאמור, את אברי הגוף ומערכותיו ויודעים מכאן, מה לתת לגוף בהתאם.
אני מאמינה באמונה שלימה שכל אדם באשר הוא, הוא היחיד ביקום המתגורר בתוך גופו האישי, יודע הכי טוב מה נכון וטוב עבורו ולכן, נכון לכל אדם להתחבר לכפות רגליו ולהקשיב להן, להרגיש אותן מקרוב ולקדם בכך את הקשר האישי עצמי כמו גם את הבריאות –
זה אחד המקומות בהם מתרחשים ניסים.
(גם אם לא תבינו נכונה את מה שתרגישו בכפות הרגליים, תיהנו לפחות מהמודעות לה תהיו חשופים, היא כבר תוביל אתכם לשאול ולחפש מענה, זה בפני עצמו, מקרב אותנו לבריאות – לפעמים הקדמת תרופה למחלה שווה עשרות מונים מכל דבר אחר)
הראש הוא ה- facing שלנו, עם כל הכבוד לאומנות האיפור ויש כבוד, את המבט בעיניים קשה לשנות אם הנפש שלנו לא לוקחת חלק במשחק... כן, איפור יכול לשנות קווים, יכול לטשטש קמטים ופיגמנטציה, אבל מי חשב שהקו המעטר את השפתיים מתאר את המעיים?
הרפואה הסינית מסבירה כיצד האיברים הפנימיים בחלל הבטן והחזה מתבטאים בפָּנים האנושיות וכך, הכבד מתבטא בעיניים, הכליות באוזניים, הריאות סביב השפתיים – (זרם המאקרוביוטיקה מייחס חשיבות לקו המתאר של השפתיים המשקף את המעי הגס)
המסר הברור מגיע כשהפנים מתעוותות אגב אירוע מוחי או פציאליס, המשמעות הניכרת בפָּנים היא, שמשהו חמוּר ביותר עבר עלינו.
קמטים על המצח היו מאז ומעולם אלו שהנציחו את כמות המחשבות בראשו של אדם, אני זוכרת את שתי הסבתות שלי שאמרו לי תמיד להפסיק לחשוב כל כך הרבה, פן יהיו לי יותר מדי קמטים במצח... אגב מצח, ככל שקו השיער עמוק יותר באיזור המכונה "מפרצים" כך מדובר באדם מעמיק חשיבה ונבון.
העיניים איבר מעניין ומרתק בפני עצמו: הכבד כך אומרת הרפואה הסינית, מתבטא בעיניים ולראייה, אחד המקומות הראשונים בהם מתבטאת דלקת בכבד קרי צהבת, היא בעיניים המצהיבות – מי שלא ראה, שווה לפתוח גוגל תמונות ולראות את התופעה. גם פזילה אגב (שאינה ע"ר שרירי העין) מבטאת מצב מתקדם של שחמת הכבד. מעל לכך, מעניין לראות מה לא רואה אדם מקרוב, מרחוק או חלילה שאינו רואה גם וגם – מה לא מצליח/רוצה אותו אדם לראות?, העיניים מגיבות אוטומטית כשרמת הסטרס עולה, הגוף לא מבין כפל משמעויות ולא יודע להבחין בין סטרס על רקע היפופוטם דוהר לעברנו או פקקים בדרך לעבודה או חלילה לקוח מורט עצבים – הגוף עושה בדיוק את אותם הדברים וחלקם, הוא לחדד את הראיה כדי לאפשר לנו לראות לאן אנחנו בורחים.
