הצל ואני - מילים ולחן: יהודה פוליקר
הצל שלי ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם צל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צילי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי
הרוח טלטל
הפחד טפטף וחלחל
צילי בתוכי מרעיד
מפחיד יותר מתמיד
הוא שואל לאן אתה לוקח
אני משיב לאן אתה בורח
למה תמיד קירות מוגנים
למה צל כשאור בפנים
בוא נעוף רחוק
אתה תהיה לי כנפיים
אל חיבור דמיוני
שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי
בוא נקפוץ, נמריא, נעוף
אל קשר הצל והגוף
די להמשיך לברוח
אל מה שתמיד רצינו לשכוח
לשכוח את דלתות הבלבול
את הילד שמציץ דרך חור המנעול
בוא נעבור את הגבול
אל החופש שהיה כבול
ורק מנגינות מזכירות
שבחוץ אפשר להיות
משוחרר מכל פחד
רק כשהצל ואני ביחד
בוא נעוף רחוק...
*
ואם תהרהרו ותירצו לשאול, למה דווקא השיר הזה נבחר ללוות את גיליון יולי 22?,
נכון, זה גיליון יומולדת ועדיין – היה חשוב לי להביא לכדי הכרה, שכל אחד מאיתנו סוחב משחר קיומו, את כל החוויות (שהן הפרשנויות שלנו באותם רגעים) ואלו בתורם, מצביעים וניכרים בגוף שלנו, אצל אחד כמיגרנות, אחר כסוכרת, שלישי כפיברומיאלגיה, אפשר להמשיך כך למנות את כל התחלואים המוכרים לנו ביקום... הארה למחשבה
*
*
*
פתח דבר
גיליון יולי 2022, פותח את שנתו ה-12 – בת מצווש של המגזין שלי...
אל תשאלו אותי על מה עוד יש לי לכתוב, הגיליון הזה נכתב מעצמו ומביא את כל מה שאני פוגשת בקליניקה הניידת – כן, זו אני שמגיעה אליכם הביתה ומתאימה יחד אתכם את הדרך הנכונה אישית לכם – בדרככם, זו אומנות "תפירת חליפה" שמתאימה רק לכם, רק לעכשיו והיא זו שסוללת לכם את דרככם בדרככם לשיפור הבריאות ואיכות החיים...
תריסר שנות אני כותבת את ועל מה שאני פוגשת בדרך וחושבת כל פעם מחדש, שחלק ממה שאני עושה בתוך חיי, הוא לפחות לְיּידֵע את הקהל הרחב שישנן דרכים אחרות, שאפשר אחרת – את הבחירות, כל אחד יודע לעשות לבד – לי חשוב להביא את הידיעה, להעביר את זה הלאה (הסרט הזה הותיר בי חותם משמעותי). - https://www.youtube.com/watch?v=fj7wkYcFKzM
*
גיליון יולי 22, לוקח אותנו לסיור מאתגר ומרתק בלב ליבו של מרכז הפיקוד והבקרה המתוחכם ביותר בתבל, במקום בו התעבורה היא הגבוהה ביותר, עובדת בלי הפסקה 24/7, 365 יום בשנה מהרגע שהלב האנושי מתחיל לפעום כבר בשבוע החמישי להריון ועד פעימת ליבנו האחרונה ויש לנו ללמוד כל כך הרבה משני המרכזים הללו והשילובים שביניהם, החל מחכמה ויעילות תעבורתית ועבור בכל מה שמכונה גוף האדם מקצה לקצה...
גיליון זה מביא איתו הזדמנות להתבונן על החיים, על עצמינו באורח שונה ומעמיק, להתבונן ולהבין דברים באורך המאפשר פתחי "מילוט" (קרי כרוניקה מעגלית ידועה מראש – קרי דפוסי התנהגות) או אם רק תירצו – הזדמנויות לשיפור החיים של כל וקול קורא, אחרי ככלות הכל - אני מאמינה באמונה שלימה שהרופא הטוב ביותר של כל אדם באשר הוא, חי בגופנו – כלומר, כל אחד מאיתנו הוא הרופא הטוב ביותר של עצמו, רק אנחנו גרים בגופנו, רק אנחנו יודעים מה משפיע עלינו ואיך – לאף אחד אחר אין שמץ מושג איך אנחנו מרגישים כשאנחנו אוכלים משהו לא טוב, איך אנחנו מרגישים כשמישהו פגע בנו ועד איפה הפגיעות הזו לוקחת אותנו life time... (גם אנחנו לא תמיד יודעים/מקשיבים/מבינים).
לגוף יש אמירה מאוד ברורה כשמשהו לא מתפקד כמו שצריך:
חברות וחברים יקרים, כשאנחנו נפגעים, נעלבים, מישהו הפחיד אותנו, רמס את כבודנו, שלל את קיומנו או דעתנו, מישהו התעלם מאיתנו באלימות שותקת (זוכרים חרם?), מישהו השמיץ אותנו ושכח שהעולם עגול ומה שאנחנו מוציאים מתוך עצמנו הוא בדיוק מה שיחזור אלינו – כל זה יקירי, מונח צרוב ומוטבע כטראומות מקטנות ועד גדולות בגוף שלנו ואת כולן אנחנו סוחבים איתנו לאורך החיים – ואם זה לא היה ברור עד כה, אנחנו נושאים כל רגש ותחושה בגוף שלנו, משם אנחנו מתנהלים לטוב ולפחות טוב...
לפני לא מעט שנים הרבה לפני שחשבתי שיום אחד אתגלגל לעסוק בחיבורי גוף ונפש, כתבתי שיר המְדָּבֵּר על דְבָר הגוף, מה אומרים אברי הגוף הפנימיים והחיצוניים עלינו, כיצד הם מדברים בשמנו - איך הם מתבטאים במעטה החיצוני שלנו, בהתנהלות שלנו.
כולנו רואים את דְבר הגוף, אלא שלא תמיד אנחנו מקשיבים או לוקחים דברים בחשבון. שפת הגוף מאוד ברורה לנו ואפילו לבעלי החיים המלווים אותנו בחיינו, יש לא מעט אנשים שעשו קריירה שלימה מהעיסוק בלימוד שפת הגוף והשימוש בה.
אנחנו רואים מכירים ומייחסים חשיבות למה שאנחנו רואים ביציבה, בעמידה, בהתנהלות, בשפת הגוף, סגנון ההליכה והאנרגיה שהאדם הניצב מולנו מביא איתו: א ב ל, אני אגדיל את האבל ברשותכם א ב ל ההתבוננות שלנו, מתבצעת מתוך מי ומה שאנחנו והמקום הזה, מכיל גם את הפגיעויות שלנו שצברנו כשהיינו ילדים רכים, כאמור משלב העוברות ועד גיל 7 לערך.
עמוד השדרה (וכל מערכת העצבים עליה הוא מגֵן מעצם נוכחותה בחובו), זה שמחזיק אותנו ומְגָבֶּה את הנוכחות שלנו – מספר על כל האמת והאמיתות שלנו - טראומות פיזיולוגיות, כימיות, רגשיות ומנטאליות שלנו, הן כולן כאחת, באות לידי ביטוי באיבר ובמערכות (שריר, שלד ועצבים ) הכי מלשניות בגוף האדם – אם רק נשכיל להקשיב להן... <<האמת היא שכל איבר בגוף, בתווי הפנים ובהתנהלות שלנו – מעיד עלינו כל מה שאנחנו לא ממש רוצים לספר, השאלה היא כמה אנחנו מודעים לכך וכמה אנחנו מוכנים לעשות עם עמינו משהו כדי להקל על עצמינו ולהטיב בכך את איכות חיינו>>
לא היה מטופל אחד לאורך כמעט עשרים שנות טיפול שלא ידע להניח תשובה ודאית, נחרצת, מיידית אפילו – כשאני שואלת שוב ושוב "למה לדעתך כל זה קרה לך" – מה שאומר, שכולנו יודעים מה בדיוק מתרחש בתוכנו פנימה – לא בהכרח יש לנו את הכלים להתמודד עם הידיעה או הדרך לפתור/לשפר אותה..
