אני לוקחת נשימה עמוקה כמו תנופה, כדי להביא את עצמי לכתוב מילה או קצת יותר על ה-"מאסטר" – ולא בכדי אני מכנה אותו כך, אני זקוקה לכל כוחות הנפש לצידי...בצד התומך בבקשה
ה-MASTER,
הוא לא אחר מאשר האדון אלצהיימר שנחשף לראשונה בשנת 1906 בידי שני חוקרים גרמניים העונים לשם אלוויס אלצהיימר ואמיל קרפלין
אני מקווה שלאל עזרכם לא נתקלתם אישית עם המֵחוות הלא אנושיות של המאסטר, הדעת שלי לא הצליחה להכיל לא כל שכן לעכל את מעלליו, אבל Once עליתָּ על קרון הרכבת... אין דרך מוצא ואתה שבוי שם עד עדֵי עד.
אתם יכולים למצוא ברחבי הרשת אלפי מחקרים ושורות סדורות המספרות על משפחת מחלות המבטאות בעיות זיכרון, עם כל הכבוד – ויש לא מעט כבוד... המשפט "זר לא יבין זאת" הוא המשפט הקולע ביותר כדי לנסות ולהבין את המסע שעובר מי שמארח את המאסטר במוחו, גופו ונפשו כולל משפחתו הקרובה ובוודאי מי שלקח על עצמו את הזכות המפוקפקת שבטיפול והסעד של מי שמארח את המאסטר.
שעות רבות העברתי בליקוט נתונים פיזיולוגיים, מחקרים עדכניים, הסברים פיזיולוגיים ורפואיים לתופעה או אולי נכון יותר להודות – למצבור התופעות הנבזיות שהמאסטר מביא איתו עם כל כלי סאדיסטי נטול רחמים אפשרי...
אם אני צריכה להניח את האצבע על התופעות הראשונות או התהיות הראשונות שעלו בי – מה בשם כל הקדושים קורה לאמא שלי, אני מגיעה לראשית שנות העשרים שלי ולשיחות טלפון מוזרות שהיו לי עם אמי.
היא נהגה להתקשר ולכעוס עם כל רפרטואר המילים שניחנה בו, כדי להבהיר ש-"משהו" מאוד לא בסדר. משהו לא טוב קרה והיא לא הצליחה בשום צורה ואופן להסביר מה קרה – היה שם הר געש עוצמתי שניתן היה לחוש בו גואה ומשתלהב מעצמו עם כל רגע שנוסף לשיחה והשאגות שבקעו מאמי... היה ברור שמשהו מאוד מעיק ומעיב עליה – ואני מאוד משתדלת להניח את החוויה המפוקפקת הזו במילים הכי עדינות שניתן – השיחות היו מסתיימות במשפט האלמותי שידע להגיע ממנה "תחשבי לבד מה עשית" ופחות מהרף השנייה לאחר מכן, נטרקה במלוא העוצמה השפופרת בעריסתה – אני עד היום לא יודעת להסביר איך לא נשברה..
אני מנסה לעשות חשבון, כשהייתי בת 22 אמי כבר היתה בת 50 – היא נראתה מצויין, בשיא הקריירה המקצועית שלה ויש לציין שהיו לה הצלחות רבות בדרכה, היא למדה ללא הפסקה כל מה שחלף לידה החל מגישות לימוד, עבור במקצוע התפירה, גזירה, תדמנות, התעקשה ללוות נוער טעון טיפוח (היום זה נקרא כיתות מב"ר) לכדי בגרות מלאה, השתדלה לשלוח אותם לצבא, לימדה אותם תכנון משפחה, תכנון והחזקה כלכלית של משפחה – עד כדי איך כותבים צ'ק ואיך מבצעים מעקב על חשבון בנק, היא למדה היסטוריה, תנ"ך, השתתפה בקבוצות קריאה וכמובן למדה עזרה ראשונה ושנים רבות נהגה באמבולנס והייתה היחידה שהיה בה העוז והאומץ להגיע לכל כפר בשטחים, לכל ואדי חשוך בדרך לא סלולה כדי להציל חיים... כל העוצמה הזו וכל הכישרון הזה – והיה שם כל כך הרבה כישרון, הותוו כעת רק לטובתו של המאסטר – היא היתה שבויה אצלו כבר בגיל חמישים...
כבר אז כאמור, הגיעו שיחות טלפון נואשות וכל כך כועסות על מה שהיא עצמה לא ידעה להסביר – אבל כבר נסחפה בזרם הכעס והתסכול שהאבדון באדיבות המאסטר יודע להניח כמרבד אדום בפתחו של כל שבוי...