האף מייצג לא פעם את עמוד השדרה, הפעם הדגש אינו על עמוד השדרה החולייתי המחזיק את גופינו, אלא דווקא על זה המנטאלי, הרגשי, זה שנמצא שם להחזיק את החוסן הפנימי שלנו ומדהים לראות שדווקא אנשים שנמצאים בשלבים השונים של בניית ה-"אני", נוטים שלא להוסיף את קו האף אפילו במסרונים כאלו ואחרים באדיבות הקידמה, זה מגיע לרוב עם חיוך רחב וכל מהות ה-"אני" בולטת בחסרונה – תבדקו... תבדקו
השפתיים מביאות איתן לא מעט מידע על נוקשות, רכות, שפה עליונה מסבירה כמה אדם מוכן לחשוף את עולנו ומחשבותיו והתחתונה תבטא את הארציות ואפילו את מידת גרגרנותו של אדם (שעומדת רבותי בקו ישר לתשוקותיו- תבדקו, תבדקו). קו תוחם שפתיים טבעי יעיד על חולשת מעיים (שפה עליונה מעיים דקים, ואילו תחתונה מעידה על מעי גס). אנחנו מזהים שפתיים קפוצות אצל קצרי הרוח שלא לאמר עצבניים, מול שפתיים רכות ונינוחות.
על האוזניים אומרת הרפואה הסינית שהכליות הן אלו שמשפיעות על איכות ועוצמת השמיעה, לראיה אני יכולה להזכיר לכולנו את העובדה שהמבוגרים שבחבורה, אלו מעומקו של הגיל השלישי אכן שומעים פחות טוב. מה שכן רציתי להביא לידיעתכם הוא גובה קו האוזניים, מעניין לראות שככל שהאוזניים נמוכות יותר ביחס לקו העיניים כך הן מעידות על רמת הסקרנות שיש לבעל האוזניים הנמוכות. אבל מעניין תמיד לראות את ההקבלה בין דלקות אוזניים לכל מה שנאמר סביבנו והיכולת/רצון שלנו להקשיב – בעיקר מדגימים לנו את זה הילדים הקטנים, שווה תשומת לב למתרחש בבית.
הצוואר והגרון מייצגים את המעבר בין השכל בואך ראש וכל המחשבות והמידע לבין הרגש שלמדנו להניח על ובתוך הלב – בצוואר והגרון מהווים גֶשֶר לרֶגֶש וכמה יפה וחכמה (שוב ושוב) השפה העברית ..
מעניין לראות שאנשים המתקשים לגשֵר בין מחשבות ומאוויים לבין הרגשות שהם נושאים בחובם, הם מתקשים להוציא החוצה ולבטא דברים בשם אומרם והכל נשאר תקוע בראש מצד אחד ובגוף קרי באיברים השונים מאידך – אין מעבר חופשי, אין זרימה ואין מיזוג ושילוב בין לבין, הם אלו האנשים שיפתחו "תקיעות" באיזור, צרידות, עניינים עם בלוטת התריס. הגרון מייצג את היצירתיות ויכולת הביטוי העצמית שלנו.
העורף מביא איתו את הנוקשות המחשבתית וחוסר הגמישות הפיזית והרגשית בפרט. קשה עורף אינו מושג שנולד מהאוויר, הוא מסמל את חוסר היכולת להתפשר עם עצמך ועם החיים סביבך.
על הכתפיים מונח כל מה שאנחנו סוחבים איתנו, מידת האחריות שאנחנו לוקחים איתנו ותתבוננו היטב בכתפיים של האנשים סביבכם, יהיה מעניין לכם לראות שישנם אנשים שהכתפיים שלהם שמוטות ואין ביכולתן לשאת דבר, לעומת אנשים בעלי כתפיים רחבות – התבוננו, תקשיבו – אדם עם כתפיים רחבות לא יתנער מאחריות אלא יהיה הראשון לקחת יוזמה...
עוד נוכל לראות על הכתפיים את מידת העומס המונח על כתפיו של אדם, נוכל לראות אותן מתכווצות פנימה מעומס נטל פיזי אבל בעיקר מזה הרגשי. ככל שעמוד השדרה חזק ואיתן, לכתפיים יש את היכולת לשאת את המשא והמסע גם יחד. ככל שעמוד השדרה נחלש או שהיה כזה למן ההתחלה, כך הכתפיים תהיינה שמוטות וכל היציבה בהתאם – זו לא קונסטיטוציה המאפשרת לשאת משאות/מסעות בקלות ולעמוד איתן מול מה שהחיים מאתגרים אותנו בדרך..