אף אחד לא מלמד אותנו להקשיב לעצמינו – יתרה על כן, מלמדים אותנו להסתיר את מה שאנחנו מרגישים, מלמדים אותנו להתכחש למקום הזה - כי הוא לחלוטין לא פוליטיקלי קורקט בלשון המעטה – המחיר, אתם ודאי יודעים, לא מאחר להגיע – גם כשאנחנו לא מקשרים את התובנות לתחושות....
גיליון יולי מזמן לא מעט תובנות וחומרים ששווה להקדיש להם מחשבה מעמיקה על עצמינו, על מי שנשקף אלינו מהמראה ועל האנשים בתוך חיינו – נלווים לגיליון לא מעט חומרים למחשבה כמו גם טיפים שמאפשרים בחירה – תוכלו לעשות בכל אלו, כל שאתם רוצים, מעוניינים ויכולים בכל רגע בחייכם – כל אלו, מוגשים באהבה גדולה כמו שקיות הפתעה של יומולדת שחילקו פעם (אני מודה שאני עדיין מחלקת שקיות הפתעה בימי ההולדת שלי – גם אם השקיות כבר גדלו)
בחודשים הקרובים, תוכלו להכיר גם את התינוק הנוסף שיתווסף לגיליונות המגזין, אבל זה עדיין סודי J לא מגלים הפתעות, רק מעדכנת אתכם שכדאי שתהיו בסביבה, כי הפתעות נחמדות עומדות להגיע יחד עם המגזין כאמור – ממש בחודשים הקרובים.
מאחלת לכולנו המשך קיץ נפלא,
מנחמת את חברי לאהבת הסתיו והחורף שבעקבותיו שהימים כבר מתקצרים
מוזמנים כתמיד להגיב, לשאול, לבקש להעלות תכנים
בכל ערוצי התקשורת העומדים לרשותכם
לרבות באתר עצמו www.beophentivey.com
שלכם כתמיד,
תמר
איזה עצבים
מרכז הפיקוד, שליטה ולא פחות חשוב בקרה, הם העבודה של מערכת העצבים והיא המערכת היחידה בגוף האדם שממוגנת בידי עצמות (גולגולת ועמוד השדרה) בשל חשיבותה העצום של המערכת לתפקוד וההישרדות שלנו.
היא זו שמעבירה פקודות לכל אברי הגוף, מקבלת שדרים ומסרים מאברי הגוף – מעבדת את הנתונים ומגיבה בהתאם ברמה של מחשבי על שלהערכתי, טרם הומצאה.
לא בכדי פתחתי את הגיליון במערכת העצבים שהרי בלעדיה – לא היינו שורדים, בגללה ובזכותה אנחנו מרגישים את כל קשת התחושות והרגשות, היא זו שמביאה את הנתונים אל המוח לעיבוד ומחשבות ... כל התעבורה ויכולת התגובות שלנו למיניהן, עוברות דרך ובשיתוף פעולה בין המוח ומערכת העצבים.
התאים שיוצרים ובונים את מערכת העצבים הם נוירונים. בכל וירון יש גוף תא, דנדריט החלק האמון על קבלת שדרים מהגוף, אקסון הוא החלק שמעביר שדרים לאורך התא וטרמינל אקסון הוא החלק בו השדר מועבר לנוירון הבא – כן, ישנם עוד חלקים כמובן, העברת המסרים במערכת העצבים מתבצעת גם באמצעות נוירונים - מה שנכנה פעילות חשמלית וגם פעילות כימית שמתבצעת במרווחים הסינפטיים שבין החלקים הטרמינליים של האקסונים.
למעשה, כל המחשבות, התובנות ובסופו של דבר גם ההתנהגות האנושית, מבוססת על המנגנונים המופעלים על ידי המידע שמתקבל באמצעות התעבורה במערכת העצבים מהמוח אל הגוף - ומהגוף אל המוח.
מערכת העצבים נחלקת לשני חלקים וביניהם: מערכת העצבים המרכזית – CNS (כוללת את המוח, חוט השדרה) וזו ההיקפית (נחלקת למערכות העצבים הסומטיות <שריר/שלד> והאוטונומיות <מערכת העצבים הסימפתטית והפארא-סימפתטית).
מערכת העצבים הסימפתטית אמונה על ההישרדות שלנו, היא זו המעוררת את המנגנון ההישרדותי הקדום המכונה FFF, אותו מנגנון המאפשר לנו עם זיהוי סכנה/סטרס להידרך ולהיות מסוגלים או להילחם, או לברוח או פשוט לקפוא על מקומנו – התגובות האנושיות המידיות.
חשוב לי לציין בנקודה זו שהמנגנון ההישרדותי העתיק הזה שמלווה אותנו לאורך האבולוציה, לא ממש "ידע" שביום מן הימים, החיים ובפרט קצב החיים בחסות עידן המילניום (ובפרט בארצנו) ילוו ברמות סטרס גבוהות (סטרס הוא גם תחושת איום, סכנת חיים אבל גם מחשבות, טרדות, רעב, חוסר שינה) – חלק מהתחלואים המוגדרים כמגיפות המילניום, הם תולדה ישירה של רמות הסטרס הגבוהות בהן אנחנו חיים, ישנן כמובן גם סיבות נוספות בחסות הקידמה, גנטיקה, אורחות חיים ועוד אך עדיין, חשוב שנדע ונכיר בעובדה שעוצמת הסטרס בה אנו חיים בעידן זה, הרסנית !
אם כן, מערכת העצבים הסימפתטית היא זו שנדרכת באופן מיידי, מכינה את הגוף שלנו להגיב בהתאם למצבי הסכנה שהיא מזהה: קצב הלב מוגבר, השרירים דרוכים לפעולה ויכולת להילחם או לחילופין לברוח, האישונים מתרחבים כדי לאפשר לנו ראייה טובה, הכבד מפרק גליקוגן לגלוקוז כדי לתת לתאים את הדלק לו הם זקוקים כדי להתמודד עם גורם הסכנה ובמקביל, כל המערכות שאינן חשובות לתהליך ההישרדותי כמו למשל מערכת הרבייה או מערכת העיכול יעברו "השתקה" shut down עד יעבור זעם והסטרס/איום יחלוף.
מערכת העצבים הפארא-סימפתטית מחזירה את הגוף לרגיעה, מורידה את קצב פעילות הלב, מרפְָה את השרירים, מכווצת את האישונים ומחזירה לסדרה בהתאם את פעילות מערכת העיכול.
אם נתבונן לאחור לגיליון יוני 22 של המגזין, נוכל לראות שבמהלך היום כשאנחנו עירניים, מערכת העצבים הסימפתטית מגורה ופועלת לטובתנו ומסייעת לנו לשרוד את הג'ונגל באנושי של המילניום והקידמה ולעומתה, מערכת העצבים הסימפתטית היא זו שאנחנו רוצים שתהיה שם בשבילנו כשאנחנו רוצים לנוח, להירגע, ללכת לישון בשלווה ובנחת וחלק מתרגילי הנשימה שהובאו לידיעתכם, כמו גם השימוש בצמחי מרפא, פרחי באך, שמנים ושאר טכניקות הרגעה, באות לסייע לנו להחליף את שליטת מערכת העצבים הרלוונטית לזו האמונה על המנוחה לה אנו זקוקים כדי לשרוד ולתפקד ולטובה כפי שנכתב על מיעוט שינה (בלשון המעטה).
בפועל, הרצון להגיע לכדי איזון בכלל ובמערכת העצבים בפרט מהווה מילה ומשמעות נרדפת לבריאות ואיכות חיים ואת זה, כדאי לנו להפנים, להטמיע ולפעול לטובת האיזון, מן הסתם התוצאות הן פרס הבריאות, הרווחה ואיכות החיים שלנו.