עם השנים למדתי להבחין ששעות הבוקר היו השעות שכנראה המאסטר ישָן והניח לה לכמה שעות של חסד להיות היא עצמה.. היא התעוררה מוקדם לברך את היום שנולד, התקלחה בהנאה ועם יתרת קפה הבוקר, יצאה לברך את החי והצומח בגינה – חלקת האלוהים הקטנה שלה, היא תלשה עצבים בגינה מאז שחזרה לגור על האדמה (נולדה וגרה בכפר) בגינתה עלו וצמחו עצי פרי מהם רקחה ריבות וקונפיטורות, החמיצה כל ירק אפשרי וגם כמובן שקדים ירוקים וביצי שלו וכמובן שהכינה ליקר פיטנגו וליקר אגסים – לא לפני שתלתה את הבקבוק על ענף עץ האגס כשהפרי גדל בתוך הבקבוק – נסו להבין את עוצמת הכישרון והאינסוף תעוזה וחוצפה ג'ינג'ית לנסות הכל ומהר – כאילו שהיא ידעה שהמסע שלה קצר יותר ממה שהעולם הזה קצב לה...
בשעות אחר הצהריים כשהמאסטר התעורר סוף סוף החל האובדן להשתלט והיא הלכה לאיבוד בתוך עצמה ... שכחה שאמרה בתיאבון, שכחה שאכלה, שכחה שהציתה עוד סיגריה, שכחה איך להפעיל את המכונות שהיו כל עולמה – מאוחר יותר כבר הצליחה להחזיק עפרון או מכחול ביד וכשזה כבר קרה – לא ידעה מה לעשות בהם – כל הכישרון והיכולת המפוארים שהיו בה נעלמו כלא היו – המאסטר שאב ממנה כל גרם יכולת קוגניטיבית, מוטורית והגיע גם הרגע שיכולת השליטה ובוודאי היכולת הוורבאלית ניטלו ממנה גם כן... אחר כך כבר לא פקחה עיניים וריח הגוף הטבעי שלה, נעלם יחד עם הזהות והאישיות שלה שהתפוגגו לעד
המאסטר לא שבֶע לעולם, הוא לוקח באכזריות כל חלקה טובה בנשמתו והווייתו של השבוי ואחר כך הוא לוקח גם כל פיסה בחיי המשפחה של השבוי – כי אפשר... כי מי יכול להתמודד עם כאוס שכזה, לוקח כל כך הרבה זמן להבין ולהניח את האצבע על מקור הבעיה הספציפית שכשהאבחנה מגיעה – זה כבר מאוחר, כל כך מאוחר... והתיאבון של המאסטר לא יודע שובע או רחֵם.
הרביעי בחודש מאי מציין השנה שש שנים לפטירתה של אמי או שמא עלי לציין את גאולתה מציפורניו של זה המאסטר – האלוף במחיקת ושאיבת חיי אדם מעל פני האדמה מבלי שיוכל לנוס מפניו
קיבלתי אינספור הזדמנויות לאורך השנים להיפרד מאמי – כל ביקור הסתיים בתהייה האם זה שלום או להתראות, כל ביקור הסתיים בתפילה שאצליח לעצור את הדמעות עד אחרי השער ולא עמדתי באף אחת מהפעמים.. אף לא פעם אחת...
זה היה ליל ערב שבת בשעה 0100 לפנות בוקר כשקיבלתי את השיחה לבוא מהר אלייך – לא חשבתי מה כבר דחוף כל כך בשעה אחת בלילה, האוטומט עבד וכמו כל פעם שקיבלתי קריאת כיוון מההורים – הגעתי מבלי לשאול מה כבר קרה....
ברמזורים הראשונים חיכה לי אור אדום ואפשר לזיכרון שלי להעיר את הפעם ההיא שהתקשרו לבדוק היכן לאשפז אותך כשהרגשת לא טוב והתובנה חלחלה בי... נגאלת מייסורייך
6 שנים חלפו ואת עוד כאן, חולפת מדי פעם – מעירה בי זיכרון ישן ומעלה בי חיוך ודמעה ובעיקר את הרצון להאיר לאנשים את התובנה, להאיר להם את התובנה שהמאסטר לא בוחל באף אחד ושום דבר, הוא לוקח שבויים בשקט, מבלי לעורר מהומה – אבל מעיר על הסביבה כאוס מוחלט (למי זה מצלצל מוכר?)
אני לא זקוקה לתנחומים, המוות הוא חלק מהחיים ולמדתי לקבל את פני הדברים ולתת להם להיות כפי שהם – בשמה, תהיו עירניים, כשקו המניפולציות עולה, כשההיגדים חוזרים על עצמם, כשדברים נעלמים כלא היו, תשאלו, תבדקו, תהיו מעורבים – זו ההזדמנות שלכם להאט את הקצב, לדאוג לאיכות חיי השבוי של המאסטר וכל משפחתו סביבו - להספיק להיפרד ולהשאיר כמה זיכרונות טובים...
תשאלו ודאי למה מאסטר? –
הוא מאסטר המוות ללא כל רחמים, רק מי שראה מה מעולל אלצהיימר מקרוב, יכול להבין עד כמה מדובר במאסטר – מומחה של ממש בנטילת חיי-אדם.