על קו החזה – באיזור הצלעות, כבר ראיתי מספר פעמים קער – כלומר, כל איזור החזה מוכנס פנימה ויוצר מעין "קערה" – המעידה על אנשים שהופנתה אליהם אצבע מאשימה והם סופגים, סופגים, סופגים וממשיכים לספוג...
הריאות כך אומרת הרפואה הסינית, מכילות בחובן את רגשות האֶבֶל והצער העמוק, הן משקפות את אלמנט המתכת וטעמן מָר. כל פתולוגיה הקשורה לריאות האנושיות מבטאת את כמות הצער שספג אדם.
הלב כך מפרשים בני האדם, הוא מקומה של האהבה, של האכזבות, של האכזריות כשדברים לא מסתדרים ושל שברון הלב כשהכל מתפרק לנו מול העיניים. מעניין לראות שרפואת צמחי מרפא מנגישה לנו שימוש בחלקי עץ שונים כמו עץ ופירות העוזרר לתיקון הפן הרגשי של הלב, גם צמח בשם ליאונורוס, מופנה לטיפול בשברון לב.
מערכת העיכול היא אחד המקומות המדהימים להשאלה ולהבנה שלמישהו קשה/קל לעכל את תרחישי החיים המוגשים לנו.
זה מתחיל בתצורת השיניים המאפשרות לנו ללעוס את החיים, שיניים קצרות וקטנות יבטאו קושי להתמודד, לעומת שיניים ארוכות וסדורות יבטאו את היכולת להתמודד עם הקשיים הנקרים בדרכינו.
אנחנו משתמשים במטבעות לשון המבטאים את מערכת העיכול ו מבקשים מהאנשים בדרכינו להגיד דברים מקישקעס=מעיים=אמת, אל תחשבו הרבה, תנו לנו את האמת הצרופה שיושבת לכם במעיים... אנחנו רוצים דיבור מהבטן לא שכלתני כי אם, רוצים ללמוד על הרגשות המציפים מבפנים.
הבטן לא משקרת, שם בבטן ובמעיים יושבת האינטואיציה שלנו – או כך לפחות המשלנו אותה להרגיש מספיק בחמימות ובנוחות להרגיש ספונה ומוגנת. בפועל תוכלו למצוא את כל הרגשות שלא טופלו עדיין, נאספים אל שיפולי הבטן התחתונה.
באופן ישיר ולא מפתיע, נראה אנשים שנתקעו מחשבתית ורגשית מפתחים עצירות – זה הקושי לשחרר ולעומתם אנשים שנבהלו ו/או עברו טראומה שחזקה מיכולתם בו בזמן מלהכיל, יפתחו שלשול משל נפלו עליהם השמים.
הידיים מבטאות את יכולת העשייה שלנו, כף היד מראה את החלק הגנטי שקיבלנו בקונסטיטוציה הראשונית ואילו האצבעות מבטאות את מה שאנחנו עושים בפועל עם מה שקיבלנו. כך למשל נוכל להבחין בכפות ידיים גדולות המבטאות גם קונסטיטוציה רחבה וגם עשייה בפועל עם מה שהתקבל בגנטיקה.
הרגליים מביאות איתן לא מעט אינפורמציה, החל במבנה הרגל, בכמות השרירים, רגליים עקומות ומעל לכך רבותי, תצורת ההליכה שלנו אומרת עלינו כל כך הרבה דברים: כך למשל בדרכי בראשית לימודי זכור לי שהמרצה העבירה אותנו תירגול בהקשבה לִדְבַר הגוף מבלי להשתמש בעיניים, רק הקשבה עם האוזניים וכך, ישבנו במעגל, במרכז ביננו הונח לוח עץ גדול שאִפְשֵר למקסם את הרעש המופק מההליכה עליו.