קול השמָנים
שמנים נדיפים מלווים אותנו משחר ההיסטוריה, הן בטקסים, טיהור אנרגטי, פיזי ונפשי וכמובן כחלק ממערך טיפולי הנלווה למעגל חיי האדם בטבע:
שמנים נדיפים מהווים חיבור טבעי, פשוט, קל ונוח לחיי האדם על פני כדור-הארץ, הצמחים, עשבים, פרחים, עצים, פירות, זרעים, עלים, גזעים וכמובן גם שרפים מלווים אותנו בני האדם וכמובן גם בעלי חיים לאורך ההיסטוריה.
עסקנו לא מעט בגיליונות קודמים למגזין במערכת הלימבית האמונה על הריחות והניחוחות המלווים אותנו ומשפיעים עלינו לאורך חיינו למן הרגע הראשון ולאורך חיינו.
ריח, הוא חוש שמלמד אותנו סכנה, רוגע ושלווה, מתיקות ועדנה, פחד וכל קשת הרגשות הנמצאים בחובם של בעלי החיים – ולא בכדי אני מציינת בעלי חיים כיוון שהחתול והכלב הנחשבים ידידי האדם וגדלים בסביבתנו הקרובה, משתמשים גם הם בחוש הריח על מנת לשרוד – כאן רק אוסיף שבני האדם עושים שימוש נרחב בשמנים ותכונותיהם לרווחה פיזית, רגשית-נפשית ומנטאלית.
אנחנו משתמשים בשמנים נדיפים גם באמצעות הריח שלהם, אבל גם במריחה, להכנת משחות, קרמים, אמבט משרה, נטילה ישירה (רק לשמנים ספציפיים ורק באמצעות הפנייה ע"י בעל מקצוע מומחה בתחום) ולהם השפעה שיודעת להיות מאוד עדינה ועד מרחיקת לכת ולכן, יש להיעזר באנשי מקצוע על מנת ליהנות מעצמתם של שמנים.
קיימת חלוקה מעניינת בין חלקי הצמח הבאים לידי שימוש בשמנים השונים: חלק מהשמנים מופקים מעלים, פרחים, גזעים, שורשים ושרף ולכל קבוצת חלקי הצמח, אופי שונה בעוצמת הטיפול. כך למשל הפרחים נוטים להיות עדינים יותר והשורשים, גזעים והשרף נוטים להיות חזקים ועוצמתיים יותר אף שאין לזלזל בעוצמתם של הפרחים והעלים.
בבואנו לטפל בחוסנו הנפשי רגשי של מאן דהוא, אבחר לרוב בשמנים נדיפים שהופקו מגזעי עצים, כדי להעצים את "עמוד השדרה" והחוסן הנפשי רגשי של המבקש.
מערכת העצבים מושפעת גם היא משמנים נדיפים והשמן שבחרתי להציג לכם הפעם הוא שמן הוולריאן:
שמן ולריאן
שמן ולריאן ידוע כבעל השפעה על מערכת העצבים אך השפעת השמנים נרחבת וככל שנעסוק באיזון מערכת העצבים, כך יתוגמלו גם המערכות והאברים הנוספים בגופנו המקושרים ומושפעים ממערכת העצבים כמו למשל מערכת העיכול:
אנשים שסובלים ממחלות מעיים למיניהן (IBD/IBS), יציאות לא סדירות (עצירות/שלשול) על רקע סטרס.
השפעת שמן ולריאן לא עוצרת במערכת העיכול, אלא מעצם עובדת יכולתו של השמן לאזן את מערכת העצבים, ישתקף גם שיפור בשאר האיברים והמערכות ששיקפו וביטאו חוסר איזון – אצל חלק כאמור חוסר האיזון עשוי להתבטא במערכת העיכול, כל איבר ומערכת בגופנו מושפע מחוסר האיזון של מערכת העצבים (במצב עודף או חוסר) ולכן אין ליטול שמנים נדיפים בשום צורה ללא הפניה והכוונה בידי איש מקצוע.
פסיכיאטריה מחלקת מצבים "פסיכיאטריים" למצבי עודף או חוסר. כך למשל מצבי עודף עשויים להתבטא בנוירוזה, חרדות, היסטריה, סטרס, עצבנות – מצבים אלו נרצה לשכך ולהרגיע על מנת להגיע לאיזון.
מצבי חסר יתבטאו בדכדוך עד דיכאון, מלנכוליה ועצבות – מצבים אלו נרצה לחזק את מערכת העצבים
כל ההסבר הזה הוגש לכם רק כדי להסביר ששמן ולריאן משקם את מערכת העצבים בשני המצבים, ביכולתו גם להרגיע וגם לרומם את מצב הרוח – לכן יהיה קלאסי לטיפול במצבים המתבטאים בשילוב חסר ועודף בו בזמן דכאון ועצבנות לדוגמא או לחילופין, חוסר שקט עם חסר מוטיבציה.
חלק מאיתנו אחרי תקופות של עומס רב ירגיש קושי להיות נחמדים-חוסר סבלנות, עודף גירוי שמתבטא בתחושה שהאור לבן מסנוור, מוסיקה חזקה מדי, תופעות אלו מבטאות עודף גירוי של מערכת העצבים – מצב קלאסי לשימוש בשמן ולריאן.
כאבי פנטום המבטאים זיכרון כאב מאיבר שהיה קיים הם מצב קלאסי לשימוש לאיזון מערכת העצבים המבטאת את עודף הטראומה.
דלקות חוזרות ונשנות כמו למשל מצבי אישיאס, תסמונת התעלה הקרפאלית, מרפק טניס או כתף קפואה הם מצבים שיכולים לשקף גם עודף וגם חסר במערכת האיזון – או במילים אחרות חוסר איזון של מערכת העצבים וכאמור, שמן ולריאן קלאסי לשימוש במצבים אלו לשיקום ואיזון מערכת העצבים.
נשקול שימוש בשמן ולריאן במצבים לעיל:
· דיכאון/דכדוך, עצבות ומלנכוליה, מצבי רוח משתנים עם נטייה לדיכאון.
· מצבי אפטיה, אדישות וחוסר מוטיבציה
· נדודי-שינה (היות ושמן ולריאן מטפל גם במצבי עודף וגם במצבי חסר, שמן ולריאן עשוי להשפיע על כל אחד באופן שונה)
חייבת לציין שלא בכל מצב של דכדוך, עצבות ונדודי שינה השיקול המיידי יהיה שימוש בשמנים, הצלחתו של טיפול מבטאת את הטיפול בשורש הבעיה, כך שבמידה ולא חשפנו את הגורמים הראשוניים לבעיה או הקושי, יהיה קשה לקלוע לטיפול תואם ויעיל.
אחת הבעיות של שמן ולריאן על אף כל סגולותיו הוא הריח שלו, איך אסביר? נסו לשוות בנפשכם גדוד גברים שלא החליף גרביים במשך חודש וכעת חולץ נעליים ונשאר בגרביים – מסוגלים לשער בנפשכם את הריח העולה? – זה בדיוק הריח של שמן ולריאנה – מתנצלת...
אחת השיטות להרגיע את הריח החזק והאימתני משהו של שמן ולריאן היא הוספה של שמן קמומיל (roman) כדי להרגיע את הריח החזק של הוולריאן.
שיטות השימוש בשמן ולריאן יהיו באמבט או עיסוי, לא באופן ישיר אלא עם שמן נשא.
למצבי בליעה עדיף להשתמש במיצוי אלכוהולי של שורש ולריאן, ניתן לחזק אותו באמצעות הוספת השמן – החלטה שמטפל הרבליסט קליני יצטרך לקחת וודאי לא מי שאינו מומחה בתחום.
אנשים הסובלים מעודף גזים על רקע עודף סטרס במערכת העצבים המעצבבת יתר את המעיים, שווה לבדוק טפטוף ולריאן על כדורי פחם (שוב – אל תתנסו לבד ללא הפניה מבעלי מקצוע)
לא לנשים הרות או מניקות !