בעיניים עצומות ומכוסות, היינו צריכים לגלות, מי מאיתנו הוא זה שצועד בחדר על לוח העץ – ממליצה לכם לנסות פעם, לא תאמינו כמה תובנות יעלו בכם כשתקשיבו לצורת ההליכה (כמובן שזה כולל גם את בחירת סוג הנעליים שאנחנו בוחרים לצעוד עליהן, יש משמעות לכל בחירה בחיים)
כפות רגליים הסובלות מעצם בולטת (האלוקס ואלגוס), פלטפוס מסגיר בבת אחת את חולשת מערכת העיכול של בעל הרגליים, גודל הבהונות ובוודאי הבוהן הראשונה יסגיר את מידת השכל שיש לאדם והיכולת שלו לביצועים מנטאליים.
כפות הרגליים מספרות את כל מה שהיינו רוצים לדעת על אדם, את יכולתו להתמודד עם רגשות, את מצבו ההורמונלי, רגשי, מנטאלי – את לחץ הדם, החיוניות, האווירה הרגשית בה חי אדם בתוך חייו, איכות השמיעה, הראייה ותפיסת החיים של אדם.
לסיכום, ישנם כל כך הרבה נתונים הנגזרים מהמנח של הגוף, מה-"שימוש" שלנו בגוף ומהדרך בה מונחים אברי הגוף שלנו כפאזל בתבנית חיינו.
וכך כתבתי, עוד לפני שנפגשתי עם האסכולות הטבעיות לבריאות:
מִדְבָר הגוף
דובר הגוף בִּשְמֵינו
מילים, מחשבות, תחושות ורגשות
מבלי שניאות לשחררם...
קורנות הן העיניים -
או נפולות האוזניים..
כְּמֵלות כפות הידיים -
או זורחות כפות הרגליים..
שותקים ורועמים הקרסוליים -
מחניקות רז הן הרגליים...
קפוצה ומתוחה היא הבטן,
מרכז הווייתה של אמא אדמה -
אוצרת נתיבי חייה -
אבן על אבן על אבן...
שמוט או מכונס הוא הישבן
מעיד על הדואגים גם לקנקן...
כמה חצוף הוא האף
מודה חרש עד כמה הוא נדחף...
שותקים אברי הגוף - שתיקה רועמת
אומרים הכל...רק בשפה אחרת.
תמר 2003
הולכים אל הלא נודע
בעוד שעתיים, יוצא מסע חינמי לחבל ארץ לא נודע, לתקופת זמן לא מוגבלת - באים?, לוקחים את ההזדמנות – או מבטלים את ההשתטות?
בודדים הם האנשים שהיו קופצים על ההצעה הזו ולוקחים אותה שתי ידיים, מזנקים על הרכב המוביל אל הלא נודע וגם לא אורזים איתם דבר, אולי מאצ'טה, קרם הגנה, גפרורים, עט ונייר – אבל רובינו? רובינו המכריע נהנה לפנטז ולעוף על כנפי הדמיון שהיינו רוצים יום אחד לקום, להניח את הכל מאחור ולהעז, לפרוש כנפיים ולעוף אל ארץ רחוקה ונידחת שכף רגלו של אדם טרם דרכה שם, אולי רק שברי מטוס ושאר נופים מסרטי אימה...
אנחנו קמים כל בוקר אל השיגרה, מהדקים שוב ושוב את הקיבעונות שצברנו, משננים היטב כל מילימטר בדרך הידועה והמוכרת בואך שיגרה מרגיעה, הכל אותו דבר, כרוניקה ידועה מראש שעושה לנו סוג של שקט במוח, סוג של "ביטחון" – אנחנו מגדלים ילדים עם אותה שיגרה יומיומית ומשננים לעצמינו שהשירה הזו, שחוזרת על עצמה שוב ושוב, מייצרת במוח האנושי דפוסי התנהגות שבסופו של יום, מייצרת בנו שקט, שקט ובטחון שמחר, שוב תזרח השמש והקיבעון יגיע שוב.
זה בדיוק סוג הדברים שיכולים לשגע מקצה לקצה, את אותו סוג אנשים שהיה קופץ על ההזדמנות ומזנק אל המסע אל הלא נודע – שם לדבריהם של אלו, מתרחשים הדברים האמיתיים של החיים, זה המעיין הנובע של נעורי המוח ותובנות הנפש, שם בדיוק נולד המחקר והמדע, שם נולדים הגאדג'טים החדשניים, במקום שכף רגלו של אדם עוד לא העיזה לדרוך, במקום אליו המוח הסכים להעז ולהכנס....
אבל אנחנו שבויים - רובינו ככולנו, שבויים של ההרגל, שבויים בבֵית הנוחות והפחד מכַסֶה לנו את הרעיונות ה-"מטופשים" המעזים לפרוץ את המסגרת ולנסות דברים בדרך קצת אחרת - אותנו פעם אחר פעם ובעיקר, משאיר אותנו מקובעים, עבדים של השיגרה, מדשדשים בביצת הבינוניות והכלל, לא מערערים שום סטראוטיפ שכבר מזמן הגדיר אותנו דורות שלמים אחורה.
אנחנו כל כך רגילים ומורגלים בקיבעונות המנהלים את חיינו, שאפילו מחשבה מלעיזה לא בכיוון הנכון, לא בתזמון הנכון, לא בעוצמת הדציבלים המתאימה – מערערת את הביטחון הקיומי שלנו, כי אם מישהו העז כבר לאמר דבר מה שונה בתכלית, עכשיו הוא מאיים על עצם קיומנו, כי כעת אנחנו נדרשים להשוות עמדה, להעז בה במידה שלא לאמר לפרוץ צעד אחד קדימה וזה... מטלטל לנו את ספינת החיים, את מתיקות קיבעון השיגרה, את הדשדוש בביצת הבטחה – הכי קל ללטף את קירות השיגרה, לצקצק בלשוננו לעומת פורצי דרך "משוגעים", "חסרי אחריות", אלו שהכי כייף להתקנא ביכולתם לנוע קדימה ובו בזמן להשתלח ביכולתם הגדולה מזו שאנחנו חיים בה...
מערכת חינוך שפועלת מטרום טרום חובה ועד קצה האוניברסיטה מלמדת אותנו לשנן שוב ושוב את המחשבות, הנוסחאות והדרכים שמישהו אחר כבר מזמן התווה – למה שלא ילמדו לחשוב?, למה שלא ילמדו אותנו לחשוב מבלי להניח גבולות? למה שלא יעודדו אותנו לפרוץ את הקופסא באמת, או חלילה לנפץ את תקרת הזכוכית– לא רק כמושגי מילניום נכספים שנחמד לגלגל על הלשון, משל היו מטבעות זהב שהחברה אוהבת לשמוע, אבל לא באמת לגבות בעשייה בפועל – יש גבול לכל תעלול הא?
בדיוק במקומות האלו, עובר קו דקיק כחוט השני כמו שלימדו אותנו לאמר או אם ארהיב עוז ואקרא לו קור עכביש דקיק, אבל מצליח להחזיק לאורך שנים את טרפו של העכביש/ה – בדיוק שם עובר הסף שבין המודע והלא מודע...
שלרגע אחד לא תהיינה שום טעויות, אנחנו נולדים אל המקום הזה ומטפחים אותו חיים שלמים.
אנחנו משחקים משחק ילדות ידוע ומוכר "רגע אני כאן, רגע אני שם" בין היכולת שלנו להיות מודעים – לשחות בבטחה בבריכת השיגרה לעומת כל מה שאנחנו לא מצליחים לשאת בגאון – את הלא מודע...
"אני מצטער" – "אני לא מודע".. לכך שאני מטלטל את הרגל ומנדנד את כל שורת כיסאות הקולנוע ומפריע לכל הישובים בה לצפות בנחת בסרט...
"אני מתנצל – לא שמתי לב" – מכירים עוד משפטים שכאלו שמאפשרים לנו להשתמש ב-"משחק המחבואים" שבין המודע לזה שאינו?