*** ישנם לא מעט שמנים נוספים הפועלים פעילות משמעותית ומטיבה על מערכת העצבים אלא שהפעם בחרתי להתייחס נקודתית לוולריאן, אך גם מיורן מתוק, מליסה, מור, היפריקום, ילאנג-ילאנג, יסמין, לבונה, אקליפטוס, ורדים, נרולי, לבנדר ושמני הדרים למיניהם ועוד שמנים נוספים – שנין לבחור נקודתית לפי מה שנבחר לתת לו התייחסות מאזנת.
איך אומרים בשפת הגוף – "אני בסטרס"?
יותר מהשימוש שלנו במילים ובשפה, אנחנו משתמשים בשפת הגוף – היא מהירה, אמינה ואמיתית
רק כדי להבין את המשמעות הקריטית של משפט הפתיח, אניח בפניכם את הנתונים היבשים :
התקשורת האנושית נחלקת לפי האחוזים לעיל – שימו לב...
7% מהתקשורת, מתבססת על מסר מילולי
38% מהתקשורת האנושית מופנית לאינטונציה, תשומת הלב שלנו לקול ולאיכויות הדיבור
55% מהתקשורת האנושית נשענת ולמדה משפת הגוף, במסרים לא מילוליים בכלל.
אולי הדרך הכי מוכרת לנו לאמר שאנחנו מעניקים לשפת הגוף מקום מאוד גדול בתוך מערכת האמונות שלנו, הוא המשפט האלמותי הגורס שאין הזדמנות שניה לרושם ראשוני, שם במפגש הראשוני אנחנו מקבלים את הרושם הכללי על האדם מולנו וכל מערכת האמונות שלנו מתרגמת לנו מיידית ומקטלגת את האדם מולנו לכף זכות או חובה – לא הוגן ככל שזה נשמע, כך זה פועל.
ההתרשמות שלנו מהאנשים סביבנו, מתבססת על המראֵה העולה משפת הגוף, יציבה, צורת הליכה, לבוש, קול ואינטונציה, תנועתיות, ה- "וייב" שלמדנו להוסיף בשנים האחרונות כשאנחנו מתכוונים לאנרגיה שאדם מביא איתו – הֶלֶךְ רוח (האמת גם הריח שלנו משחק כאן תפקיד, אבל הוא מוכנס לסוגריים משום שהמפגש עם ריח הוא קרוב יותר פיזית, אבל גם ריח משחק תפקיד)
קל לנו לזהות את אלו שהפנים שלהם מאדימות כשהם מתרגזים, אלו שמשתמשים המן עם האצבע המורה (השנייה), מאגרפים את כפות הידיים כשהם עומדים או חמור מכך כשהם מנופפים באגרוף שלהם תוך דיבור או מכים על המשטח הקרוב והסימנים הפחות מוכרים כמו קיפול ניירות בסוג של אובססיה, שפתיים חתומות, מכווצות או כפי שנהוג לכנות אותן קפוצות שמוחזקות חזק ומכונסות פנימה לפני שהן פולטות את הלבה הבוקעת מבפנים אל החוץ, צוואר מכונס אל תוך הגוף ושפתיים מצומצמות.
אני משוכנעת שרובינו מכירים את הסימנים של הטיפוסים העצבניים הללו.
אנשים מתוסכלים ומאוכזבים יתהלכו מצד לצד בחדר, לעיתים יניחו ידיים על הראש או לחילופין יעבירו יד פתוחה בתוך השיער, הם יגרדו את העורף ואולי אפילו ירקעו ברגל אגב תליית מבט בנקודה כל שהיא באוויר ולא יהססו לקנח בדפיקה על השולחן עם יד פתוחה – המתוסכלים והמאוכזבים..
אנשים שמפקפקים בדברינו, לא מעריכים או גרוע מכך לא מאמינים לנו, ישלחו מבט עיניים כלפי מעלה בזמן שאנחנו מדברים, יטו את הגוף הצידה (מנסים להתרחק), ישלבו ידיים או רגליים או שניהם גם יחד (סגירת ערוץ התקשורת) ואפילו יגרדו את העין, כמו רוצים לאמר "לא מאמין למה שאני רואה/שומע בגירוד האוזן. הם עשויים להפסיק להקשיב לנו ולהטות את הקשבתם וכל גופם לדובר אחר, הם ימנעו מקשר עין רציף עם הדובר ולא יהססו גם לזלזל ולבטל את המילים והנתונים שהדובר מביא.
לעומתם, מי שכן מעריך אתכם ירכון לעברכם ולא יפריע לכם לדבר בזמן שאתם מדברים, הם יכווצו את המצח ויטו את הראש מצד לצד, יאחזו בסנטר, ישחקו בשפם ויהנהנו כמסכימים לדבריכם – אלו האנשים שמקשיבים לכל מילה שאמרתם כי הם מעריכים את דברים ו/או אתכם.
האנשים שרוכשים לכם אמון יהנהנו למשמע דבריכם, הם ירשו לעצמם להישען לאחור כי אפשר לסמוך עליכם, הם יוכלו להניח ידיים מאחור הראש ולהיות חשופים מולכם בתנועות גוף פתוחות, הם לא צריכים להיסגר בפניכם <אפרופו שילוב ידיים ו/או רגליים> כי אפשר לסמוך עליכם, אתם מעוררים בהם אמון. בה במידה, הם יוכלו להביט בכם באופן רציף ולא יזדקקו להסיט מכם את מבטם.
אחד המקומות הבולטים ביותר שקל לנו לראות באנשים החולפים מולנו הם חרדות ופחדים: כולנו מכירים את אלו שלא מפסיקים לקפיץ את הרגל או רק את כף הרגל, משחקים עם טבעת/צמיד/שעון/שרשרת, מחככים יד ביד או משחקים עם כפות הידיים, כוססים ציפורניים, בודקים שוב ושוב את השעון, התעסקות עם יובש בשפתיים, רעד של הקול, הסרת "לכלוך" שספק אם קיים בבגד או עיסוי של חלקי גוף בניסיון להגיע להרפיה..
קהל האוהדים והמחבבים שלנו, מקבלים את הדברים שלנו באהבה ומראים את זה בשפת גופם המתבטאת בהתקרבות, בהפניית כפות הרגליים לעברינו, בחיוך וצחוק לעיתים קרובות, בידיים וזרועות פתוחות, בהנחת יד על החזה, הנהון ואפילו נגיעה בזרוע/יד/כתף שלנו – אבל זה האחרון, יודע גם לבטא צורך בהבעת עליונות של הצד הנוגע – אז שימו לב ממי זה מגיע ובסימנים נוספים.
בין כל הסימנים המוסכמים שאנחנו נוהגים לעשות מבלי לתת עליהם את הדעת, נמצאים גם ההרגלים שלנו בתוך חיינו ואלו, בפני עצמם מדברים בשמינו – כל אחד בין אלו, מעיד עלינו:
מה תגידו על אנשים שלא מקפידים על גילוח ומשאירים פה ושם שערות?, מה דעתכם על אנשים עם שיער לא מסורק ומסודר?, איך אתם עם לכלוך שמופע בזוויות הפה לאחר האוכל ולא מפריע לאותו אדם?, איך אתם מרגישים מול אדם שנוהג לדבר בקול רם?, בן שיח שמנבל את הפה?, איך אתם עם אדם שלא מסתדר עם הרוק המצטבר לו בפה (אני לא ממשיכה את התיאור, זה לא ממש נעים), איך מרגיש לכם מול אנשים מעשנים?, כאלו שנוהגים לשתות משקאות חריפים שלא כחלק מבילוי בסוף יום או חופשה?, מה לגבי התנהלות בעלת אופי גזעני או סקסיסטי?
אבל כשרוצים לגזור תובנות מעמיקות על אדם, אפשר גם להתבונן ישירות באברי גופו הדוברים במקומו –
איזו אנרגיה מתקבלת מאדם ששפתיו נוטות תמיד כלפי מטה או לחילופין זה ששפתיו כביכול מחייכות כל העת?
מה תגידו על אדם שנוהג לגדל פרא שפם לא מסודר שגולש הרבה מעבר לקו השפתיים – מה הוא מבקש להסתיר?