אני מודה שכמעט והתפתיתי להוסיף כמה שורות לכתבה הקודמת המתארת את דבר הגוף על פי האיברים השונים, ממש רציתי לספר לכם על רצון ודחיפת הגוף (הגופנפש כמובן) להניח בפנינו דברים שהשתמרו להם עמוק בתוך התת מודע וכעת, משהגוף מזהה שיש בנו היכולת להתמודד עם דברים שהוטמנו עמוק בלא מודעינו – הם עולים וצפים כלפי מעלה או החוצה, כדי לאפשר לנו להרים את הכפפה... לנוע קדימה ולקחת את האנושות כולה למקום חדש, שונה, אחר - הוא שאף אחד לא באמת יודע אם הוא טוב או רע, או איך הוא ביחס למה שיש לנו עכשיו... למרות שכולנו יודעים שאין תעודת ביטוח לשום דבר וכלום – וגם כשמכרנו לנו אחת שכזו (פוליסת ביטוח), השורות הקטנות משאירות אותנו חשופים, עירומים ולבדנו מול כל העולם כולנו ברגעי האמת – לא ככה?...
אז מי אנחנו שנפרוץ את כוחו של הרגל?, שנחשוב מחוץ לקופסא?, נשבור את תקרת הזכוכית ונצא לטיול שנתי לפני גיל 21 לכיוון הירח – רק כי יש לנו את השטרות לממן את השיגעון הזה הא?
מי אנחנו שנלבש מכנס ירוק וחולצה אדומה כשאנחנו נועלים נעל צהובה על רגל ימין וסנדל כתום על כף יד שמאל ברגל חשופה – הא?
זה ייקח בדיוק כמה דקות עד שתפארת הקיבעון תבוא לאסוף אותנו לתהליך של הסתכלות והתבוננות, כי פרצנו את המוכר והידוע אל עבר הלא נודע...
אני מניחה שהמסר ברור, (להזכיר את ההיסטוריה של כל המשוגעים שאמרו להם שהם לא מתאימים, לא מבינים, שהם ירדו מהפסים ובזכותם יש לנו אור, רכבות, צוללות וטילים בשמים)?
כמעט הנחתי כאן כפפה בין השורות המאפשרת להרים את אלוהי ההזדמנויות לראות דברים באור שונה, לבצע דברים בצורה אחרת – מבלי לעורר עלינו את הקיבעון הממסדי חלילה..
ניסיתם פעם לכתוב ביד הלא דומיננטית שלכם?
מה למשל לגבי לנסוע בנתיב אחר מזה שאתם רגילים לנסוע בו מדי יום וללעוס פקקים ועצבים שוב ושוב באותו נתיב?
רגע, אם אתם כבר כאן וזה לא נורא בעיניכם להתנסות בדברים חדשים – נסו לצחצח שיניים ביד הלא דומיננטית – זה חזק !
הפעילויות השונות מהקיבעון הבטוח שאנחנו חיים בו, מאפשר ותלנו להרים נדבך אחד שמצוי במקומות הלא מודעים לנו אל פני השטח ולהפכם למודעים, נבחרים, שונים ובעיקר – כאלו שמאפשרים לנו כישורים, מחשבות ותובנות חדשות שאין לדעת לאן אלו ייקחו אותנו...
אל תאמרו שאתם מאוד מודעים, זה המשפט הכי לא מודע שקיים – אלו שמרהיבים עוז באמת לא לדעת, לומדים לדעת הרבה מעבר למה שמנפנפים אלו שטוענים למודעותם – תחשבו על זה..
לרוקן את הספל/סיפורי זֵן
יום אחד הגיע פרופסור מפורסם למשכנו של מורה זן ידוע ביפן
הפרופסור היה נחוש בדעתו להתווכח ולהתעמת עם המורה על אומנות מדע וזן והתאמץ לסתור כל משפט שהמורה אמר.