איך תרגישו מול אדם שכפות ידיו לא נקיות או לחילופין פצועות, מה עולה בכם נוכח אדם שנושך את אצבעותיו ומסגיר אצבעות פצועות ומאדימות?
איך תרגישו מול גבר/אישה המשתמשים בכמות גדולה של בושם חזק מאוד?
מה מעורר בכם אדם המרכיב משקפי שמש כהים ולא מסיר אותם גם בתוך חדר (גם אם הוא לא מחלים כעת מניתוח ירוד/קטרקט)?
כל פרט שאנחנו מביאים בגופנו, מה שבחרנו ללבוש, לנעול, להתבשם מעיד עלינו יותר מכל מילה שנאמר על עצמינו –
ראשית, אין בכך כל רע בפרט אם אין לנו מה להסתיר, יש לא מעט אנשים שלומדים להשתמש בשפת גוף כדי לא לחשוף מה שהם לא רוצים שנדע עליהם ובמקביל, שיצליחו להעביר אלינו מסר בלתי מילולי שישמש אותם – לדוגמא פוליטיקאים כאלו ואחרים שאנחנו מכירים אפילו מישראל, עשו דרך ארוכה בחייהם בלימודי שפת הגוף ומי ששם לב להתנהלותם בעבר, יוכל להבחין בשינויים מרחיקי לכת ...
הערך הפנימי שלנו מנהל אותנו וקובע את איכות חיינו (קיראו על כך גם בכתבה הבאה דרך א/הגב) הערך העצמי שלנו בא לידי ביטוי במה שנהוג לכנות היום –CENTER האמצע שלנו, הליבה שלנו, עמוד השדרה – אותו רצף עצמות/חוליות הממגן על מערכת העצבים היולדת וקשורה בקשר הדדי למהות שלנו, לאנשים שהתבגרנו להיות על סמך כל קשת הרגשות איתם התמודדנו או לא במהלך שנות ילדותנו הראשונות או לחילופין המקומות עימם למדנו להתקדם ולצמוח מהם.
אני משתמשת (כמו כולנו) בהתבוננות בשפת הגוף לא מעט שנים, השפה או נכון יותר המסרים שבאים מהגוף הם עוצמתיים ומאפשרים לי להבין איפה קשה לאדם שמולי, זה/זו שמבקשים את עזרתי בהארה להגיע לבריאות טובה יותר ובשיפור איכות חייהם, השפה הלא מילולית שכולנו משתמשים בה מבלי לשים לכך לב, מאפשרת למתבוננים להבין דברים לעומקם – את שפת הגוף אי אפשר לשקר, היא מניחה את האמת שלה בדרך הפשוטה והבהירה – כשלומדים לראות ולהקשיב לה.
דרך א/הגב
כאב, הוא למעשה שליח של מערכת השליטה והבקרה של הגוף – כמו התראה של מערכת העצבים. כאב עצבי הוא חד וברור בעוצמתו ומשמעו "משהו לא בסדר מיקום/מערכת/איבר – נא לטפל בהקדם"
אנחנו מבינים את המסר של מערכת העצבים כשמדובר בכאב פיזיולוגי באיבר כזה או אחר בגופנו, אבל מה לגבי כאב רגשי? – האם גם בכך מטפלת מערכת העצבים המרכזית?, היכן באים לידי ביטוי כאבים רגשיים?, למה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים – "יש לו עמוד שדרה" – הרי לכולנו יש אחד שכזה...
מבראשית, בעודנו מוגנים בשק מי-השפיר ברחם אימנו, ראשון להתפתח הוא עמוד השדרה ומערכת העצבים, כל עצב בגוף האדם מקושר ומקשר בין איבר לבין מערכת העצבים המרכזית ובכך נוצרת תקשורת אינסופית בין אברי הגוף ומערכת העצבים.
למעשה, אם הייתי צריכה להגדיר בריאות או לחילופין חולי, הייתי אומרת שבריאות מסמלת תקשורת טובה ומושלמת בין הגוף, מערכת העצבים והמוח – אלא שחוסר תקשורת או נתק (שבהמשך נתבונן על אופן התרחשותם) גורמים לזרימה לקויה של תקשורת – מה שגורם בהמשך לחוסר נוחות וזה בדיוק תרגום המושג Disease = חולי, חוסר נוחות או במילים אחרות, אי תקשורת.
חוט השדרה הוא למעשה העורק הראשי, המוח הקדום והראשוני העוסק בהישרדות בפועל - דרכו זורם מידע המהווה את האינטליגנציה שיודעת לנהל את גוף האדם, לעורר את מערכת החיסון לריפוי פצעים, איחוי שברים, לעכל מזון ולהזין את אברי ומערכות הגוף, להזרים דם בהתאם לצורך במנוחה או כל פעילות וכל פעילות שאפשר לחשוב עליה מייצור נוגדי קרישה לצורך העניין
המתפתחים בו ברגע שאנחנו מרגישים מאוימים או בסטרס, עבור בפעימות הלב, התכווצות כלי-דם, נשימה ועד תרגום התמונה שמשקפת העין למוח.
חוט השדרה הממוגן בידי עמוד השדרה, נותנים לנו את הבסיס, את היציבה השלימה והבטוחה. בכל פעם שאנחנו רוצים להרגיש בטחון, אנחנו מכווצים ומקבעים את התנועתיות בעמוד השדרה באותם המקומות המוכרים לנו:
(לאט, המשיכו לקרוא – ההסברים הולכים ומתבהרים בהמשך)
הפן (המוח) הרגשי שלנו בני האדם, נמצא בשלב ההתפתחותי הבא אחרי ההישרדות הפיזית שלנו על פני היקום. מטרת הפן הרגשי היא לאפשר לנו לשנות את ההתנהגות וההתנהלות שלנו בין רגע עדיין כדי לשרוד. לדוגמא – פחד הוא אחד הרגשות הבסיסיים, באמצעותו אנחנו או בורחים כדי להציל את עצמינו או נלחמים בשם אותה מטרה (FFF).
אחרי שכבר יש לנו בטחון והפן הרגשי התפתח, בשלב הבא בחיינו אנחנו רוצים גיוון: גיוון מאפשר לנו להשתמש בכל קשת הרגשות גם שמחה, גם עצב, אלא שכאן הדברים מתחילים להסתבך, כי אם אנחנו רוצים לחוש מגוון רגשות, אנחנו חייבים לשמור על תנועה, על זרימה משמע, לנוע
אבל מה קורה לנו כשאנחנו לא רוצים להרגיש רגשות מסויימים?, אם אנחנו לא רוצים להרגיש עלבון למשל, אנחנו נסגרים, מתכווצים ומקבעים את שרירי עמוד השדרה כדי לא לתת לאנרגיה לזרום – או במילים אחרות, כדי שלא נצטרך להרגיש או לחילופין להתמודד עם ההרגשה הלא נעימה.
רגש למעשה, הוא אנרגיה בתנועה שיוצר שינוי בגוף או אם תרצו, רגש הוא מה שגורם לנו לשינוי בהתנהגות. כשאנחנו מתקשים או לא רוצים להרגיש רגש מסויים, אנחנו מסתגרים, מתכווצים ומקבעים את השרירים כדי לא להרגיש.
מה זה אומר בפועל?, המשמעות היא שכל הרגשות שאנחנו מרגישים החל משלב העוברות ובוודאי לאורך שבע השנים המשמעותיות בחיינו כילדים, אנחנו חווים חוויות טובות וגם פחות, אין לנו בעיה להתמודד עם התחושות והרגשות הנעימים והטובים, אנחנו שומרים אותם ומתרפקים עליהם חיים שלמים, הבעיה מתחילה עם הקושי להתמודד עם רגשות פחות נעימים וקלים להתמודדות – למעשה, עמוד השדרה האנושי הוא ארכיון כל הטראומות שחווינו מיום הווייתנו.