מורה הזן הציע לפרופסור תה והגיש לו ספל
הוא החל למלא את כוסו של הפרופסור עד שהתה החל לעלות על גדותיו ולהישפך מהספל
הפרופסור נרתע לאחור והניח את הספל על השולחן
בעוד שהמורה המשיך לשפוך תה לתוך הספל
מה אתה עושה?, אין מקום לעוד תה צעק הפרופסור
המורה חייך ואמר
הספל הזה הוא כמוך, אתה מלא ברעיונות ואמונות משל עצמך
איך אוכל להראות לך את היופי שבזן
אם לא תרוקן את הספל שלך קודם
מה היא חירות אם לא להסכים לא לדעת, לא להכיר או חלילה לא להבין, כשנסכים לפתור ולפטר את התבניות המוכרות, קבועות והמקובעות (שוב יפה בעיניי השפה העברית) נהיה מודעים יותר למה שביכולתנו ליצור מחדש או אחרת – נסכים ללכת, אל הלא נודע ותודה לדני סנדרסון על שיר נפלא...
אומנות ההקשבה
בפעם הראשונה שהסכמתי להקשיב, הנחתי את דבר הגוף הפרטי שלי בקול רם, כשפחות מחודש לאחר מכן, כבר יצאתי מחדר ניתוח רגועה יותר...
אודה ואתוודה, אני אישה ארצית,
חשוב לי לברר ולוודא דברים לעומקם, אני לא מסתפקת באמירה של מאן דהוא, אני רוצה לקרוא מחקר, להבין מי שילם על המחקר – מה האינטרס שלו במחקר, יש לכך משמעות...
לאורך השנים התקשיתי להבין את משמעות המשפט "תקשיבי למה שהגוף שלך אומר". בחיי, אפילו מוכנה להישבע, עצמתי עיניים, השתדלתי בכל מאודי להקשיב, אבל כלום – שום דבר, נאדה...
אבל בפעם הראשונה שהסכמתי פשוט לשבת בשלווה ובנחת ורק להתרכז בריק, כשאפשרתי למחשבות לזוז הצידה ולא להציף לי את הראש, פקחתי את העיניים והדבר הראשון שיצא לי מהפה ובאמונה שלימה ואין לי מושג מנין זה הגיע היה "משהו לא בסדר עם כיס-המרה שלי" – כך, באילו המילים... שקט השתרר סביבי ובכך תמה ההקשבה.
שבועיים לאחר מכן כבר הזמנתי רופא תורן הביתה, לא לפני שרמת כאבי הבטן שהיו לי שיתקו אותי לחלוטין. אותו תורן אמר שאני עוברת התקף של אבנים בכיס-המרה, או שזו דלקת, או ריבוי אבנים – גברת, תקבעי תור לכירורג.
שנים לאחר מכן הסבתי את חיי לעולם הרפואה הטבעית, נטורופתיה ומאז, כל הכלים הטיפוליים שאני אוספת, מלמדים אותי שוב ושוב שהכלי התרפאותי ביותר, הוא לא אחר מאשר יכולת ההקשבה.
מאוד מעניין לקרוא את הגדרות המילון המבדיל בין שמיעה להקשבה/האזנה ובכלל, קיימים לא מעט מטבעות לשון ומשפטים שאנחנו מניחים בהם תובנות הקשבה ששווה לחזור ולחפש אותם, אולי רק בשביל להבין את החכמה העולה מהם ומאלו שהניחו את התובנות בתמצות פשוט ומוצלח כל כך..
כולנו רוצים שיקשיבו לנו, כשמקשיבים לנו, אנחנו מצליחים להעביר מסר, ההקשבה האמיתית מעוררת בנו אמון במקשיב ובכלל, כשמקשיבים לנו, אנחנו מרגישים שהמקשיב מתעניין באמת במה שיש לנו לאמר, מה שהופך אותנו כמעט מיידית למשתפי פעולה עם המקשיב –
קחו את התובנה לחברות, לזוגיות, לעסקים, לניהול העסק ותיראו שכל אלו שאתם מכירים שניחנו ביכולת הקשבה לעומק, מצליחים לגרוף מחמאות של מנהיגים, של פרטנרים טובים, של כאלו שמעורבים בעשייה משותפת – תכונות שלא יסולאו בפז וכל זה, רק כי הישירו מבט ובאמת הקשיבו, התעניינו באמת במה שיש לנו לאמר – לא קטעו אותנו באמצע, לא סיפרו באמצע מה שלהם יש לאמר על עצמם – אלא רק נטו, הקשבה נקיה והתעניינות באמת במוצא פינו...