כל הרגשות שאנחנו לא מסוגלים/רוצים להרגיש, אנחנו נוהגים לאמר ששמנו את הדברים מאחורינו (מה זה מאחורינו? – מה יש לנו מאחור? כמו שאומר פומבה לסימבה בסרט מלך האריות "אתה צריך לשים את אחוריך בעבר" וטימון עונה- "כשהעולם מפנה לך את גבו, תפנה אתה את גבך לעולם") -
קחו לכם את הזמן לחשוב על הדברים, כי בפועל... ככה בדיוק אנחנו מתנהגים, זה לב ליבה של הטרגדיה שאנחנו נושאים בגופנו – בכל המקומות שאנחנו לא מצליחים להתמודד עם רגשות קשים, נולד לו כאב שמקורו בחוסר זרימה, נולדת מחלה שמקורה בחוסר נוחות וחוסר זרימה, אי-תנועה (זה הזמן להקביל את אי-התנועה החוצה שני ערוצי זרימה בכבישים)
שוב אדגיש ברשותכם את מה שהגאונים שתרגמו את הסרט הנפלא "מלך האריות" באדיבות דיסני, כל הרגשות הלא הצלחנו להתמודד איתם, לעכל אותם, שמנו מאחור, בגב, בעמוד השדרה בדיוק כפי שטימון המליץ – שם, בדיוק בעמוד השדרה מאוחסנים כל הרגשות שלא הצלחנו להתמודד איתם, לעכל, להכיל, כל מה שלא רצינו להרגיש מכווץ ודחוס עמוק בעמוד השדרה.
נתקדם ברשותכם, כדי להבין עד כמה הדברים מושרשים בנו באופן עמוק, כדאי שנדע שסביב עצבי חוט השדרה, קיימים קולטנים דרכם מועברים כימיקלים-נוירוטרנסמיטורים – מוליכים עצביים המשדרים את קשת הרגשות שלנו מקצה לקצה: תגידו אדרנלין – הגוף מבין כניסה מיידית לדריכות = סטרס, תגידו אוקסיטוצין – הגוף מבין אושר, חיבוק ואפילו סיפוק מיני/אורגזמה (אביונה בעברית אם אתם ממש מתעקשים), קורטיזול גורם לגוף להידרך ולהתכונן להתחיל לברוח או להילחם ממש כמו האדרנלין ולעומתו הסרוטונין גורם לנו שמחה, כן כן המוליך העצבי שהסוכר וכל קשת מוצריו למדו להחליף..
באורך פלא, ריכוז הקולטנים הרגשיים הגדול ביותר בגוף האדם נמצא באופן טבעי סביב עמוד השדרה:
כעת נלך שוב לאחור לילדותנו <זה יכול להיות בגיל שאין לנו שום גישה לזיכרון ממנו> ונזכר שאולי נבהלנו מאוד, התכווצנו, קיבענו את הגב בתנוחה מתגוננת וכעת, ההתניה הזו של בהלה שמורה לנו בארסנל התחושות והתגובות המידיות ובפעם הבאה שהבהלה תצוץ מולנו, התגובה תהיה זהה וחופפת – אין צורך בלימוד מחודש, אלא השליפה תהיה מיידית בדיוק כפי שמערכת העצבים יודעת להגיב במהירות מסחררת ולשלוף את הנתונים הנדרשים כדי לאפשר לנו לשרוד.
מה אמרנו? – בוא נחזור על זה שוב, כי על מנת לצאת מהמעגל המקובע לנו בגוף, במערכת האוטומטית שלמדנו לקרוא לה הישרדות, נמצאים כל הרגשות והחוויות שקבענו מגיל אפס בגוף שלנו, אם לדייק – אז בגב שלנו, או כמו שטימון אומר בכישרון נדיר...שמנו הכל מאחור, הפננו את הגב לחיים !!!
ואז, יום אחד, אחרי שהפננו את הגב לחיים אינספור פעמים באינספור רגשות קשים שלא הצלחנו להתמודד איתם, לעכל אותם, בכל פעם מחדש אנחנו פועלים שוב ושוב מעיניי רוחו של הילד הקטן שהיינו, אנחנו חיים שוב ושוב את רגשות העבר שמהדהדים בנו – לא התקדמנו הרבה מגיל אפס עד 7 לערך הא?
כדי שנרגיש טוב, כדי שנרגיש טוב עם עצמנו, כדי שלא נרגיש את הקיבוע ושלל תפאורת הכאבים שיודעים להגיע בכלל ומהגב והעצבים בפרט, אנחנו צריכים לנוע, להימתח, להיפתח ולהגיע לטווח תנועה גדול יותר – ככל שטווח התנועה שלנו רחב יותר, כך אנחנו מצליחים להרגיש מנעד רגשי רחב יותר באדיבות פלאי החיים – שוב צריך לעצור את הקריאה ולקחת את המשפט זה למחשבה והתבוננות על עצמינו, על הרגעים שאנחנו סגורים ומכווצים בתוך הכאב והאוטומט ההתנהגותי האינפנטילי (ילדותי – כי אז עצרנו וקיבענו) – לשאול את עצמינו כמה ומה אנחנו מצליחים להרגיש שם?, האם אנחנו מצומצמים לרגש אחד כאוב או שאנחנו פתוחים שם לקשת רגשות מְאַפְשֶרים?
ניקח עוד צעד קדימה בהתפתחות האנושית אל המוח השכלתני, המוח החושב – המוח הרציונאלי מנטאלי שמלמד אותנו איך להתנהג בחברה למשל, המוח הרציונאלי מבהיר לנו מה הם החוקים החברתיים על פיהם נצטרך להתנהג אם נרצה להיות חלק אינטגרלי בחברה ואם לא ננהג כך, ננודה מהחברה, נישאר לבד – מלחמת הישרדות חברתית אינה מלחמה פשוטה בלשון המעטה: כל הדפוסים החברתיים ההתנהגותיים שלמדנו לאורך הילדות, מעוגנים ומקובעים במערכת ההישרדותית האוטומטית שלנו – כן, אותה אחת עליה דיברנו בפסקה קודמת, זו שנוצרה מגיל העוברות ועד גיל 7, זוכרים את המשפט שנוהגים לנו:
"מה, אתה ילד"?, כן !!!, לא סתם ילד, אלא ילד פגוע ומשם בדיוק הוא ואנחנו פועלים ( כ ו ל נ ו )... זה האוטומט, זה המעגל מתוכו אנחנו פועלים והחיים ישקפו לנו שוב ושוב את אותם תרחישי חיים, כדי לתת לנו הזדמנות לנוע, לזוז, להגדיל את היכולת להרגיש ואת היכולת לעכל ולהתמודד אם רגשות שלא הצלחנו להתמודד איתם בגיל צעיר.
את כל מערך הרגשות המקובעים שלנו, אנחנו לוקחים לראיון עבודה ומניחים אותם ביציבה שלנו, בתנועות הגוף שלנו (מכווצות/פתוחות) זה בדיוק מה שאנחנו משדרים במסר בלתי מילולי, הרי לא בכדי כולנו נסמכים 55% על שפת הגוף עוד הרבה לפני שפצינו פה...
הדימוי העצמי שלנו (כל מה שאנחנו חושבים על עצמינו, כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים או לא מסוגלים, מקובע בדפוסים שדרתיים <לא טעות כתיב> שמכתיבים לנו את ההתנהגות שלנו, את התגובה שלנו לאנשים, למצבי חיים חדשות לבקרים) ומתוך המקום הזה, אנחנו מפתחים את היציבה שלנו, את צורת ההליכה שלנו (תתבוננו על האנשים הפוסעים ברחוב, איך נראית היציבה של מי שגורר רגליים, איך נראית היציבה של מי שמהסס, מי שצועד לאט במרווח גדול בין הרגליים <רגלי "O">, מה משדר אדם כפוף ושפו, איך נראית היציבה של אנשים ממהרים בהליכתם, איפה אתם מרגישים בטחון והיכן רפיון?)
היציבה שלנו, היא העמדה שלנו אותה אנחנו מבטאים בלא אומר טוב יותר מכל מילה שהיינו בוחרים, העמדה המנטאלית שלנו מתבטאת בכל דפוסי השדרה שצברנו לאורך חיינו.