מעניין לעשות ניסוי ולבדוק, מי מהאנשים בחיים שלנו באמת מקשיב לנו – יתכן שעצם עריכת הניסוי תעורר אנשים להקשיב באמת או לחילופין ילמד אותנו (עורכי הניסוי) מי באמת מקשיב לנו ומי לא – חתיכת ניסוי שדורש אומץ...
ולמה אני מזכירה כאן אומץ? מה בכלל הקשר בין אומץ לבין הקשבה?
ובכן קיים קשר, קשר אמיץ ביותר משום שרובינו לא מקשיבים בגלל אומץ – כן, כן, שימו לב היטב וקחו לכם איזה רגע לחשוב על הדברים, כי כשאנחנו מקשיבים באמת למה שאומרים לנו, אנחנו מוחקים ברגע אחד את כל התירוצים בהם השתמשנו עד כה, - אם הקשבנו מה מפריע לבן שיחנו וזה מתלונן שמשהו שאנחנו עושים מפריע לו, לא נוכל יותר להתעלם מהמילים שזה עתה שמענו, מה שמחייב אותנו לעמוד בפני שינוי, עשייה של ממש – כזו שהמתלונן, יוכל לראות ולהרגיש שחל שינוי והנושא עליו הוא מלין – יתפוגג כלא היה
זה רבותי, דורש אומץ !!!
רובינו מניחים הנחות כאלו ואחרות כלפי האנשים בחיינו, מצבים – עם ההנחות העצמיות שלנו קל לנו לחיות אבל כשאנחנו מקשיבים רוב קשב למישהו אחר, מתקבל מידע שיתכן שאנחנו לא יודעים, לא מכירים ואולי אפילו לא שמענו עליו בכלל...
אחד הפסיכולוגים הקליניים המוערכים אומר שאנשים שמקשיבים להם באמת, מרגישים חשובים, רצויים, אהובים ויכולים להגיע למצבים מרחיקי לכת כמו למשל שינוי אישיותי.
מסתבר שההעוויות פנים שאנחנו עושים כשאנחנו מקשיבים, או הנהון גורם לדובר להרגיש שאנחנו עוקבים אחרי דבריו ואם גם העלינו שאלות ענייניות בדבר הנושא עליו דיבר, ברור שאכפת לנו, שמעניין לנו ושאנחנו נותנים משקל לדבריו של הדובר.
מעל לכך, המקום המקשיב, מאפשר לדובר להקשיב גם לעצמו והקשבה זו, מאפשרת לו להתבונן עמוק על המחשבות, תחושות והמאוויים הפנימיים של עצמו.
מעניין להתבונן על ההבנה הזו בהקשר של כל מערכת יחסים באשר היא- (כן, גם להקשבה לעצמינו), כולנו מקצה לקצה רוצים הקשבה ואפילו זקוקים לה.
קחו את הזמן שלכם עם עצמכם, תפנו את הזמן לשבת עם עצמכם כמה רגעים, לשאול את עצמכם מה שלומכם, יתכן שאם תקשיבו, לגוף יהיה מה לאמר לכם. ככל שנקשיב לעצמינו, נוכל לשפר את השקט והשלווה שלנו, נדע להסביר את עצמינו טוב יותר לעצמינו ולסביבה ומטבע הדברים, גם בריאותנו באשר היא, תהיה טובה יותר.
גוף האדם משתמש בדרכים מאוד ברורות להסביר מה לא נוח, מסתדר או יצא מאיזון בו כאב, נשירת שיער למשל, ציפורניים שבירות, צרידות ולמעשה כל פתולוגיה ברורה או תסמונת, כולם הם דבר הגוף ליציאה מאיזון.
כששאלתי את עצמי לאחרונה מה שלומי, מצאתי שחסרה בי שינה מספקת וזה בדיוק מה שאני לומדת ומתרגלת כעת, אני לומדת לישון – בשבילי...