בשלב ההתפתחותי הבא, אנחנו מחפשים את הייחוד שבנו אל מול החברה בה אנחנו חיים, כבר בהיותנו ילדים קטנים אנחנו לומדים לענות לשאלות האינסופיות של הדודים והדודות שלנו "מה תהיה כשתהיה גדול"? – אני אהיה מורה/אדריכל/רקדנית/טייס/או זמרת – אנחנו בוחרים לעצמינו סוג של "תפקיד" התפקיד הזה רבותי, עוד הרבה לפני שהוא ניכר על גופנו במדים והבגדים המחייבים אותנו במסגרת התפקיד, הם מקובעים לנו בשרירים של עמוד השדרה, הם עוברים במערכת העצבים ומעצבבים את האוטומט של ההתנהגות וההתנהלות שלנו, כי אם אני מנכ"ל נאס"א – אני לא יכול לעמוד שפוף או מורכן ראש ושמוט כתפיים...
אבל אם אני כל היום אני מטאטא את הרחובות ומתכופף להרים את האשפה שהתווספה, אני מתקשה להזדקף ולהחזיק את הכתפיים... אם קראנו קודם על שפת הגוף, הרי לנו המקומות הרגשיים, הישרדותיים, מנטאליים בהם נולדת לנו שפת הגוף.(לפני שתתקוממו על ההשוואה או כביכול ההתבוננות על ניקיון רחובות, נעשתה כאן השוואה קיצונית מכוונת להארה – לטעמי האישי כל עבודה מכבדת את בעליה וכולנו כבר נכחנו איך נראו רחובות פריז כשמנקי הרחובות שבתו... או לחילופין ה-"בדיחה" של שנות השבעים על חוסר יכולת תפקוד המפעל ללא מכין/מכינת הקפה/תה)
חטא על פשע אנחנו גורמים לעצמינו כשאנחנו מתחילים להזדהות עם התפקידים שלקחנו על עצמינו בחיים ולא מצליחים להשיל מעלינו את ה-"מדים" התפקודיים וכך, אנחנו מקבעים ודוחסים עמוק יותר ויותר את הדפוסים השדרתיים שלנו וגם כשאנחנו כבר רוצים קצת שקט, לנוח מעצמינו, מתלאות היום, אנחנו כבר לא מצליחים...
חייבת לשתף אתכם באחת החוויות הקשות והמלמדות שחוויתי – כדי שתחוו ותרגישו יחד איתי את המסר העוצמתי העולה מהגוף שלנו, הדברים מועברים כפשוטם... זו הזדמנות לראות להם את הלבן בעיניים וללמוד מהם עבורנו:
בהחלטה משותפת ומושכלת (נכון לאז) עבר אבי להתגורר בביתי, לאחר תקופה של קשיים בריאותיים שחייבו השגחה וסיוע סביב היממה.
אלו היו ימיו האחרונים אחרי תקופה ארוכה של בית חולים/בית הלוך ושוב, תחילת חודש אפריל 2017 וככל שנה, גם לפלאפון של אבי התקשרו אנשים לברך בחג-שמח, אלא שאבא כבר היה באפיסת כוחות: הוא כבר לא רצה לאכול, הקול שלו היה חלש וקטן, הגוף כבר לא נשמע לו והוא איבד בזה אחר זה את התפקודים שאנחנו חושבים שהם אוטומטיים ולוקחים אותם כמובנים מאליהם...
אבל אחד הטלפונים היה מבן טיפוחיו בעבודה שהיה בשליחות בחו"ל ובשנייה אחת, ראיתי מול עיניי את אבא שלי מגייס כוחות שלא היה לי הסבר מנין הם הגיעו, שינס את מתניו, נדמה היה לי שאפילו הלחיים שלו קיבלו צבע והקול שלו חזר לעצמו כהרף עין – הוא ניהל שיחה קצרה עם אותו בן טיפוחים ומיד לאחר השיחה, ביקש שאחזיר אותו למיטתו.
כמה שעות אחר כך אבי האהוב נפטר וכשהתקשרתי כמעט לילה לאותו איש משיחת הטלפון להודיע על הלוויה, הוא לא הצליח להאמין למשמע אוזניו בשום אופן, "דיברתי איתו היום, הוא נשמע בדיוק כמו תמיד, על מה את מדברת, איך זה יתכן?" – מול עיניי ראיתי את אבא שלי לובש שוב את ה-"מדים" של התפקיד שלקח על עצמו בתוך חייו וממלא את התפקיד שוב, בפעם האחרונה.
אתם סקרניים ודאי לדעת, כן – ברור – אבי סבל רוב חייו מבעיות גב, היו לו פריצות דיסק לאורך עמוד השדרה, החוליות קרסו לתוך עצמן, אין אדם אחד שהכיר את אבי ולא שמע על כאבי העורף והצוואר מהם סבל תמיד...
מקווה שבשיתוף, הצלחתי להבהיר את עוצמת התפקיד שאנחנו לוקחים על עצמינו בתוך החיים ומשמעותו על הדפוסים השדרתיים המתבטאים בעמידה שלנו, בהליכה, בתנועות הגוף וביכולות שלנו להתמודד עם מה שהחיים מנפקים לנו.
השלב ההתפתחותי הבא מבקש אותנו להיות מודעים למה שקורה לנו בחיים – מה מביא אותנו להיפתח לשינויים, ללמידה, לצמיחה, לאותנטיות – למודעות בדיוק כפי שעושה הכתבה הזו... על מנת שנצליח להגיע למקום ההתפתחותי הזה, אנחנו צריכים קודם להתבונן לעומק החלקים ההישרדותיים בהם כולנו תקועים בשלב זה או אחר של ההתפתחות שלנו.
לצערנו, המוח הרגשי והמנטאלי לא עובדים בו בזמן, כשהמוח הרגשי פועל, החלק המנטאלי עוצר ולהיפך כלומר, על מנת להגיע לחלק המנטאלי שיאפשר לנו להתקדם קדימה, להתפתח ולצמוח, אנחנו צריכים לעשות סדר קודם כל בחלקים הראשוניים הקדומים עליהם כולנו מבוססים.
למה הדבר דומה?, אני מזכירה את הגישה הזו לא מעט פעמים לאורך הכתבות וגם בתוך חיי הפרטיים, על מנת להכניס ריהוט חדש שקנינו הביתה לחדר האורחים למשל, אנחנו צריכים לפנות קודם את החדר מכל מה שהוא מכיל, לנקות ורק אז נוכל לסדר מחדש את חדר האורחים על הציוד החדש שרכשנו וכך בדיוק, באותה השיטה אנחנו פועלים או אמורים לפעול, על מנת לאפשר לעצמנו את הגמישות המאפשרת התפתחות, התקדמות וצמיחה.
אבל החיים כמו החיים הם כחוט אריאדנה (הפעם תבדקו אתם את משמעות הביטוי ולא בכדי, הרי איך נייצר תנועה להתפתחות אם אביא את כל הדברים בשם אומרם עד לפיכם?)
אחבור ברשותכם לגיליון יוני 22 של המגזין, חיזרו אליו וקיראו שוב על מערכת הנשימה, וכשתחזרו לכאן אוכל לספר לכם שאיכות הנשימה משפיעה באופן ישיר על מערכת העצבים הסימפתטית כמו גם על זו הפארא-סימפתטית ואלו בתורן, או לצד הסימפתטי במידת הצורך והן לפן הפארא סימפתטי המאפשר לנו להגיע לגיוון, לשינוי, ליכולת להיפתח גם פיזית ולהתפתח הלאה בתוך חיינו.
המונחים "תנועה" – movement ו-"רגש" emotion, מקורם בשורש לטיני אחד - e movere. משמעו, להיות מונע על ידי דבר מה, פירושו להיות מושפע ממנו באופן פיזיקלי כך שהרגשות שלנו מושפעים מהאופן בו אנחנו נעים במרחב :
כשאנחנו עצובים או מדוכדכים, התנועות שלנו כבדות ואיטיות, כשאנחנו כעוסים, התנועות שלנו קופצניות ודרמטיות. הנעת הגוף מעבר למגבלות הרגילות שלנו, משחררת את האנרגיה בשתי הרמות בו בזמן, גם ברמה הגופנית וגם ברמה הפסיכו רגשית, שחרור מתחים בגוף, משחרר איתם גם את הנפש.
עוד דוגמא מהחיים תהיה לספר לכם על המקום המחשבתי/יצירתי שבי כשאני כותבת את המגזין, לא פעם אני נתקלת במהמורות בדרך, מתקשה למצוא את המילים המדויקות לבטא בהן את המסר שאותו אני רוצה להעביר באמצעות המגזין, כל פעם מחדש אני מוצאת שיציאה להליכה או לחילופין שחייה, הם אלו שמסייעים לי למקד באופן מדוייק ונכון לי את המסר שאני רוצה להניח במילים ובכתבות הספציפיות – אגב, אם כבר שיתוף וחשיפה, אודה ואתוודה שאת הגיליון הזה שחיתי לאורך לא מעט בריכות כדי לשמור על היכולת להיות ברורה ורהוטה כי המסר, משמעותיי בעיניי וגם על הדרך, פותח את יום הולדתו השניים-עשר של המגזין.
רגשות ותחושות ננעלים בחיבורי המפרקים, השרירים והרצועות וננעלים כבר בתקופת הילדות. מפרקי החיבורים מאפשרים לנו לנוע בקלות וברצף/שטף תנועה, כמו-כן, הם גם מחברים את המחשבה והרגש עם הפעולה – אם חלילה הקשר הזה נחסם או מופר, מטבע הדברים האנרגיה לא יכולה לזרום בחופשיות מה שנוכל לראות באיכות התנועה. תנועה יכולה לעזור לנו להיפתח לתקשורת שבין הרגשות והפעולות או כפי שנהגתי לאמר למאמנת הפילאטיס שלי, לו מיטת הפילאטיס ידעה לדבר, היתה מספרת וודאי את כל הסודות הכמוסים בעמוד השדרה והשרירים שלי...
קשה לסיים כתבה עוצמתית כזו (בעיניי) מבלי להשאיר אתכם עם דחיפה קלה קדימה לקראת תנועה ובכלל זה תנועת הסרעפת לכדי שימוש בנשימה לשחרור ואולי אפילו עם תובנות וחיוך אם רק אפשר... זה הזמן המעניין להתבונן על כל צירופי המטבעות "תנועה, שחרור" – צמד מילים אלו הם שמן של אסופת אנשים שהצליחו להוציא ולהפיק מהם לא מעט רגשות עוצמתיים – חפשו קצת באינטרנט ויהיה מעניין גם לכם לראות את החיבורים המעניינים שעושים רגשות, קיבוע ושחרור, יתכן שתחייכו, יתכן שתגזרו תובנה ותתחילו להניע את עצמכם להליכה, שחייה, רכיבה, ריקוד, טאי צ'י, צ'י קונג – אחד מהם, עשוי להעלות על פניכם לא מעט חיוכים.
הניעו את עצמכם לעצמכם...
עצב הוואגוס, העצב הסורר והתועה
נכון, אני מְפֵרה את המבנה הקבוע של המגזין, אבל הבטחתי להתייחס לעצב המיוחד הזה כבר בפתיח וקשה לסיים גיליון העוסק במערכת כל כך משמעותית ומכרעת, מבלי להתייחס לעצב הקרניאלי העשירי, הכל כך משמעותי בגופנפשנו – ממש כך...
העצב הקרניאלי העשירי, הוא העצב הארוך והרחב ביותר בגוף האדם, כפי שכבר נכתב בתחילת גיליון זה, חלק מהעצבים הקרניאליים היוצאים ישירות מהמוח משפיעים על הפן המוטורי, חלקם על הצב הסנסורי/חושי וחלקם עושים גם וגם.
עצב הוואגוס בעל השפעה משולבת בין הפן המוטורי והסנסורי בו בזמן ומעל לכך, חשוב שנדע שעצב זה משפיע ומושפע הן ממערכת העצבים הסימפתטית והן מזו הפארא-סימפתטית.
עצב הוואגוס מופץ באופן הנרחב ביותר מבין כל העצבים הקרניאליים ולפיכך, השפעותיו בהיזון חוזר בין החיבורים שבין הפיזיולוגיה למצבנו הרגשי, נפשי ומנטאלי גם יחד.
אנשים למשל שסובלים ממעי רגיז (IBS), מביעים את דבר הגוף המתכווץ נוכח עצבוב יתר של מערכת העיכול דרכם או נכון יותר לידם עובר עצב הוואגוס ומותיר בם את תופעות הלוואי הלא נעימות של מעיים רגיזים כמו למשל גם עצירות וגם שלשול, או רק אחד מהם – גם הוא מצב קביל ומוכר בתסמונת המעי הרגיז.
עצב הוואגוס חוצה את בית החזה ויודע להותיר גם שם את חותמו כמו למשל באיכות ועומק הנשימה שלנו ו/או בעיות נשימה מוכרות כמו למשל אסתמה – כמה פעמים ראיתם אנשים הידועים כלוקים באסתמה, אך הם מעשנים וגם עוסקים למשל בצלילה – איך תסבירו את התופעה?
לא בכדי בחרתי להוסיף כתבה נוספת על עצב הוואגוס, כמות האנשים שמגיבים ברמה הפיזיולוגית לעצבוב יתר או לחילופין לחולשה של עצב הוואגוס היא עצומה ואם אצליח להאיר את ההכרה והידיעה בכך, אולי אצליח להקל ולשפר את איכות חייהם של אנשים שסובלים דרך קבע כמו למשל במצבים של מעי רגיז שהוא מצב שמתאר באופן קלאסי את השילוב שמחולל עצב הוואגוס למעיים, כמו גם בחלקים מסויימים של מחלת האסתמה (לא כולם נשענים על עצבוב לא מאוזן של אברי מערכת הנשימה העליונה ובהם הסימפונות והריאות).
גם כאן אני מבקשת להאיר את עיניכם הקוראות ולשלוח אתכם לעיין שוב בגיליון הקודם למגזין – גיליון יוני 22 כדי שתוכלו לשוב לכאן לאחר קריאתו ולשלב את התובנות בדבר איכות השפעת הנשימה על מערכת העצבים.
כנטורופתית שמחזיקה גם בכובע אומנות הדיקור חשוב לי לידע אתכם שקיימים כלים רבים ומגוונים המאפשרים לנו כמטפלים להביא את עצב הוואגוס ומערכת העצבים לכדי איזון תוך כדי חיזוק:
שימוש בצמחי מרפא הם דרך מוכרת להשפיע על מערכת העצבים, שמנים נדיפים, תזונה, תוספי תזונה, פעילות גופנית וכמובן רפלקסולוגיה, עיסויים למיניהם, פעילות גופנית ובוודאי בוודאי דיקור.
אני חוזרת שוב על המנטרה שאני כל כך מאמינה בה – האדם, הוא הרופא הטוב ביותר של עצמו. כל אחד מאיתנו הוא היחיד המתגורר בתוך גופו, כל אחד יודע מה משפיע עליו ומה היא מידתיות ההשפעה – זר לא יבין זאת, הוא ההגדרה הכי קולעת כאן.
ומתוך המקום הזה, אני מזמינה אתכם להכיר את מערכת העצבים בגופכם, איזה ענף שלה מוביל אתכם בחיים, איזה ענף הייתם רוצים שישפיע קצת יותר – זה אפשרי והדרכים מגוונות ומאפשרות שיקום ושיפור – תוכלו לבדוק כיצד משפיעה עליכם נשימה שונה, נשימה יותר מודעת, נשימה יציבה ועמוקה. תוכלו להיעזר בתרגילי נשימה הקיימים ברחבי הרשת ולבדוק את השפעתם עליכם – כמובן שנדרשים כאן תירגול והתמדה על מנת לראות תוצאות.